להבות של שלג ‏

פרק -62- סופת שלגים

~לוסיונה~

אני לא מצליחה להירדם, בשעות כמו אלה המוות של ולנטינה רודף אותי, כמה שאני מנסה לשכוח ממנה היא חוזרת אליי. אני מתהפכת במיטה ועוצמת עיניים בחוזקה.
תוהה למה היא ניסתה לפגוע בי. האם האהבה שלה לויטו גברה עליה או שזו הייתה דווקא השנאה שלה כלפיי?

אני מזיזה את ראשי מצד לצד ומכריחה את עצמי לא לחשוב עליה יותר מדי. אולי אני רק צריכה לדבר על כך עם מישהו? לשתף.
אני מביטה בויטו לצידי ונושפת, מתמלאת הקלה על כך שמצא את האשמים לשוד המשאית.

״קטיה וולקוב.״ אני אומרת ללא מילים נזכרת שבתוך אחת המשאיות רשמו את השם הזה. השם שבו כינו אותי שנים. שם של בת וולקוב, בוס המאפיה הרוסית. אבל היא לא קיימת יותר ומעולם וגם לא הייתה.
אני זוכרת את הפלישה של הקוזה נוסטרה לאחוזה של ליאוניד, יום שהפך את חיי והעניק לי תקווה.

באותו יום הם הרגו את כולם, כל אחד מהבחורים הכי נאמנים של ליאוניד הורד על ברכיו.
אני נושמת עמוק, אצטרך לשאול את ויטו מי אלה האנשים ששדדו את המשאית. אולי אזהה אותם ואוכל לעזור.
אני עוצמת עיניים מנסה להירדם ולהיכנע לשינה. לשכוח מכל הצרות האלו ופשוט להירגע לצד ויטו.

קור עז עוטף את גופי ואני מוצאת את עצמי שוכבת על שכבה עבה של שלג לבן. אני מתרוממת לאט ובזהירות מרגישה את השלג בין אצבעותיי, מכווצת גבות ומביטה סביב.
אני בחוץ. אני מבינה רואה את הדי קור יוצאים מבין שפתיי ונעמדת על רגליי היחפות. לא רואה אף אחד נוסף, רק עצים זקופים וגבוהים עטופי שלג.

סקרנית אני לוקחת צעד אחד קדימה צועדת בין העצים שמולי ורואה מעלי את השלג יורד מן השמים, נופל אט אט על האדמה. רוח קרירה נושבת וגורמת לבד השמלה שעלי להתחכך בעורי. אני משפילה מבט ארצה ומבחינה בשמלה הלבנה שאני לובשת.
זו שמלת שינה ממש כמו זו שהייתי לובשת לפני השינה בחדרי שבמרתף.

״אני ברוסיה?״ אני מכווצת גבות בבלבול ומסתובבת סביב עצמי מרגישה איך השיער שלי מתבדר ברוח הקרירה ורואה את האחוזה הגדולה מאחור. היא עומדת שם, מרוחקת ודוממת ממש כמו צל כבד ומאיים.
אני מתנשפת בבהלה ומבינה שכן, אני כאן שוב ותמיד אחזור. כנראה שלא אוכל לחמוק מהמקום הזה גם בראשי.
רגליי רועדות כשאני מתחילה לרוץ.