מחול ההוקי // הושלם

פרק 2 -להתרגל לרעיון

השעון צילצל מוקדם מהרגיל. לא שיש לי ממש ברירה, אבל קמתי בזריזות, הרבה יותר מהרגיל.

עמדתי מול המראה בחדר השינה, סורקת את עצמי במבט עייף, ואז – התחלתי לעבור על כל פינה בדירה.

עברתי על כל פרט קטן, מוודאת שהכל יהיה נקי ומסודר. תיקנתי את הווילונות המעצבנים שנפלו לפני שבועות. סידרתי את הספרים שאף אחד לא קורא, וזרקתי סוף סוף את הבלגן שג'ייק השאיר מאחור כשעזב. עברו כבר כמה שבועות, ואני עדיין נאבקת עם הצל שלו.

זרקתי את מברשת השיניים שלו. הללויה. אם זו לא התחלה של החלמה, אני לא יודעת מה כן.
ניקיתי את המקרר משאריות הפאד תאי מהמשמרת אמש, שטפתי כלים, ואפילו הורדתי את הזבל.
הכל היה ניסיון נואש להחזיר לדירה שלי מראה נורמלי, כהכנה ל... לא ברור לקראת מה בדיוק.

ההודעה ההיא עדיין הדהדה בראשי: "היי, זו שון דנבר. אפשר לבוא לראות את הדירה?"

אני אמורה להאמין ששחקן ההוקי הכי מפורסם בעולם מחפש דירה קטנה וחנוקה כמו שלי? זה חייב להיות מתיחה.
מצד שני, הדירה עומדת ריקה, ואני לא יכולה להרשות לעצמי להחזיק אותה לבד עוד הרבה זמן.

השקט בבית הפך לרעש לבן, כאילו הדירה עצמה מחכה שמשהו יקרה. ואז נשמעה דפיקה בדלת.

לא ממש ידעתי למה לצפות כשהסתכלתי וראיתי את שון דנבר בפתח דלתי בשתיים בצהריים בדיוק, כמו שקבענו.
כנראה, כמו בן אדם נורמטיבי, הייתי אמורה לצפות לו, אבל אם להיות כנה, הוא היה האדם האחרון שדמיינתי שיעמוד שם.

והנה הוא, גבוה מדי, מרשים, עם נוכחות שממלאת את כל הכניסה הצרה. שון דנבר, בשיא תפארתו: חולצה כחולה כהה מחויטת, מכנסיים מדוגמים, ושיער מושלם כאילו זה עתה יצא ממגזין.
החיוך שלו, זה שאני מזהה מהטלוויזיה, שידר יותר שעשוע מאשר עניין אמיתי.

"אה... אמה?" הוא שואל בקול העמוק שלו, שנשמע כאילו היה יכול להדהד בקירות.

אני מתעוררת מהבהייה שלי, "כן זאת אני" אני אומרת בניסיון נואש להסתיר את החיוך המבולבל שלי, "אתה, אתה שון דנבר האמיתי"

הוא מצחקק קלות. "תלוי אם את שואלת אותי או את העיתונות. אם את שואלת את העיתונות, אז כן."

אני כמעט פורצת בצחוק. זה כל כך לא מה שציפיתי. "טוב, בוא תיכנס. תראה את הדירה."

שון דנבר נכנס לדירה שלי כאילו היה נוכח ממזמן.
הוא בוחן את המקום בעיניים מקצועיות, סוקר את כל הפריטים הזעירים שאני מרגישה צורך להסתיר.
הספה האדומה, השולחן הישן במטבח, הקירות הצבועים בידי ג'ייק כשהוא התעקש על צבעי פסטל דהויים.
שון שותק, ואני יודעת – זה לא המקום שהוא דמיין לעצמו.