-אמה-
הראש שלי התפוצץ כשהתעוררתי.
הרגשתי כאילו פטיש דופק לי במוח, וכל ניסיון לפקוח עין רק החמיר את המצב.
אני לא זוכרת הרבה ממה שקרה אתמול, רק זיכרונות מעורפלים של מוזיקה רועשת, ריקודים וצחוק בלתי נשלט.
"אוי לא," מלמלתי לעצמי, מכסה את הפנים בכרית.
הדבר הראשון שעלה לי לראש היה התחושה הנוראית הזו. הנגאובר מהגיהינום.
גררתי את עצמי מהמיטה, רגל אחת בקושי נוגעת ברצפה, והלכתי לעבר המטבח כמו זומבי.
בקושי הצלחתי לפתוח את העיניים, ובכל פעם שהזזתי את הראש, הרגשתי גל של בחילה.
חיפשתי מים במקרר, כאילו זה יכול להציל אותי מהחיים שלי כרגע.
בעוד אני מנסה לשתות בלי להתעלף, התחלתי להיזכר לאט לאט בקטעים מהלילה.
היו רגעים בהם שון היה לידי. רקדנו, נכון? ניסיתי לגרור אותו לרחבה, ובטח הייתי שיכורה מספיק כדי לחשוב שזה רעיון גאוני.
עכשיו, כשהמים הקרים עוזרים לי להתעשת, התחלתי לחשוב שאולי עשיתי משהו טיפשי.
אלוהים, הייתי כל כך שיכורה.
אני מרגישה מבוכה שמטפסת לי עד הלחיים.
רק המחשבה עלינו רוקדים יחד כל כך קרוב... זה מביך מדי. אני בטח נצמדתי אליו, כמו ילדה שיכורה שלא יודעת מה היא עושה. וזה כל כך לא אני.
הוא בטח חושב שאני כזאת מטומטמת, מביכה, לעזאזל.
הראש שלי מתחיל לסובב תרחישים מוזרים – מה אם אמרתי משהו טיפשי? מה אם עשיתי משהו גרוע יותר? אני לא בטוחה.
אולי הכי טוב פשוט להעמיד פנים כאילו כלום לא קרה. למחוק את זה מהזיכרון, לא להתעסק בזה.
שון בטח לא חושב על זה בכלל, ובאופן כללי הוא בטח רגיל לדברים כאלה במסיבות. אבל אני... אני ממש לא.
בכל בוקר שון לא בבית כשאני מתעוררת, והאמת? זה תמיד היה סוג של הקלה. אבל היום זה יותר טוב מתמיד. אני לא מוכנה לראות אותו עכשיו.
משהו בבטן שלי מתהפך רק מהמחשבה עליו, אולי זה גם קצת מהאלכוהול, אבל אני די בטוחה שזה קשור למה שקרה אתמול. או יותר נכון – למה שאני לא זוכרת שקרה.
וגם אם אני אתקל בו יותר מאוחר, מה שסביר להניח שיקרה כי קטע כזה של שותפים, אני אנסה לשחק את עצמי קולית. אבל נכון לעכשיו הלוואי שיכולתי להצליח השתיק את כל הקולות האלה בראש שלי.
הצצתי בפלאפון, שום הודעה משון. זה סימן טוב, לא?
היו רק כמה הודעות מהחברים החדשים שלי במסיבה ששלחו ג׳יפים מצחיקים של אנשים עם האנגאובר. כאילו קראו את המחשבות שלי.
רגע, יכול להיות שמישהו צילם אותי אתמול? אוי בא לי להקיא... אני לא רוצה לדעת.
***
שון חזר בצהריים אחרי אימון, ואני בדיוק הייתי במטבח, מנסה להכין פסטה.
הראש שלי עדיין פועם מההאנגאובר המטורף של אתמול, אבל איכשהו הצלחתי להעמיד סיר מים רותחים.
זה לא כאילו אני במצב לחשוב על אוכל, אבל הייתי חייבת משהו כדי להחזיר לעצמי קצת אנרגיה.
כששמעתי את הדלת נפתחת, הלב שלי דפק טיפה חזק יותר.
"היי," הוא אמר, טון קולו שגרתי אבל המבט שלו... משהו בו היה שונה.
"אה, היי," עניתי, מסתובבת אליו באיטיות, מרגישה קצת כאילו אני נתפסת באמצע משהו אסור למרות שלא היה שם שום דבר.
שון עמד שם, מביט בי עם חיוך קליל, אבל הייתה מין תחושה כזאת באוויר, כאילו משהו לא נאמר.
הזיעה עדיין נוטפת לו מהשיער המבולגן שלו, כמו אחרי כל אימון שלו.
"מה את מבשלת שם?" הוא שאל בקול רגוע, מעביר את מבטו לעבר הסיר.
הוא לא הזכיר כלום מהמסיבה אתמול, ואולי טוב שכך. אני מעדיפה את השיחת חולין הזאת.
"פסטה," מלמלתי, מנסה לא להישמע כאילו זה הסיפור הכי גדול בעולם.
זה הרגיש מוזר. כאילו יש פיל ענק באמצע המטבח, ואף אחד מאיתנו לא מוכן לדבר עליו.
רציתי לשאול אם הוא זוכר מה קרה, אם קרה משהו, אבל הפה שלי פשוט לא הצליח להוציא את המילים.
"יפה," הוא אמר, מחייך בעדינות, כאילו אנחנו סתם שכנים שמדברים על אוכל ולא אנשים שרקדו קרוב מדי אתמול בלילה.
הוא נשען על הקיר, הידיים שלו בכיסים, מביט בי כאילו הכל כרגיל, אבל הייתה שם איזה מתיחות שקטה.
המשכתי לערבב את הפסטה, מרגישה איך המתח הזה גובר. "איך היה האימון?" שאלתי, מנסה להכניס קצת נורמליות לשיחה.
"היה בסדר," הוא ענה. "חם היום, אבל זה חלק מהעניין."
שתקנו לכמה שניות, ואני הרגשתי איך כל מה שלא נאמר מתפשט לנו בין הרגליים, ממלא את החלל.
רציתי להגיד משהו, לשבור את הקרח, אבל פשוט לא ידעתי איך.
הוא נראה רגוע, אולי אפילו יותר מדי, וזה רק גרם לי להרגיש יותר מוזר.
"ואת? איך את מרגישה?" הוא שאל פתאום, הקול שלו קצת יותר רציני.
"אה... בסדר, אני מניחה," עניתי, מנסה לחייך קלות. לא רציתי לתת לו להבין כמה מבולבלת אני, כמה אני לא זוכרת בדיוק מה קרה אתמול. "אתה יודע, סתם הנגאובר קל."
"כן, אני בטוח," הוא אמר, צוחק קלות, אבל גם זה הרגיש לא טבעי. משהו בו היה שונה, כאילו גם הוא מנסה להסתיר את מה שהוא באמת מרגיש.
הוא התקרב אליי, עומד מאחוריי במטבח בצורה שגרמה לי להרגיש את נוכחותו.
הוא הציץ מעבר לכתף שלי, מביט ברוטב הפסטה שכבר סיימתי להכין. לא יכולתי להתעלם מהרטט שעבר בגופי מהקרבה הזו.
ממתי הוא התחיל להיות ככה? קרוב כל כך?
שון הושיט את היד שלו, וטבל בעדינות את האצבע ברוטב. הוא טעם ואז חייך בצורה שובבה. "טעים, ילדונת," הוא אמר בקול נמוך, מבטו עמוק ויציב, "את מכינה גם לי?"
ליבי דפק במהירות, והרגשתי את החום מציף אותי. "אני... אה..." התחלתי לגמגם. זה לא היה בתכנון, חשבתי לעצמי. "אני מניחה שיש מספיק," הצלחתי לומר בקושי, המילים יוצאות חלושות.
הוא לא זז. היה משהו שונה בו עכשיו, מין ביטחון עצמי, כמעט מתגרה.
לא ידעתי איך להתמודד עם זה.
הסתובבתי אליו, ונדהמתי כשגיליתי שהוא לא נרתע ולא זז אחורה, עדיין עומד ממש צמוד אליי.
המרחק בינינו הפך לאפסי, פניו קרובות כל כך, כמעט יכולתי להרגיש את נשימתו על עורי.
הייתה מין מתיחות בלתי מוסברת באוויר, והלב שלי פעם כאילו הוא מנסה לפרוץ החוצה.
מה לעזאזל קורה פה?
YOU ARE READING
מחול ההוקי // הושלם
Roman d'amour"אני שומע את הקולות שלה מתגברים, האנחות הופכות יותר עמוקות, יותר נשמעות כמו עונג טהור, כאילו היא מתמסרת לכל רגע. המיטה חורקת בעדינות, הקצב של הרעשים מתגבר, וזה גורם לי לדמיין איך היא נראית עכשיו. הידיים שלי מתקשות שלא לרעוד מהמחשבה. למה זה כל כך מסו...
