מחול ההוקי // הושלם

פרק 4 - הסתגלות

-שון-

בוקר התעוררתי עם תחושת עייפות קלילה, השרירים שלי היו כואבים אחרי יום ארוך של ארגון והתקנת הארגזים. אני ידעתי שזה לא יום פשוט, אבל החלטתי שאני כאן כדי להרגיש בבית. רציתי שהדירה תהיה מקום .שיקבל את התוספות שלי, את החותם שלי.

התחלתי עם יצירות אמנות מהקריירה שלי – פוסטרים, פרסים, כל מה שיכול להוסיף למקום את הטאץ' שלי. ככל שראיתי את הדירה מתמלאת, הרגשתי שהחיבור שלי עם המקום הזה מתחיל להתקיים.

עבדתי על זה עד השעה שתיים בצהריים, כשאמה סוף סוף נכנסה הביתה.
הייתי עסוק בהתקנת כמה פריטים אחרונים, כולל פוסטרים שלי מהקריירה שלי, ועשיתי זאת על מנת להביא את התחושה של "אני כאן".

"שלום, שותף!" היא קראה כשהדלת נפתחה.

הקול שלה היה שונה מהרגיל, עם ניחוח של עייפות ועצבים. הסתובבתי אליה, היא הייתה לבושה בטייץ ורדרד ובבגד גוף שחור שעטף את קימוריה, מה שהזכיר לי שהיא באמת רקדנית מחול.
הלחיים שלה היו אדומות ממאמץ והשיער הבולנדיני שלה היה פרוע והדגיש את עינייה הכחולות והגדולות.

היא לא חיכתה לתשובה וישר נכנסה והתרוצצה סביב, רואה את השינויים שביצעתי, סוקרת כל פרט וכל פינה.

"אה, זה נראה מצוין," היא אמרה, אך יכולתי לראות שהחיוך שלה לא היה לגמרי אמיתי.

"תודה," אמרתי, "השתדלתי להוסיף משהו קטן כאן ושם.״

היא לקחה נשימה עמוקה, ואז עיניה התרוצצו סביב החדר. "זה נראה מעולה," היא חזרה ואמרה, אבל הנימוס שלה לא עבד. לפחות לא עליי.

היא התיישבה ליד השולחן, נראתה מהורהרת. "אתה באמת יודע לגרום לדירה הזאת להרגיש אחרת."

"זה מה שאני מנסה לעשות," אמרתי, "טוב, לא לגמרי. אני רוצה שתרגישי בנוח עם זה."

היא לא ענתה ופשוט שקעה בכיסא. נראתה שוקלת את הכל מחדש. אז הרגשתי שאני חייב להוסיף משהו. "את יודעת, אני כאן כדי לעזור לך גם עם האימונים שלך, אם תצטרכי."

היא הרימה את עיניה אלי, ואני יכולתי לראות את המחשבות רצות לה בראש. "תודה, שון. זה אומר הרבה."

"אני רציני" אמרתי והתיישבתי מולה בכיסא הצהוב, "אימנתי בחיי כמה קבוצות הוקי צעירים, כמה זה כבר שונה"

היא צחקה, הפעם באמת, ואני יכולתי לראות את האור בעיניה כשהיא נראתה מופתעת מההצעה שלי. "אני חושבת שמחול קצת שונה מהוקי, אבל אם לא ננסה לא נדע," היא צחקה בקול רך, מביטה בי בעיניים נוצצות.

היא קמה להתקלח.

נשארו עוד ארגזים בודדים, הספקתי להרכיב את השידה לבגדים שלי, בנוסף לארון הקטן שהיה בחדר.
לפני שהיא הגיעה הספקתי אפילו לסדר את הציוד שלי במקלחת.
לא גרתי עם הרבה שותפים במהלך חיי, בעיקר לא נשים.
אני יודע לזהות טמפונים ולתת להם את המרחב האישי שלהם.
אנחנו אולי שותפים אבל אין צורך בחדירה לפרטיות.

כשאמה יצאה מהמקלחת, ריח מתוק של קוקוס ווניל עמד באוויר. היא הייתה מעט רטובה, לבושה בפיג'מת סאטן תכלת שהבליטה את עיניה הבהירות ועורה השזוף במקצת. היא התיישבה לידי על הספה, ואני הרגשתי את הקרבה שלה כמו חום רך שפוגע בי.

"אני מבין אם את מרגישה קצת מוזר עם כל השינויים האלה. אני מנסה לעשות את זה בצורה שלא תשפיע עליך," אמרתי, נושם עמוק את הריח המתוק שלה.

"אני יודעת.״ היא מלמלה בלחש.

אני חייכתי, "טוב, גם לא בדיוק לשנות. רק להוסיף. אני חושב שתראי איך זה יתאים, בסופו של דבר."

היא נראתה שוקלת את המילים שלי, ואז נשענה בכבדות על הספה, נראית כמו מישהי שנמצאת בחיפוש אחר מילה נוספת. "טוב, אני צריכה להתרגל לשינויים האלה, אולי זה לא כל כך רע אחרי הכל."

חייכתי אלייה והיא חייכה אליי בחמימות בחזרה.

השעה הייתה חמש וחצי בערב כבר, ישבנו שנינו בשתיקה על הספה בוהים בקיר הריק.
היא נשפה בכבדות, כאילו מבקשת את תשומת ליבי.

"אמה?" לחשתי.

"אני לא מאמינה שאני צריכה לצאת למשמרת עכשיו," היא אמרה, מכסה את פניה בשתי ידיה הקטנות.

"עכשיו? הרגע חזרת מאימון."

"לא, לא, לא אימון," היא מלמלה. "אני עובדת גם במסעדה האסייתית פה מתחת לבית. אם תרצה, אתה מוזמן לקפוץ. דאמפלינג עוף עליי."

היא קרצה בקלילות ונכנסה לחדרה.
בדיוק שהטלפון שלי זמזם, מזכיר לי שמחר חוזרים לשגרת אימונים לקראת האליפות. היה לי חופש קצר, בו הייתי חייב להתרחק מעיר ילדותי ועבר בעיקר בחיפוש דירות הרחק משם. מה שסומן כהצלחה מסחררת עד כה.

היא התארגנה במהירות, וכשהיא פתחה את דלת החדר שלה זה היה כמו סרט איטי. שיערה גלש למותנייה הצרות, השפתיים שלה היו בצבע דובדבן, והחזה שלה, וואו, ישב בצורה מושלמת בחולצה השחורה עם הווי העמוק. הטייץ השחור שלה פרגן לכל קימור וקימר בגופה.

ידעתי שבהיתי יותר מדי, כי כשעיניי טיפסו במורד גופה חזרה לפנייה, גבותיה היו מכווצות בחוסר הבנה.

״בכל מקרה,״ היא נשמה עמוק, ״אין הרבה אוכל במקרר, אתה יכול לצאת לסופר מתחת לבית, לעשות הזמנה מהשף הפרטי שלך, או לקחת את ההצעה שלי. הכל פתוח. אל תנעל את הדלת למעלה ותירדם, אחרת אני אפרוץ את הדלת ואתה תשלם את הפיצויים-״

קטעתי אותה בצחוק, ״שף פרטי?״

היא משכה בכתפייה, ״אני לא יודעת, זה בטח פריווילגיה שיש לכל סלב״

לא יכולתי להפסיק לצחוק, צחקתי כל כך חזק שלא שמתי לב שהיא כבר יצאה מהדלת.