מחול ההוקי // הושלם

פרק 6 - צללים של עבר

-אמה-

השעה הייתה מאוחרת כשסוף סוף חזרתי לדירה.
הרחובות היו שקטים, ולכל צעד שנשמע במדרגות, ליבי פעם קצת חזק יותר.
לא ידעתי למה בדיוק – אולי בגלל מה שקרה במסעדה.
אולי בגלל שון.

הדירה הייתה חשוכה כשנכנסנו פנימה, אבל ראיתי את הצללית שלו זרוקה על הספה האדומה, אותו גבר גבוה ומרשים.
הידיים שלו זרוקות מאחורי הראש, עדיין בבגדים שלבש מוקדם יותר. הוא לא טרח להחליף. הוא אפילו לא הביט לכיווני כשהתקרבתי, אבל האוויר היה כבד בינינו.

הוא גם לא אמר כלום כשהדלקתי את האור הקטן שבפינה, אבל הרגשתי את המתח באוויר. המבט שלו היה נעוץ בתקרה, כמו מנסה להדחיק את מה שקרה.

"היי..." פתחתי בקול רך, צועדת לכיוון הסלון. "אתה לא היית צריך לעשות את זה."

הוא הסתכל עליי, בלי לזוז. "מישהו היה צריך." הקול שלו היה עמוק.
הוא פשוט... שכב שם, כאילו משקל העולם על כתפיו הרחבות.

"אני יודעת לטפל בעצמי," המשכתי, הפעם עם יותר ביטחון, אולי כי הייתי חייבת לשכנע את עצמי בזה יותר מאשר אותו.

"זה לא התפקיד שלך להגן עליי. אני מסתדרת לבד." הקול שלי נשמע יותר בטוח ממה שהרגשתי.

המילים נתקעו בחלל החדר לכמה שניות ארוכות. הוא לא הגיב, וכבר חשבתי שאולי הוא התעלם ממני לחלוטין.
אבל אז הוא קם, לאט, מתיישב ישר על הספה ומביט בי במבט קשוח.

"לטפל בעצמך?" הוא חזר על דבריי, כאילו המילים היו לא יותר ממנה של שטויות.

"כן," עניתי, קצת יותר נמרצות. "הסתדרתי מצוין בלעדיך, ואני אמשיך לעשות את זה גם כשאתה תעזוב." ניסיתי להישמע בטוחה בעצמי, אבל המילים הרגישו חלולות. לא היה לי מושג למה אמרתי את זה. הרי ברור שהוא לא באמת היה חייב לי שום דבר, ועם כל הכעס שעלה בי, בתוכי כן הייתי מלאה בהוקרת תודה כלפיו.

לאף אחד באמת לא היה אכפת מהיחס של הסועדים כלפיי, אני מניחה שזה מה שגרם לי לקבל ולהתרגל לזה.

שון התעצבן.
ראיתי את הכתפיים שלו מתקשחות, את העיניים הכהות שלו מצטמצמות בזעם שהתחיל לבעבע.
כל צעד שלו נשמע כבד כשקם מהספה והתקרב אליי, סוגר את המרחק בין שנינו בכמה צעדים מהירים.

"זה מה שאת חושבת? שאת צריכה לתת להם להתייחס אלייך ככה?" הוא שאל בכעס, ידיו נקפצות לצדי גופו. "את חושבת שזה בסדר?"

הרגשתי את הלב שלי מתחיל לדפוק שוב. "זה חלק מהעבודה," ניסיתי לשמור על קור רוח, "אני מתמודדת עם זה."

"את לא צריכה להתמודד עם זה," הוא התקרב, לאט אבל בטוח, הקול שלו הופך כבד ואפל יותר עם כל מילה. "זה לא מגיע לך."

המרחק בינינו הצטמצם במהירות, הרגשתי את החום עולה מהאצבעות שלו שעטפו את כתפיי, ופתאום הבנתי כמה קרובה אני אליו.
המתח באוויר הפך בלתי נסבל. ריח הגוף שלו היה נקי למרות המאבק, וכל סנטימטר ביני לבינו היה כמו קו חשמל חשוף שעומד להתפוצץ.