מחול ההוקי // הושלם

פרק 38 - איך לעזאזל אני אצא מזה

-אמה-

האוויר בבית מרגיש כבד.
אני מסדרת את השיער שלי מול המראה בפעם החמישית, משננת לעצמי בראש את המשפטים שאני אמורה להגיד לדניאל כשהוא יגיע.
אבל אני יודעת שאין שום משפט שיפתור את הבלגן הזה. יש לי שני עולמות נפרדים לגמרי, ואני הולכת ומתפתלת בניסיון להחזיק את שניהם בלי שהם יקרסו אחד לתוך השני.

אני יודעת שזה לא נכון. אני יודעת שאני משחקת באש, אבל בכל פעם שאני מנסה למצוא את המילים לסיים את זה עם דניאל, משהו עוצר אותי.
אולי זה הפחד להיות לבד, או אולי אני פשוט לא מוכנה להודות בפני עצמי כמה עמוק אני שקועה ברגשות שלי כלפי שון.

צלצול בדלת מכה באוזניי כמו אזעקה.
אני פותחת בזהירות, ודניאל עומד שם עם חיוך רחב, שמרמז על כך שהוא מחכה לרגע הזה כל היום.
הוא לובש מעיל כחול כהה, השיער שלו מסודר למשעי, והחיוך שלו – אוי, החיוך הזה – הוא כל כך בטוח בזה. בנו.
אני מבינה שאני עומדת בפני פצצה מתקתקת.

״הפתעה קטנה," הוא שולף מאחורי גבו זר פרחים צבעוניים, וזה כל כך טיפוסי מצידו – מלא הפתעות קטנות, מלא תשומת לב.
אני עוטה על פניי חיוך מהיר, מקווה שהוא לא רואה את הרעד בידי כשאני לוקחת את הפרחים.

"וואו, תודה," אני לוחשת, משתדלת לא להישמע מתוחה מדי. אני מקבלת את הפרחים בנשיקה קצרה על הלחי, מנסה לשמור על קור רוח.

הוא נכנס כמה צעדים לתוך הדירה, אבל אני מיד מתמקמת ליד הדלת, כמעט חוסמת אותו בגופי.
"מה דעתך שנלך ישר לבית הקפה? יש לי חשק לקפה משוגע של אמצע יום כזה."

הוא מרים גבה, כנראה מרגיש משהו מוזר בהתנהגות שלי, "לא תזמיני אותי פנימה?" הוא שואל, מביט לעבר הדירה, כאילו זה טבעי עבורו.
זה תמיד היה ככה בינינו—הוא נכנס בלי לחשוב פעמיים. זה מה שמסובך כל כך עכשיו.

"אה, לא היום," אני משקרת, מנסה להישמע קלילה. "הבית מבולגן בטירוף. חוץ מזה, כבר מאוחר, כדאי שנצא."

דניאל מביט בי רגע אחד נוסף, כאילו שוקל אם לשאול עוד משהו, אבל בסוף מושך בכתפיו. "אוקיי, מה שתרצי." הוא מחייך שוב, ואני מרגישה הקלה קטנה לשנייה. אבל הלב שלי עדיין פועם חזק מדי.

ההליכה לבית הקפה היא השלב הכי קל.
אנחנו הולכים יד ביד, דניאל מספר לי על הפגישה החשובה שהייתה לו בעבודה היום ואני מקשיבה, או לפחות מעמידה פנים שאני מקשיבה. אבל הראש שלי נמצא במקום אחר לגמרי.
כל צעד שלי מלווה במחשבה על שון, שיישאר בבית, שלא יפגוש אותנו. אני רק צריכה לעבור את השעה הקרובה בשלום.

כשאנחנו מגיעים לבית הקפה, המקום מרגיש נעים וחמים, אבל באותו זמן הוא לוחץ עליי.
האורות הרכים, השולחנות הקטנים עם הפרחים הטריים – המקום שתמיד היה מקום הבילוי השגרתי שלנו פתאום מרגיש קטן וצפוף מדי.