מחול ההוקי // הושלם

פרק 41 - סבב ברים

-אמה-

אני לא מבינה גדולה בהוקי, באמת שלא.
כל החוקים והאסטרטגיות נשארים לרוב כמו תעלומה עבורי, אבל דבר אחד אני כן יודעת – לראות את שון על הקרח זה ממכר.
הוא משחק בתשוקה כזו שמכניסה אותי לעולם אחר לגמרי.

התקופה האחרונה הייתה מוזרה. בקושי ראיתי אותו.
הוא היה עסוק כל הזמן במשחקים, באימונים, במסע האינסופי הזה לכיוון הגמר הגדול.

אני מניחה שזה טוב, כי זה מה שהוא חלם עליו כל חייו. פשוט זה מרגיש כאילו הוא מתרחק ממני יותר ויותר עם כל ניצחון של הקבוצה שלו.
אבל עכשיו כשהוא על המסך מולי, זה כאילו המרחק הזה נעלם לשנייה אחת קטנה.

אני יושבת על הספה, עם כוס תה חם שמתחממת בידי. הטלוויזיה מאירה את החדר באור קריר, ואני עוקבת אחריו, אחר כל תנועה שלו.
על הקרח הוא אחר – חד, ממוקד, מלא אנרגיה בלתי נגמרת.

אני עוקבת בקשב מלא אחרי כל תנועה שלו.
הרגעים שבהם הוא מחליק במהירות על הקרח, עובר בין השחקנים כאילו הם אינם שם, מרוכז ומדויק.
כל פעם שהמצלמה תופסת את המבט החד שלו או את האגרוף שמונף אחרי עוד ניצחון, הלב שלי מתכווץ מעט. לא מהעצב, לא מהכעס — פשוט כי אני לא חלק מהחיים האלה שלו.
החיים שעל הקרח, החיים של החיוכים הגדולים והניצחונות. הם מרגישים כל כך רחוקים מהשגרה השקטה שאני מכירה כאן בדירה שלנו.

השדרנים צועקים בהתרגשות כשהוא מבצע מהלך גאוני, ואני מוצאת את עצמי מחייכת מבלי לשים לב.
הקבוצה שלו נראית בלתי ניתנת לעצירה. המשחק היום צמוד, אבל אני יודעת שהם ינצחו. לא כי אני מבינה משהו, אלא כי אני יודעת מה הוא שווה.
ושון לא ייתן לעצמו להפסיד. הוא לא מסוגל להפסיד.

אני מתגעגעת אליו. כשותף, כמובן.
אני מתגעגעת לדברים הקטנים. לרגעים שבהם הוא היה חוזר מאוחר בלילה, מותש אחרי משחק או אימון, אבל תמיד היה מוצא רגע לשבת לידי, אפילו אם זה רק כדי להחליף כמה מילים לפני שהוא נרדם.

עכשיו זה מרגיש כאילו ההוקי גונב אותו ממני ואני לא יכולה לעשות כלום בעניין כי אני יודעת שהוא לא חייב לי כלום... אולי חוץ מצ׳ק פעם בחודש שכר דירה.

השער האחרון שלו היה מדהים. הקבוצה שלו מתקדמת לגמר הגדול, וכולם מדברים על זה.
אני גאה בו. באמת.
אבל באותו זמן אני גם מרגישה קטנה בתוך זה, כאילו החיים שלי לא מתקדמים לשום מקום. אני, עם הדאגות הקטנות שלי, העבודה, האימונים, הדירה הריקה, ומול זה — הוא, עם כל העולם שמחכה לראות מה יהיה הצעד הבא שלו.

אני מכבה את הטלוויזיה. השקט שבא אחרי הניצחונות שלו חונק, כל כך רחוק מההמולה שהוא חי בה.
יש רק חללים מלאים בדממה, כמו מחכים שמשהו יקרה.

לא הצלחתי להגיד לו. לא הצלחתי למצוא את הרגע הנכון להגיד לו שאני ודניאל סיימנו.
כבר כמה ימים שאני מסתובבת עם זה על הלב, מנסה למצוא את הרגע הנכון להגיד משהו, לחפש מבט בעיניים שלו שאולי יוביל לשיחה הזו... אבל זה פשוט לא קורה.
אולי זה כי פחדתי מהתגובה שלו ואולי זה כי ידעתי עמוק בפנים שהוא בכלל לא ישים לב או שבכלל לא אכפת לו.