מחול ההוקי // הושלם

פרק 25 - אהבה יש באוויר

-שון-

החודש וחצי האחרונים הפכו לאימון עיקש שלי ביכולת שליטה עצמית.
אני מנסה להחזיק את עצמי ברמה גבוהה, לא להגיב לפיתויים ולשמור על פרופיל נמוך.
אבל זה קשה – קשה מאוד, כשאני רואה את אמה ודניאל מתנהגים ככה.
זה כבר חודש וחצי שהם ביחד, והם לא מפסיקים להראות לי את זה.

הם התפשטו כמו שטיחים חדשים שמכסים את הסלון שלי. זה כאילו כל מקום בו אני רוצה להיות, הם כבר השתלטו עליו.
כל פינה שאני נכנס אליה משדרת "אמה ודניאל".

הספה בסלון הפכה למעין קן שלהם, הם יושבים שם מחובקים כל הזמן בצורה שמעוררת בי גועל.
הם מתדגדגים, צוחקים, מחליפים נישוקים קטנים שמטילים את הצל שלהם על כל חלל הדירה.
הם אוכלים מאותה צלחת, כאילו הם נחתו מתוך סרט רומנטי קיטשי.
אני מרגיש כמו משקיף במופע שלא הזמנתי אליו כרטיס.

אני רוצה לשבת בסלון, לנוח אחרי יום ארוך, אבל הם שם, דביקים כמו דבק. אני רוצה להכין קפה במטבח, אבל הם שם גם כן, עם עוגיות ודיבורים רכים, כאילו הם גרים בעולם אחר.
-
זה בלתי נסבל.

זה מרגיש שכל מה שהם עושים זה לשבת ביחד. אמה נראית כאילו מצאה את האוצר של חייה. לבבות עפים לה מהעיניים כמו בסצנה מטופשת מלוני טונס.
זה מעצבן אותי.

אני רואה את דניאל עם החיוך המגוחך שלו, השיער הבלונדיני המבריק שתמיד מסודר הצידה, ואיך הוא מתנהג כאילו הוא גיבור של סיפור אהבה מהסרטים.

אני פוסע לעברם, מנסה להסתיר את חוסר הסבלנות שלי.

אני נעמד בפתח הסלון,

"היי!" אמה אומרת, קופצת ממקומה, ואני מבחין איך החיוך שלה מתפשט מיד, ״אתה פה. הגעת מוקדם היום.״

"אה, כן," אני עונה בקצרה, מנסה להסתיר את הסבל שאני מרגיש. "חשבתי לצאת מוקדם לנוח לקראת המשחק בעוד יומיים."

דניאל מקבל את פניי בקלילות, מחייך בצורה רחבה. "היי, שון," הוא אומר, עם קול נעים שמעורר בי גועל. "מה נשמע?"

אני מנסה לשמור על פנים רגועות. "בסדר," אני עונה, זה כל מה שיכולתי להשיג מבחינה רגשית.

דניאל לוקח את אמה בזרועותיו, מושך אותה חזרה לספה, מנסה להציג חיבה יתרה – התנהגות שלא עוזרת לי להרגיש טוב יותר.
אני מרגיש את העצבנות גואה בתוכי, מנסה לשמור על עצמי ולהתאפק מלהגיב בקול רם.

"איך היה האימון?" דניאל שואל, מניח את כוס היין שלו על השולחן הקטן.

"מעולה." אני עונה ומייד מחפש נושא לדבר עליו, משהו שיעזור לי להתמודד עם התחושה הזאת של חנק שאני מרגיש.

"אז איך הולך עם העבודה שלך, דניאל?" אני שואל, מנסה לגרום לשיחה לזרום.

דניאל מתחיל להסביר, ואני מוצא את עצמי שוקע במחשבות על כמה שהוא לא עוזר בשיחה, רק מתאר חוויות משעממות בעיניי.

בעודו מדבר, אני לא מצליח להימנע מהתחושה שאמה מרגישה נינוחה ככה לידו, נשכבת בכבדות על גופו בוהה בטלוויזיה.
כאילו כל מה שהרגשתי בנינו היה פרי דמיוני בלבד.
כלומר, המשיכה אליה.
כמובן שלא הזכרתי לה דבר ממה שהיה במסיבה.
זה נשאר זיכרון מתוק וסוד שלי לבין עצמי.
ברור שהיא גם לא זכרה כלום. זה היה כלום עבורה. היא הייתה שיכורה וחרמנית ואני באתי לה בא זמן.
אפשר להגיד שזה היה הדדי, לא?

כל דבר שדניאל אומר רק מגביר את התחושה שלי שהכול הולך לא נכון.
אני לא מצליח להימנע מהמחשבות – איך היא לא רואה את הצדדים הלא טובים בדניאל, איך היא נראית כל כך מאושרת איתו? למה הוא לעזאזל.
בחודש וחצי האלה לא שמעתי את קולה מבעד לחדר אפילו פעם אחת.
לא הייתי ממהר לומר שאמה החליטה לשמור על קדושתה, מה שחייב להיות זה שהוא פשוט סקס גרוע. אפילו ג׳ייק הצליח לנצח את הדביל הזה. וזאת אפילו לא תחרות קשה. אני ראיתי את ג׳ייק, ברצינות, אין רף.

״-וזהו המנהלת שלי לא בחרה את העבודה שלי והיא לגמרי הולכת להתחרט על זה.״ הוא מצחקק לעצמו, מעיר אותי במחשבותיי.

אני מחייך באילוץ רב, כי לא הקשבתי למילה.
אמה מביטה בי בגבות מכווצות, היא מכירה אותי, היא יודעת שאין מצב שהצלחתי להקשיב לסיפור הכי משעמם בתולדות ההיסטוריה.

"אה, טוב שיהיה לך בהצלחה עם... הזה," אני אומר בסופו של דבר, מנסה לשמור על מצב רוח נייטרלי. "אני שמח לשמוע שאתה בחור שאפתן כמו אמה." הציניות נוטפת מקולי.

היא מחייכת, מביטה בי בצורה כאילו מופתעת. "כן, כמובן," היא אומרת, "העבודה שלו דורשת שעות נוספות ועבודה קשה, אם הוא היה במחול הוא כבר מזמן היה מנצח עם כל האנרגיה הזאת."

אני מגלגל עיניים כתשובה שמספקת את שניהם.

אני מוצא את עצמי חסר אונים מול התמונה הזו של אמה ודניאל.
אני לא יודע מה יקרה בעתיד, אבל דבר אחד אני בטוח בו – זה שאני לא יכול להישאר כאן עוד הרבה זמן.
כשהם חוזרים לטלוויזיה וממשיכים לנהל שיחה מנותקת, אני מחליט שהגיע הזמן שלי להיכנע. אני מניח שלום מהיר וזוחל חזרה לחדר שלי, מקום שקט, בלי נשיקות וחיבוקים כל שנייה.

אני נזרק על המיטה הרכה ופשוט לא מצליח להירדם.
או להירגע.
הכל היה בראש שלי? החום בנינו, המגנט הזה.
כשהיא קיבלה את ההודעה שהיא נכנסה לרשימת המתנה היא הייתה שבר כלי.
ומי היה שם?
אני.
ישבתי איתה, על הרצפה במסדרון הבית כל הלילות האלה שהיא בכתה ללא הפסקה.
היא שמה עליי את הראש. עליי. לא על איזה זין בשם דניאל.
אני ניחמתי אותה, הוצאתי אותה מהבית לאכול פסטות, קניתי לה את היין שהיא אוהבת ואפילו נגררתי לראות איזה קומדיה רומנטית שהתגלתה כדי טובה.
זה היה שבוע שלם שבו היינו ביחד, ברמה הכי אינטימית והכי לא מינית כאחד.
רק רציתי שהיא תחזור להיות אמה. לא יכולתי לראות אותה ככה. הבנתי כמה זה כבר מעבר למשיכה, כמה אני ממוגנט לאישיות שלה וכמה לא אהבתי לראות אותה נכבת.

אבל היא...
טוב.
כנראה היא לא.