מחול ההוקי // הושלם

פרק 8 - ניו יורק סיטי בלט NYCB

-שון-

האימונים שלי היו אינטנסיביים, אפילו מעבר למה שאני רגיל. הציפיות מאיתנו לקראת פתיחת העונה היו בשמיים, ואני דחפתי את עצמי חזק כדי להיות מוכן.
אני חייב את האליפות הזאת.

המגרש היה ריק. רק הצליל החלול של ההוקי שפגע בקיר המשיך להדהד בחלל. אני נשארתי לבד אחרי האימון, כרגיל.
אין לי מה למהר הביתה. הדירה הייתה ריקה והבדידות זחלה פנימה כמו קור פתאומי.

התבאסתי על עצמי, על האימון. לא הייתי אני, אין ספק. וזה לא אופייני לי בשום צורה.

מה לעזאזל קורה איתי?

עבר כמעט חודש מאז ששמעתי את הצרחה מחרישת האוזניים מחדרה של אמה.
בהתחלה חשבתי שקרה משהו, רצתי לפתח דלתה – החדר שתמיד סגור, שאני יודע שאין סיכוי שאעז להיכנס אליו.
חיכיתי מחוץ לדלת, לא בטוח אם לדפוק.
אבל אז היא פתחה את הדלת במהירות, פגעה בפנים שלי עם המעצור שלה, ורצה לספה האדומה, מטביעה את פניה בכרית וממשיכה לצרוח.

לא הבנתי מה קורה, עד שהיא סובבה את הטלפון שלה אליי, ואני ראיתי את המייל:

"הינך מוזמנת לבחינת הקבלה של 'NYCB', חודש הבא."
ככה גיליתי שאמה קיבלה את אחת מההזדמנויות הכי גדולות בחייה – להקת המחול - ניו יורק סיטי בלט.

מאז, הבית נהיה ריק ושקט מדי. היא כמעט לא הייתה פה בשבועות האחרונים. מבלה כל רגע פנוי בסטודיו למחול, מתאמנת בלי הפסקה.
אני יודע כמה היא דוחפת את עצמה. כמה היא נותנת את כל כולה.

ואני? אני לא מצליח להוציא אותה מהראש. לא משנה כמה ניסיתי להתרכז בהוקי, המחשבות על אמה הציפו אותי. כל צעד שלה, כל דאגה. לא הבנתי למה כל כך אכפת לי.
אפילו האימונים כבר לא מצליחים להסיח את דעתי. לא משנה כמה אני מנסה.

הייתי רואה אותה לרגעים קצרים, כשהרעב תקף אותה או שהיא הייתה זקוקה למקלחת מהירה.
לא דיברנו הרבה, אני עסוק באימוני ההוקי שלי והיא עסוקה בלדחוף את עצמה לשלמות באימוני המחול.
אני לא יכולתי להתעלם מהכאב בפנים שלה, מהתשישות. היא הייתה אבודה בעולם שלה, רודפת אחרי חלום שכבר היה בתוכה. אבל היא לא ראתה את זה. ואני לא ידעתי איך לומר לה את זה בלי לשבור משהו.

הגעתי הביתה אחרי אימון נוסף, נכנסתי למקלחת, המים החמים ניסו לשטוף את הכבדות הזו ממני, אבל זה לא עבד. ישבתי על הספה האדומה שלנו, מביט בתקרה, השקט חונק.

לעזאזל צריך לשים פה טלוויזיה כבר.

השעה הייתה שלוש בלילה. וזה כבר לא היה אופייני לאמה.
איפה היא? היא תמיד חוזרת מאוחר, אבל משהו פה לא הרגיש נכון.

לא יכולתי להישאר יותר. השקט הזה, החור הזה שהיא השאירה אחריה... ידעתי איפה היא. לא היה לי צורך לשלוח הודעה, לא להתקשר. פשוט תפסתי את המעיל ויצאתי לכיוון הסטודיו שלה.