מחול ההוקי // הושלם

פרק 45 - מרק

-שון-

אני לא בטוח למה אני פה בכלל במקום להיות על הקרח.

היא לא ביקשה ממני להישאר, אפילו לא רמזה על זה.
אבל לראות אותה ככה, חיוורת ומותשת, זה מעורר אצלי משהו שאני לא מוכן להודות בו.

היא מסרבת בעקשנות לדבר עם מישהו.
היא לא רוצה את ההורים שלה ולא את החברים שלה.
אני יודע שזה בגלל שהיא שונאת להיראות חלשה, לא מוכנה שמישהו ידאג לה. אבל זה קשה לצפייה.

אני מנסה לשכנע את עצמי שזה לא מזיז לי.
שאנחנו לא באמת שם.
שהיא משחקת משחקים עם כל חוסר הוודאות הזה ושאני לא הולך להתקפל בגלל שהיא נראית כאילו עברה עליה משאית.

היא ישנה עכשיו על הספה, חנוקה לגמרי מהצינון, ופניה קבורות בתוך ערימה של טישו. האף שלה כל כך אדום שאני כמעט מרחם עליה. כמעט.

אני מוצא את עצמי בוהה בה, עיניים נפוחות ושיער פרוע, ועדיין... היא נראית שברירית, כמו מישהי שאני רוצה לעזור לה, גם אם היא עושה הכל כדי לדחות את העזרה שלי. לדחות אותי.

היא כבר יומיים ככה, עם חום גבוה, ואני מתחיל לחשוב שאם אני לא עושה משהו, היא פשוט תמשיך להתעקש לטפל בעצמה עד שהיא תתמוטט.

אז לפני שהיא תתעורר, החלטתי לנסות להכין לה מרק.
מה אני מבין בבישול? לא הרבה, אם לומר את האמת.
אבל יש דברים שאפשר לנסות, במיוחד כשאני יודע שהיא צריכה את זה.

נכנסתי למטבח, פתחתי את המקרר ומצאתי ירקות כלשהם, גזר, בצל, שום – כל הדברים שבטח אמורים להיות במרק. מזל שאני זוכר איך אמא שלי עשתה את זה פעם כשהייתי ילד.
זה אולי לא יהיה טעים כמו שלה, אבל זה כנראה יותר טוב מכלום.

היה לי קשה.
החיתוך, הרתיחה, לתבל את המרק כמו שצריך – זה לקח יותר זמן ממה שחשבתי.
אבל החלק הכי קשה? להעמיד פנים שזה לא באמת משנה לי. שאני לא עושה את זה כי אכפת לי.

כשהיא סוף סוף התעוררה, שמעתי אותה מנגבת את האף ונאנחת מהריח שהציף את הדירה.

"מה זה הריח הזה?" היא מלמלה בקול חלש ומיוסר, כאילו זו השאלה הכי חשובה בעולם ברגע הזה.

לא עניתי ישר.
המשכתי להתעסק במטבח, מקווה שהיא לא תבין שזה אני שבישלתי.
אני לא רוצה שהיא תחשוב שאני באמת, אחרי הכל, דואג לה.
הרי זה בדיוק מה שאני מנסה להימנע ממנו, נכון?

"זה סתם... משהו קטן," מלמלתי לבסוף, בלי לפנות אליה.

היא צחקה בקול חלש, השיעול מיד אחר כך רק הוכיח כמה היא חלשה כרגע.
רציתי להגיד לה שהיא חייבת להפסיק להיות עקשנית ולבקש עזרה. אבל היא אמה, ואני יודע שהיא לא תוותר על העקרונות שלה. היא תעמוד על שלה גם אם היא תקרוס לגמרי.

"אני יכולה לקחת קערה?" היא שאלה, ואני רק הנהנתי, עדיין מתעסק עם הסירים כאילו זה חשוב.

אני שונא כמה זה מרגיש נורמלי.
השגרה הקטנה הזאת, הרגעים השקטים שבהם אנחנו יחד בלי לדבר על שום דבר משמעותי. אני שונא את זה כי זה גורם לי להרגיש כאילו אני כבר שם, כבר בפנים, כבר אכפת לי יותר ממה שאני מוכן להודות.

אבל לא משנה כמה אני מנסה להילחם בזה, אני לא יכול לשקר לעצמי יותר מדי זמן.

היא לקחה לעצמה קערה והתיישבה, לוקחת ביס קטן כאילו כל תנועה כואבת לה.

אני חייב להודות שזה היה קצת מספק לראות אותה מתענגת על כל ביס.
העיניים שלה גדולות ועייפות, נראות כמו כלבלב נטוש ביום חורפי.
קשה להיות אדיש אליה ככה, לא משנה כמה אני מנסה.

היא מגניבה לי מבטים קטנים, כאילו מצפה שאגיד משהו, אבל אני לא נותן לה את הסיפוק הזה.

"תודה על המרק," היא אומרת לבסוף בשקט, בקול צרוד ומלא באף סתום.

"זה כלום," מלמלתי, כמעט מגלגל עיניים.
מה, היא חושבת שאני עושה את זה כי אכפת לי?
"אל תתלהבי יותר מדי."

היא חייכה קצת, אבל זה היה חצי חיוך, מעורבב עם שיעול קטן.

אחרי רגע של שקט, היא הרימה את המבט שלה ושאלה, "לא אמור להיות לך אימון עכשיו?"

לרגע קפאתי.
הייתי צריך תירוץ, משהו שישמע אמין. "בוטל," מלמלתי, מקווה שזה יעבור חלק. "מישהו נפצע, אז... לא התאמנו."

אבל היא הסתכלה עליי במבט הזה שלה, שלא קונה כלום. ברור שהיא לא מאמינה לי.

"שון," היא אומרת לאט, כאילו היא בודקת את הגבולות, "אתה באמת לא צריך להישאר פה. לך לאימון שלך, זה בסדר."

"מה, ואת תישארי פה לבד ותמותי לי בדירה? ממש לא. אני בחיים לא אצליח למכור את המקום ככה," צחקתי, מנסה להפוך את זה לפחות רציני.

אותה זה לא הצחיק. היא גלגלה עיניים ונאנחה, מושכת באפה שוב. "אני ילדה גדולה, אני יודעת לדאוג לעצמי."

״כן, לדאוג לעצמך," אני מחקה אותה בזלזול קל. "אני יודע, אני יודע. אבל אני בכל זאת מעדיף להשגיח עלייך ועל החיידקים שלך מקרוב."

"די, שון," היא מתחננת בעיניים עייפות וחולות, העור שלה כמעט שקוף מהחולשה. "אל תפספס את האימון שלך בגללי."

בגללה? היא ברצינות לא קולטת שזה בשבילה.

אני מתקרב אליה, נושם נשימה עמוקה, משלים עם זה שאין לי ברירה אחרת. "טוב, בואי. את באה איתי."

היא ממצמצת, מבולבלת. "מה? לאן?"

"לאימון. את תבואי איתי, תשבי בצד ואני אוכל להשגיח עלייך מקרוב."

היא בהתה בי לרגע, כאילו מנסה להבין אם אני רציני.
ואז, למרות שהיא נראתה מותשת, היא משכה בכתפיים והסכימה בשקט.

אני עוזר לה לקום, והיא נשענת עליי, מגניבה עוד מבט אחד שלא מצליח להסתיר את החיוך הקטן.
לקחתי את המעיל שלה ועזרתי לה להתלבש לאט, מוודא שהיא תישאר חמה.

כשנכנסנו לרכב, היא נשענה לאחור, עיניים עצומות, ואני לא יכולתי שלא לגנוב עוד מבט לכיוון שלה, מנסה להתעלם מהעובדה שיותר קשה לי להישאר אדיש ממה שחשבתי.

שנינו יודעים שאני לא באמת מסוגל לעזוב אותה לבד.