מחול ההוקי // הושלם

פרק 22 - פסטה נקניקיות

-אמה-

אנחנו אוכלים ארוחת צהריים ביחד, לראשונה מאז שהוא עבר לדירה.
זאת אמורה להיות סתם ארוחה, אבל איכשהו זה מרגיש מביך בטירוף.
הוא יושב מולי בפינת האוכל הקטנה שלנו, נראה רגוע ומתענג על הפסטה עם הנקניקיות שהצלחתי לא לשרוף.

הוא מדבר איתי, כל מיני שטויות רגילות, אבל משהו באווירה מרגיש... מוזר. כאילו שנינו יודעים שיש משהו שאנחנו מנסים לא לגעת בו.

פתאום הוא עוצר, מרים את המזלג ושואל בטון כאילו שגרתי, כדרך אגב. "אז איך הייתה המסיבה אתמול?"

הלב שלי מחסיר פעימה. אני מנסה לזכור.
יש קטעים שפשוט לא ברורים לי, הראש שלי עדיין דופק מההנגאובר.
אין מצב שאני מספרת לו שאני בקושי זוכרת משהו.

אני מחייכת, אולי קצת יותר מדי בכוח, ואומרת, "היה... נחמד."

הוא מרים גבה, מחייך בצורה שמראה שהוא לא ממש קונה את זה. "נחמד?" הוא שואל, עם זיק בעיניים, כאילו יודע משהו שאני לא זוכרת.

שון לוקח עוד ביס מהפסטה ומביט בי בעיניים בוחנות.
אני ממשיכה להעמיס את המזלג שלי כאילו אין לי מושג מה הוא רוצה לשאול, אבל אני מרגישה איך כל הגוף שלי נדרך.

"רק נחמד?" הוא שואל שוב, הפעם עם גוון טיפה נעלב בקול. "נראה שדי נהנית." החיוך שלו מתרחב, יש בו משהו שמתחיל לגרום לי להזיע קצת.

אני מסמיקה, מנסה להיזכר אם קרה משהו יותר מדי מביך. "לא יודעת, היה קצת בלגן... הרבה אנשים... קצת שתיתי, כנראה יותר מדי."

הוא מחייך חיוך קטן, משאיר את המזלג על הצלחת. "כן, אני שמתי לב לזה."

אני מרגישה את הפנים שלי בוערות.
אך למרות זאת, מנסה לשמור על קור רוח, אבל הוא לא מוריד ממני את המבט הזה.
הוא לגמרי יודע משהו שאני לא זוכרת.

"היית שיכורה לא מעט," הוא ממשיך לדבר בקול נמוך יותר, מעביר את היד שלו בשיערו. "הרבה אנשים התחילו איתך."

אני נושמת עמוק, מנסה לא להיכנס לפאניקה. "אה, כן... זה יכול לקרות, לא?" אני זורקת, מתעלמת מהרעד הקל בקול שלי. "אבל באמת, אין לי מושג מה היה... הראש שלי התפוצץ מהבוקר."

שון צוחק קלות. "בטח," הוא אומר, מסיים את הפסטה שלו באיטיות.

"שתדעי לך, את היית כוכבת הערב." הוא מתקרב קלות קדימה, הנשימה שלו רכה על השולחן. "אפילו היה מישהו שהציק לך... מקס." הוא מדבר כאילו מזכיר פרט שנשכח, ושוב אני מרגישה איך כל הגוף שלי מתכווץ.

"מקס?" אני מנסה לשחק אותה כאילו זה לא נוגע לי. "הוא בסך הכל שיחק קצת, לא?" אני מביטה בשום, אבל הפנים שלו נהיות פתאום רציניות יותר.

"כן... לא אהבתי את איך שהוא נגע בך," הוא אומר, הקול שלו פתאום קצת יותר נמוך וחד. "היית צריכה לראות את הפרצוף שלך. את לא היית שם באמת, אמה."

הלב שלי דופק חזק יותר.
אני מביטה בו, מחזיקה את המזלג שלי כאילו הוא יכול להגן עליי. "אני לא זוכרת כלום מזה," אני לוחשת, מנסה להבין אם אני אמורה להודות במשהו או פשוט להתעלם.

שון נשען לאחור בכיסא, מרגישים שהוא מודד את המילים. "אני רק רציתי לוודא שאת בסדר. שאת לא מתחרטת על משהו."

המבט שלו כל כך ישיר, כל כך עוצמתי, ואני לא מצליחה למצוא את המילים הנכונות. "אני... אני בסדר," אני אומרת לבסוף, מרגישה את הלחץ בחזה שלי מתגבר. "פשוט לא זוכרת הרבה. אולי עדיף לעשות כאילו כלום לא קרה."

שון מחייך שוב, הפעם החיוך שלו עדין יותר, כמו שהוא מבין מה אני מנסה להגיד. "אולי," הוא לוחש, אבל אני מרגישה שאנחנו שנינו יודעים שזה לא ממש יקרה.