מחול ההוקי // הושלם

פרק 3 - שותף חדש

קמתי בבוקר עם מיגרנה כואבת, כאילו מישהו החליט לשים את הראש שלי תחת מעדר והתחיל לחפור.
הרעש של משאיות ההובלה מתחת לחלון, לא הוסיף והיה כמו פטיש בראש שלי, חילחל לכל מחשבה הגיונית שניסתה לשרוד.

המשמרת הקודמת שלי הייתה גם כן עינוי. כל ערב במסעדה היה כמו גרסה משוחזרת של אותו סיוט: גברים מבוגרים שוביניסטים שחושבים שבדיחות על הישבן הן הדרך המושלמת להעביר ערב. הייתי כל כך עייפה ומותשת, שאין לי כוח לעימותים. העדפתי לסבול את המבטים ואת הערות המעצבנות, כי הרי מה כבר אפשר לצפות מהם? הם חושבים שברגע שהם שמים עשר דולר טיפ, הם קונים את כל החבילה — אותי וגם את הנודלס.

גירדתי את עצמי מהמיטה ישירות למקלחת, זה עניין של שתי דקות עד ששון יגיע מלמטה עם הציוד שלו.
הזרם הקר ששטף אותי לא ממש הצליח להבריח את המיגרנה, אבל לפחות העיר אותי מספיק כדי שאוכל לתפקד.
לבשתי את הטייטס ומעל את הבגד גוף שלי ואת השיער הרטוב השארתי מפוזר.

דפיקה בדלת קפצה אותי מהרהורי הבוקר, שון עמד שם, תמיד כל כך מהודר, גם בשעה מוקדמת כזאת, מחזיק ערימת ארגזים כמו ספורטאי מנוסה. הוא חייך אלי במבט שובב, "היי, אמה! איך את?"

"היי שותף" השבתי בחיוך מזמין בעודי מתמרחת על הספה ומתבוננת בו מוביל את הארגזים אל מרכז הבית

"איך הייתה הנסיעה שלך לכאן?" שאלתי בניסיון להעלות נושא שיחה קליל.

"נהדר," הוא חייך, "אפילו הספקתי לאימון בוקר." העיניים שלו נצצו מהאדרנלין של מי שמתחיל את היום בצורה הכי אפקטיבית שיש.אני יכולה להתרגל לזה, אני חושבת.

המשכתי להתבונן בו, מופתעת מהיעילות שבה הוא מפעיל את כל העניין, יוצא החוצה וחוזר עם עוד ארגזים.
יחסית לבחור יש לו הרבה ציוד.
לג'ייק היו מספר חולצות ומכנסיים שאפשר לספור על יד אחת, שמפו מרכך וג'ל רחצה באותו הבקבוק ושני זוגות נעליים - נעלי עבודה ונעלי הדייטים שלנו.

הוא העביר אצבע על הקירות, כמו מנתח את מצב הדברים. "אני די אוהב את זה. יש פה אווירה של בית, וגם אם יש פה פינות שאפשר לשפר, אני בטוח שנעשה את זה ביחד."

אני חייכתי בעייפות. הדירה הייתה מושלמת בעיניי.
כל פריט בה היה חלק ממני — מהבבושקות שהבאתי מהשוק בספרד ועד הבר היפה שהרכבתי אחרי שהסטודיו למחול שלי עבר שיפוץ.
אולי הוא לא ממש משתלב באזור הפינת אוכל, אבל הוא נותן את הטאץ' האישי שלי, ובימים שאין לי אימון ואין לי כוח לצאת מהבית, זה פתרון נהדר להתאמן על הפְּלִיֶיה שלי.

"אני אוהבת את הדירה כמו שהיא," אמרתי, מנסה לשמור על קו של ביטחון. "אני לא בטוחה איך אני מרגישה עם שינויים."

שון שראה את המבט שלי חייך שוב. "אל תדאגי," הוא אמר, "אני לא מתכוון לשנות את הדירה שלך. אני פשוט אכניס את הסגנון שלי, זה הכל."

אני לא חושבת שזה מרגיע...

"היי אני צריכה עוד מעט לצאת לאימון" אמרתי, מנסה להבריח את הנושא מהדירה שלי, "אתה רוצה שאעזור לך לפרוק את הדברים?"

הוא הרים מבט והתבונן בי, כאילו הוא קולט אותי לראשונה.
המבט שלו היה עמוק מדי, כמו מישהו שמנסה לפענח את מה שהוא רואה. החיוך שלו חזר, והפעם הוא חשף גומה קטנה בלחי השמאלית. "אני אסתדר, אמה. אל תדאגי."

הוא חייך חיוך רחב שחשפה גופה בלחי השמאלית שלו, "הכל בסדר אמה, אני מסתדר"

חייכתי, "תרגיש בבית. שכפלתי לך מפתח הוא על השידה בכניסה" הצהרתי ויצאתי מהחדר שלו.

כשהייתי בדרך החוצה, שון המשיך לסדר את הדברים בקפדנות, ואני נשארתי לרגע להתבונן בו.
היה בו משהו שונה. השקט שלו, הגישה הקלילה הזאת.
ג'ייק היה כל כך שונה, והוא חסר לי פתאום בדרך הכי לא צפויה. אבל אז תפסתי את עצמי. זה נגמר. ג'ייק לא כאן יותר, ושון — הוא פה.

"נתראה בערב," אמרתי לפני שטרקתי את הדלת מאחוריי, יוצאת אל הרחוב הקריר, מנסה לסדר את המחשבות שהסתחררו בראשי.