מחול ההוקי // הושלם

פרק 12 - קור כלבים

-אמה-

הקור חדר לעצמותיי כאילו היה לי חור בחזה. חדר לכל שכבה ושכבה בביגוד שלי.
עמדתי מחוץ לדירה, חובטת על דלת הכניסה כאילו שהיא תיפתח בנס. בכל חבטה הרגשתי איך האצבעות שלי כואבות יותר ויותר מהקור, איך כל נשימה הפכה לאתגר מול הקרה המקפיאה.

החורף הגיע במלואו, מהר מהצפוי.
השלג שציפה את הרחוב היה רך ורטוב, התפזר כמו טיפות מים קטנות על המדרכה ומציף את נעלי ההאג שלי. כל צעד שלי היה מלווה בתחושת חצץ קר, כאילו חורף בלע אותי עם כל גרגר של שלג. התכנסתי בתוך המעיל הארוך שלי, מנסה למנוע מהקור לחדור לעור שלי, אך זה לא הועיל.

אחריו האימון האינטנסיבי ידעתי שכל מה שאני צריכה עכשיו זה מקלחת חמה ואולי איזה שוקו חם.
אבל לא, הגורל צחק לי בפנים...
נו באמת, אמה! איך אפשר לשכוח איפה השארת את המפתח?

אנחה כבדה נפלטה מפי, והאוויר הקר שבחוץ התפזר עם כל אנחת חום שנשבתי.

הבטתי בשעון. האימון של שון עמד להתחיל בקרוב. שלחתי לו הודעה נואשת, מבקשת את עזרתו.

"היי, לא מוצאת את המפתח שלי. אפשר לבוא לקחת את שלך? תודה!"

לחצתי שלח ונשענתי על הקיר הקר, מנסה להתחמם תוך כדי. אני לא יכולה לשבת בשקט בקור הזה ולחכות לו שיחזור מהאימון.

לא עברו חמש דקות ושון שלח לי תשובה. "בטח, אני באימון עכשיו. תרגישי חופשיה לבוא."

ככה מצאתי את עצמי נכנסת למגרש ההוקי, לראשונה בחיי, והתחושה הייתה כמו להיכנס לתוך סצנה מסרט.
רעש החבטות של הדסקית על הקרח, רעש המחצלות שנסעו ברחבי המגרש, המאמן שצועק ומריע.
כל פרט במגרש היה כל כך שונה מהדברים שאני מכירה – שורות של כיסאות ביציע, ושטח ענק שצבעו היה לבן ומבריק, מכוסה בקרח חלק ונוצץ.
התיישבתי ביציע, עטופה במעיל הארוך שלי וכובע הצמר הלבן שלי, ותחושת הקור הייתה כל כך חדה עד שהרגשתי איך האף שלי נהיה אדום.

כל נשימה הפכה לכאב קל, כמו לשאוף אוויר כפור. צפיתי בו משחק, עם כל צעד שלו על המגרש, הוא טס כמו נשר בין שחקנים אחרים. ראיתי אותו מחטיף את הדסקית באומנות, כל תנועה שלו הייתה מסודרת ומדויקת, כאילו הוא מפסל על הקרח.

היה משהו כמעט קסום בתנועות שלו. איך הוא שט על הקרח, כשהדסקית עוקבת אחרי התנועות שלו, והמהירות שלו הייתה מסחררת.
היה משהו כמעט פואטי בו, שילוב של כוח וקלילות שנראה כאילו הוא שוחה באוויר ואני פשוט נשמתי עמוק כדי לא לפספס שום תנועה. זה היה מרהיב בעיניי, ולמרות שהבנתי מעט מאוד על הוקי, ההתלהבות שלי מההופעה שלו הייתה רבה.

פתאום, שון הבחין בי מהמרחק. הוא גלש לכיוון היציע במהירות, מוריד את הקסדה מעל ראשו. שיערו היה מבולגן מעט מרסיסי הזיעה שעיטרו את מצחו. החיוך הרחב והחמים שלו נצץ בעיניו כשהוא ראה אותי, הוא... הוא שמח לראות אותי?