מחול ההוקי // הושלם

פרק 7 -ריצה אל השקט

-אמה-

הבוקר שאחרי היה שקט מדי.
השמש חדרה ברכות דרך החלונות, משאירה פסים זהובים על הרצפה.
הרגשתי כבדה.
הראש שלי היה מלא במחשבות, כמו ערפל כבד שלא נותן לראות קדימה.
דפני המשיכה לקשקש אתמול אחרי הקפה, אבל המילים שלה עברו לידי כמו משב רוח קל שלא מצליח לחדור פנימה. כל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה שון וג'ייק. שני גברים כל כך שונים, וכל אחד מהם הצליח לשגע אותי בדרך אחרת.

כשחזרתי לדירה אתמול, נשאר שם המתח של הלילה הקודם, כמו הדהוד שהסרב לעזוב.
שון לא היה. וזה, באופן מוזר, גרם לי להרגיש שהכל היה כמו חלום.
הוא תמיד נעלם בבקרים, בלי להשאיר סימן שהוא בכלל היה כאן. לא פתקים, לא ריח, לא זכרון פיזי. רק שקט.

החלטתי שאני לא יכולה להמשיך להתמקד בזה.

הרי הסתדרתי לבד לפניו, ואני אמשיך להסתדר גם אחריו.
אבל בכל פעם שניסיתי לדחוק את המחשבות על שון הצידה, המוח שלי החזיר אותי לתמונה של ג'ייק, מחויך עם בחורה חדשה. הרגשתי כאילו כל מה שעשיתי עד עכשיו – כל הכאב והמאבק – היה לשווא.
ג'ייק כבר המשיך הלאה, ואני? אני תקועה.

עמדתי מול המראה שבחדר שלי, מביטה בעצמי. "למה את לא מצליחה להתקדם?" לחשתי לעצמי, אבל המראה החזירה לי רק את אותה אמה עייפה, חסרת כוחות, כאילו היא התייאשה ממני כבר.
כל כך הרבה זמן ניסיתי לשכנע את עצמי שאני חזקה, שאני בסדר לבד, אבל עכשיו? עכשיו התחלתי לפקפק בזה.

החלטתי שאני חייבת לצאת החוצה.
האוויר הקריר אולי יצליח לרענן את המחשבות שלי ולשטוף ממני את הכאב שהצטבר בי. שלפתי מהארון את בגדי האימון שלי — מכנסי טייץ שחורים וטופ ספורטיבי צמוד — ויצאתי לכיוון הפארק.
היה לי יום חופש מהמחול, וזה הזמן המושלם לרוץ, לשחרר את הגוף.

האוויר היה קריר ונעים בשעות האלה של הבוקר, אבל בפנים הרגשתי בוערת.
הפארק היה ריק יחסית, והשביל נפרש לפניי כמו הזמנה לבריחה, מזמין אותי אל השקט שלו.
שמתי את האוזניות שלי והתחלתי לרוץ.
הרגשתי את הדופק עולה, ואת הרגשות מתחילים לעלות איתו. הכאב, הבדידות, הכעס – כל זה צף עם כל צעד.

לא יכולתי לעצור.

הרגשתי את הגוף שלי רועד מבפנים, כמו קפיץ שהולך ונמתח עד שהוא לא יכול יותר. הדמעות התחילו לטפס מעלה, חונקות אותי מבפנים, אבל ניסיתי להדחיק אותן.
ג'ייק שוב הופיע בראש שלי — מחייך עם הבחורה הזו. איך הוא הצליח להמשיך הלאה כל כך מהר?

רצתי מהר יותר, כאילו אם ארוץ מספיק חזק, אצליח לברוח מהכאב הזה. אבל הגוף שלי לא החזיק יותר. הוא קרס אל תוך הדשא, ואני פשוט נשברתי.
הדמעות פרצו החוצה בלי שליטה, כמו סכר שנפרץ אחרי יותר מדי זמן. כל הכאב, הבדידות, הכעס – הכל יצא בצורת בכי חנוק שלא יכולתי להשתלט עליו.
הכל הרגיש כמו מערבולת בתוכי, כמו התפרצות של רגשות שלא הייתה לי שום שליטה עליה.