מחול ההוקי // הושלם

פרק 14 - סדקים באמצע הלילה

-שון-

קמתי מהמיטה מרעשים בדירה.
העיניים שלי נופלות על השעון, 3:40 בלילה. מה לעזאזל יכול להרעיש בשעה כזו?

לא נשארתי ער לחכות לאמה שתחזור מהפגישה שלה עם ג'ייק. זה לא שאני צריך לחכות לה, לא אמור לעניין אותי מתי היא חוזרת או לשמוע איך היה לה. אנחנו לא ביחד. היא עושה מה שהיא רוצה ושום דבר מזה לא מעניין אותי.

אבל... המחשבה על הפגישה ההיא עברה בי יותר מדי פעמים מאז שהיא יצאה.
לא רציתי לדעת, אבל גם לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. לעזאזל, אני מקווה שהפגישה הייתה נוראית.

אבל עכשיו, עם כל הרעש הלא ברור שמגיע מהחדר שלה, אני מוצא את עצמי קם מהמיטה ויוצא מחדרי.
הלב שלי דופק קצת יותר מהר מהרגיל, סקרנות עוקצת אותי. ואז אני שומע את זה.

לא היה טיפת ספק.

קולות הגניחות שבקעו מהחדר של אמה. הרעש הכי טוב ששמעתי לאחרונה, מהדהד באוזניים שלי כמו שיר מתוק ומכאיב בו זמנית.
זרם של חום עבר בכל הגוף שלי. המיטה החורקת, האנחות שלה – היא נאנחת, ואני יכול לשמוע את זה כל כך ברור. כל צליל מעורר כל נים ונים בגופי.

החזה שלי עולה ויורד בכבדות, הדם זורם לאן שלא הייתי רוצה שיזרום כרגע. פאק, אני לא מאמין שאני עומד פה באמצע הלילה, מקשיב לה עושה את זה.
אבל אני לא מסוגל לזוז.

התסכול מתערבב עם הכמיהה. וזה רק מחמיר כל שנייה.

אני עומד שם, מרותק. כל גניחה שלה מכה בי כמו גל חם, מקפיצה את הדופק שלי וממלאת את הראש שלי במחשבות שאני לא אמור לחשוב.
פאק, למה זה כל כך מטריף? למה אני לא מצליח להתרחק? המוח שלי יודע שזה לא בסדר, אבל הגוף? הוא לא משתף פעולה.

אני שומע את הקולות שלה מתגברים, האנחות הופכות יותר עמוקות, יותר נשמעות כמו עונג טהור, כאילו היא מתמסרת לכל רגע. המיטה חורקת בעדינות, הקצב של הרעשים מתגבר, וזה גורם לי לדמיין איך היא נראית עכשיו. הידיים שלי מתקשות שלא לרעוד מהמחשבה.

למה זה כל כך מסובך? אני לא אמור להרגיש ככה.
ג'ייק, האקס שלה, בן הזוג שהיא לא הצליחה לשכוח. הוא זה שגורם לה לנהום ככה. הידיים שלי מתקשות לאגרוף, כל המחשבה על זה שהוא איתה, נוגע בה, מעביר את ידיו על הגוף שלה.

לעזאזל, מה לא הייתי נותן להיות במקומו.

אני מרגיש את הנשימה שלי מתערפלת, כאילו האוויר בחדר נעשה כבד יותר. כל פעם שהיא נאנחת, הגוף שלי מגיב מיד, כאילו היא מכוונת את כל מה שהיא עושה ישירות אליי. כל גניחה שלה, כל קול קטן, מדליקים בי אש שאני לא מצליח לכבות.

אני יכול לדמיין אותה, איך הגוף שלה מתפתל מתחתיו, איך השפתיים האדומות שלה נפערות כשהיא גונחת, איך העיניים שלה נעצמות כשהיא מתקרבת לשיא.
פאק. זה בלתי נסבל.

אני צריך להפסיק את זה. לעצור את עצמי. אבל במקום לזוז, אני נשאר שם, עומד במסדרון, גופי מלא במתח, כמו חיה רעבה שמחכה לרגע המתאים לתקוף.

אני לא מצליח להירגע. אני מת להרגיש אותה, לדעת איך היא מרגישה כשהיא רטובה, איך הגוף שלה מגיב, איך זה להיות בתוכה ולשמוע אותה נאנקת, מתחננת, תחתיי.
כל הגוף שלי רועד מהמחשבות האלו.
אני מרגיש כמו סוטה, מתעב את עצמי ועדיין נמשך לזה.

היא מעוררת בי משהו בלתי נשלט, אבל המחשבה עליה עם ג'ייק במיטה, מגעילה אותי. לא ראיתי אותו מעולם, ואין לי שום רצון להכיר אותו. מבחינתי, הוא יכול להיעלם. שישבר לו הזין, אני לא אכפת לי.

אני חייב לעשות משהו. אני לא מסוגל לשאת את המחשבה עליהם ביחד, אז עשיתי את הדבר הכי מטופש שיכולתי לחשוב עליו. הלכתי למטבח, ובלי לחשוב פעמיים, תפסתי כוס והטחתי אותה על הרצפה. הרעש נשמע כמו רעש של זכוכית נשברת – תוהו ובוהו מוחלט.

אני לא עושה את זה מקנאה, לא.
זה בכלל לא קשור לזה.
זה בגלל הדירה.
אם ג'ייק יחזור לאמה, אני עלול לאבד את המקום הזה.
ואני כבר התמקמתי כאן.
כן, זה בטח זה.

וזה עבד. אחרי כמה דקות, הרעש מהחדר שלהם נפסק. אמה רצה החוצה אליי, הפנים שלה מלאות דאגה, השיער שלה מבולגן כמו אחרי סקס טוב. היא לבשה חולצה גדולה שלו, כזאת שגדולה עליה בכמה מידות – וזהו. זה כל מה שהיא לובשת.

מרחוק אני יכול לראות את הפטמות שלה בולטות דרך הבד הדק, והלב שלי דופק בטירוף. היא מהפנטת.

"שון!" היא צועקת כשהיא רואה אותי עומד במטבח. "אלוהים, איך נבהלתי, חשבתי שזה פורץ," היא אומרת עם תסכול.

ואז, מאחוריה, מגיע ג'ייק. הוא לא גבוה במיוחד, עם פנים חלקות כמו של ילד בית ספר ושיער שטני ומתולתל קלות. הוא נראה כמו כל מה שלא ציפיתי לפגוש.

אני מגלגל את עיניי לנוכח המראה הבחור הרזה שלובש רק בוקסר בבית שלי.

"אני מצטער, חברים," אני אומר ברוגע מזויף, "רק רציתי לקחת כוס מים, אבל היא החליקה לי מהיד."

אמה נאנחת, העייפות ניכרת עליה. "הכל בסדר, שון. פשוט הפחדת אותי, פאקינג ארבע בבוקר."

"לא התכוונתי," אני ממלמל, יותר לעצמי מאשר אליה. אני יודע שאני צריך להחזיק את עצמי. אני יודע שזה לא הזמן להתפרץ. אבל לראות אותה ככה, לדעת מה היה לפני כמה דקות, מה היא עשתה עם ג'ייק... זה מדליק אותי ומגעיל אותי באותה נשימה.

ג'ייק עומד בצד, מסתכל עליי בעיניים קצת מופתעות, אבל לא אומר כלום. ברור שהוא מבין שמשהו קורה כאן, אבל הוא לא טיפש. הוא לא הולך להתעמת איתי עכשיו.

אני מביט בו שוב. "טוב, חברים, אני מצטער שהבהלתי אתכם. נראה לי שאני אחזור לישון."

לפני שאני מסיים את המשפט, אני שם לב למבט של אמה. יש בו משהו שהיא מנסה להסתיר, איזו תחושת אי נוחות. אולי אני לא היחיד שמרגיש שמשהו כאן לא מסתדר.

"הכל בסדר," היא אומרת שוב, כאילו כדי להרגיע אותי יותר מאשר את עצמה. "תודה על הדאגה."

אני מסיים להרים את השברים האחרונים, ובמקום להישאר ולהעמיק את המצב, אני עושה את הדבר החכם – מסתובב וחוזר לחדר שלי.

אבל אפילו מאחורי הדלת, הקולות שלהם עדיין רודפים אותי.