מחול ההוקי // הושלם

פרק 24 - דניאל

-אמה-

אני יושבת בבית הקפה השכונתי, מוקפת באור הבוקר הרך ובקולות הרקע של קפה שנשפך וקטעי שיחה שקטים.
השולחן שלי נמצא בפינה נוחה ושקטה, לא רחוק מהחלון שמכניס אור בוקר רך. אבל כל מה שאני מרגישה זה לחץ וחרדה.
קפה חם מונח מולי, חצי ריק וטעם המרירות שלו מלטף את שפתיי.
אני לא מצליחה להתרכז בו, כאילו כל לגימה רק מדגישה כמה אני מתוחה.

הכיסאות סביבי כמעט ריקים ויש אווירה שקטה ורגועה.

הגעתי לפה מוקדם, ליתר ביטחון, והזמנתי את הקפה שלי כדי לשמור על עצמי עסוקה.
כבר כססתי את כל העור מסביב לציפורניים שלי ושתיתי חצי מהקפה שלי, במאמץ להירגע.

זה לקח כמעט שבועיים של ימינה ושמאלה באפליקציה. כמעט שבועיים של שיחות מיאשות שנשמעות אותו דבר.
כמעט שבועיים של בחורים הזויים ודיק פיק, אבל לבסוף מצאתי את דניאל. הדייט הראשון שלי מהאפליקציה.

לפי האפליקציה, דניאל בן 32. יש לו שיער בלונדיני חלק, חיוך רחב ולבבי ולפי התמונות עם האחיינים שלו, הוא נראה כמו אדם משפחתי וחביב.
הוא טוען שהוא בגובה מטר שמונים, ואני מתחילה לחשוב אם ואיך אני יכולה לאמת את זה.

אני בודקת שוב את השעון שלי. זה כבר מרגיש כמו נצח, ואני תוהה מה יקרה אם דניאל לא יגיע.
יכול להיות שהוא הגיע לכאן ראה אותי וברח?
יכול להיות שהוא קיבל רגליים קרות?
או שפשוט מישהו מעביר עליי בדיחה ומצחיק לראות בחורה גלמודה מחכה לדייט שלה. משעשע.

ואז, פתאום, הדלת של בית הקפה נפתחת ואני רואה את דניאל נכנס.
הוא עוטה ג'קט חום ומחזיק תיק עור קטן, שיערו הבלונדיני זוהר באור הבוקר. הוא נראה כפי שציפיתי – מעט גבוה, עם חיוך רחב וחביב. הוא מתקרב לשולחן שלי ואני מרגישה את הלב שלי מתפוצץ.

"שלום אמה," הוא אומר, שולף את ידו ללחיצה חמה ומסביר, "סליחה שאני מאחר. היה פקק רציני בדרך לפה.״

אני מחייכת במבוכה ולוחצת את ידו, מרגישה את הדופק שלי נופל. "לא נורא, דניאל. אני שמחה לראות אותך," אני עונה, מנסה לשדר ביטחון למרות התחושות הפנימיות שלי.

הוא מתיישב מולי, ואני רואה שהוא לא שונה מהתמונות, אולי רק עם חיוך יותר בולט. "אז איך עבר הבוקר שלך?" הוא שואל, מתחיל לשאול שאלות שגרתיות, ואני מרגישה שהשיחה מתחילה לזרום.

"היה בסדר," אני אומרת, מנסה לשמור על קול רגוע. "קמתי מוקדם, אז יצאתי לטיול קצר בעיר. איך היה הבוקר שלך?"

"מאוד לחוץ," הוא עונה, נושף בשקט. "העבודה עמוסה מאוד, אבל עכשיו אני כאן, וזה מה שחשוב."

אני מחייכת, מרגישה קצת יותר נינוחה. "אז מה אתה עושה בעבודה?" אני שואלת, מנסה לשמור על השיחה זורמת.