-שון-
הבוקר הגיע והשקט של השלג המופשר מילא את הרחובות. בחדשות כבר הודיעו שאפשר לצאת מהבתים, שהסערה נגמרה. אבל בראש שלי, הסערה רק מתחילה.
אמה נעלמה אתמול אחרי הצהריים.
נסגרה בחדר שלה ולא יצאה משם. כאילו כל מה שהיה בינינו, כל הרגעים האלה שהרגישו כל כך אמיתיים, נמחקו בשנייה אחת. אני לא מצליח להבין את זה.
אני לא מצליח להבין אותה.
עכשיו, אחרי שאני סיימתי עם אלישיה והיא סיימה עם דניאל אין שום סיבה להתנהגות הזאת.
אלא אם כן, היא באמת לא רוצה אותי. והיא עושה את כל זה רק כדי להבהיר לי את המסר הזה.
הדירה עכשיו שקטה.
יותר מדי שקטה אחרי כל מה שקרה במטבח אתמול.
לעזאזל, אני עדיין מרגיש את המגע שלה, הטעם שלה על השפתיים שלי.
משהו התהפך אצלה. היא ברחה, הסתגרה ואני לא מצליח להוציא מהראש שלי את התחושה הזאת שזה לא נגמר. זה לא צריך להיגמר.
אני מתקרב לדלת שלה, אבל לא מעז לדפוק.
מה הטעם? היא לא רוצה לדבר איתי.
אם היא הייתה רוצה, היא הייתה יוצאת כבר מזמן.
אני עומד שם כמה שניות כמו אדיוט, מקשיב לדממה. אולי היא ישנה, אולי פשוט רוצה קצת שקט לעצמה. אבל משהו בי יודע שזה יותר מזה.
המחשבות שלי מתרוצצות – איך עברנו מכל מה שקרה במטבח לזה? כאילו משהו נלחם בתוכה, כאילו היא נקרעת בין שני עולמות שאני לא חלק מהם.
אני מנסה לא להעסיק את עצמי ביותר מדי מחשבה על זה, אבל זה בלתי אפשרי.
אני מתרחק מהדלת, לא יודע מה לעשות עם עצמי.
אני לא הטיפוס שמתמודד טוב עם ריחוק כזה.
זה מוציא אותי מדעתי.
אני לא מבין איך הכל התהפך כל כך מהר.
אתמול, היא הייתה כל כולה איתי, כל כולה שלי, ועכשיו היא לא.
אולי אני פשוט צריך לתת לה זמן.
להירגע.
אבל כמה זמן אני בכלל יכול לחכות? אני לא חושב שאני מסוגל לזה.
***
אני לא יודע כמה זמן עבר מאז שהיא נעלמה לחדר שלה, אבל כשאמה סוף סוף יוצאת, היא בקושי מסתכלת עליי. הראש שלה כל הזמן תקוע בטלפון, כאילו מנסה להימנע ממני בכוונה.
אני רואה אותה מעבירה הודעות במהירות, שומרת על הפנים שלה חסרות הבעה, בלי שמץ של רגש.
משהו בתוכי מתהפך. זה כאילו היא בורחת, ואני לא מבין למה.
לעזאזל, אני לא רוצה רק קרבה פיזית. אני רוצה יותר מזה איתה. רוצה שהיא תהיה שם, נוכחת.
שהקשר שלנו לא יסתכם רק בנשיקות ובמגע פזיז כשבא לה.
מה שהיה בינינו לא היה אמור להיגמר בזה, לא יכול להיגמר בזה.
אבל היא מתרחקת.
כל פעם שהיא יוצאת מהחדר, היא הולכת לשולחן האוכל עם הטלפון, יושבת שם, בקושי זורקת מבט לכיווני. ואני מרגיש את התסכול מציף אותי. אני לא יודע אם היא נמנעת ממני בכוונה או פשוט לא יודעת איך להתמודד עם זה, אבל זה מוציא אותי מדעתי.
אני שוקל אם לשאול אותה מה קורה, לשבור את השקט המתוח הזה בינינו, אבל משהו עוצר אותי.
אולי היא לא רוצה לדבר, אולי היא צריכה קצת מרחב. אבל כמה זמן אפשר לתת לה להתחמק? אני לא מישהו שאוהב להרגיש שהוא רודף אחרי מישהי, אבל אני גם לא מישהו שמוותר כל כך מהר.
כשאני מרגיש שאני לא יכול לשאת את המתח הזה יותר, אני מחליט לנסות משהו אחר. משהו פשוט, משהו שלא דורש הרבה. אולי זה מה שהיא צריכה, או אולי זה מה שאני צריך – דרך למצוא איזו קרבה מחודשת.
"תקשיבי," אני אומר בקול שקט אבל נחרץ, קוטע את השקט. היא מביטה בי לרגע, אבל רק לרגע, לפני שהיא חוזרת לטלפון שלה. "חשבתי... אולי נצא להליכה בפארק? להתאוורר קצת."
היא מרימה את הראש שוב, בהיסוס. אני ממשיך, "השלג הפסיק, המזג אוויר בחוץ די נעים. אחרי כל הימים שהיינו סגורים פה, זה לא יזיק לצאת קצת." אני מחייך, מנסה לשבור את הקרח, "מה את אומרת?"
אני לא בטוח אם היא תסכים, אולי היא תמצא איזו דרך להתחמק, אבל אני מקווה שהיא תקבל את ההצעה.
אני לא יכול להישאר במתח הזה יותר.
היא מהססת לרגע, ואני לא יכול לקרוא את המחשבות שלה, אבל אחרי שניות שנראות כמו נצח, היא שמה את הטלפון בצד, מביטה בי, ומושכת בכתפיים.
"יאללה," היא אומרת, בקול קריר, אבל הי לפחות היא לא מסרבת.
זה לא הרבה, אבל זה משהו. ואני מוכן לקחת את מה שאני יכול רק כדי להיות איתה קצת.
YOU ARE READING
מחול ההוקי // הושלם
Romantik"אני שומע את הקולות שלה מתגברים, האנחות הופכות יותר עמוקות, יותר נשמעות כמו עונג טהור, כאילו היא מתמסרת לכל רגע. המיטה חורקת בעדינות, הקצב של הרעשים מתגבר, וזה גורם לי לדמיין איך היא נראית עכשיו. הידיים שלי מתקשות שלא לרעוד מהמחשבה. למה זה כל כך מסו...
