מחול ההוקי // הושלם

פרק 1 - התחלות חדשות

הדירה הקטנה בברוקלין הרגישה פתאום כמו אחוזת ריקנות.
כל פינה בה נראתה כאילו השאירה מקום לכל מה שהייתה פעם. אני מתיישבת על הספה האדומה, בוהה בקיר הגדול והריק שהיה עד לא מזמן מעוטר בטלוויזיה גדולה וחדשה.
כל פרט קטן ששמר על אשליית חיים – הבלגן של ג'ייק, הספרים שלו שהיו מפוזרים בכל מקום, הבגדים שהוא אהב להשאיר תלויים על הכיסאות – עכשיו נעלם.

אני יודעת שזה נשמע פתטי, ואולי זה באמת ככה.
ג'ייק כבר בקנדה, מגשים את החלום שלו וחוקר על איזה דינוזאור מזדיין. הוא בדרך להשיג עוד כמה תעודות והישגים.
ואני? כמו תמיד, נשארת מאחור בתוך החור הזה שביחד קראנו לו בית.

שלושה שבועות חלפו מאז שג'ייק עזב אותי.
שלושה שבועות שבהם אני מנסה להסתיר את המציאות ולהדחיק את העובדה שאני לא יכולה להרשות לעצמי להחזיק את הדירה הזו לבד.
הסטודיו למחול שבו אני מלמדת לא מכסה את הוצאות החשמל והטיפים שאני מרוויחה בלילות במסעדה בקושי מספיקים למלא את המקרר, שלא נתחיל לדבר על לשלם שכירות.

אני יודעת שאני זקוקה לשותף חדש, ואין לי הרבה ברירות.
הצעתי לכולם – דפני, מייקל – אבל כשאת הרווקה היחידה בחבורה, זה כמו לנסות לשכנע אנשים להצטרף לקרקס נוודים. משימה בלי אפשרית.

הכוסות החדשות במטבח נלקחו ממני, ואני מוצאת את עצמי שותה את תה הניחומים שלי, חליטת פירות יער, בכוס שאמא נתנה לי בחג המולד שעבר. מביך.

בכל מקרה, אף אחד רציני לא באמת הגיב לאף אחת מהמודעות שהעליתי ברשתות החברתיות.
טוב, חוץ מ-
אבל זה בטח היה סוג של בדיחה.
׳שון דנבר׳ השם הזה נשמע מוכר, טוב איך שלא? הוא רק שחקן ההוקי המהולל והעכשווי.

בטח נפלתי על מישהו שהשתעשע כשהוא ראה את המודעה שלי. למה שמישהו כזה ירצה לגור בדירה הקטנה הזו?

אני בוהה בטלפון שלי, בהודעה האחרונה שהשאיר. "אני יכול לבוא לראות את הדירה מחר?"

אני מגחכת לעצמי. זה חייב להיות חלום.
אני מקלידה תשובה, כמעט בלי לחשוב, "בטח. שתיים בצהריים."

האמת? זה לא כזה משנה. אני צריכה שותף. מישהו שישלם חצי מהשכירות. וזהו. הוא כנראה יגיע, יצחק לעצמו ויעלם. כמו כולם.

כבר ראיתי את כל סוגי האנשים עוברים בדלת הזאת, אבל שום דבר לא התאים.
היו את ה"אנשים המוזרים", את ה"אני לא מבין למה יש פסל קטן של ברבור על המדף" (זה היה מתנה מסבתא שלי, בסדר?!), והיו את אלה שניסו להכניס לדירה הקטנה שלי את כל ציוד הגיימינג שלהם. אני רוקדת מחול,  מה שאומר שהדירה שלי קטנה למדי וציוד גיימינג לא בדיוק בראש סדר העדיפויות פה.

בכל פעם שמישהו נכנס לראות את הדירה, זה מרגיש כמו דייט ראשון כושל.
אני תמיד מקווה לטוב אבל כבר רואה איך זה הולך להיגמר.
מי שלא נבהל מהדירה הזעירה מיד התחיל לעשות פרצופים כשהבין שהמחיר לא כולל ליטר חלב ושתי ביצים בכל בוקר.

אז למה אני מסכימה לפגישה עם שון דנבר? האמת, אני לא יודעת. אולי מתוך ייאוש, ואולי בגלל השם הזה, שלא יכולתי להתעלם ממנו. שחקן הוקי מפורסם? בדירה הקטנה והדלוחה שלי? נשמע כמו תסריט רע לדרמת ריאליטי, אבל כשחשבתי על זה, אמרתי לעצמי – למה לא? הרי גרועים ממנו כבר היו פה.

מה יש לי להפסיד...