מחול ההוקי // הושלם

פרק 26 - מלחמות אגו

-שון-

אני פותח את הדלת בדממה, בכניסתי לדירה שמתחילה להרגיש פחות כמו בית עם כל יום שעובר.

היום כשנכנסתי לדירה, להפתעתי הרבה, היה שקט. אמה ישבה לבדה על הספה, ראתה טלוויזיה בבגד הגוף שלה הורוד והצמוד שלה.

היא רואה אותי בכניסה לדלת ומתמלאת חיוך רחב.

"שון, היי!" היא אומרת בקולה המתוק, "מה נשמע?"

את האמת, זה בער בי.
כבר שבוע, כבר חודש.
ופשוט לא הצלחתי למצוא את הזמן לדבר איתה.
ופתאום היא יושבת שם לבדה.
מעניין אותי למה היא לבד, ומצד שני על הזין שלי, סופסוף.

"אמה, אנחנו יכולים לדבר קצת? אני שואל, מתעלם משאלתה הקודמת.

"בטח." היא אומרת ואני מסמן לה לבוא אחריי למטבח, רחוק מרעש הטלוויזיה.

"מה קורה שון? הכל בסדר איתך?" היא שואלת בעדינות, עינייה מלאות דאגה.

אני לוקח נשימה עמוקה. "תראי," אני מתחיל, "אני לא יודע מה קורה בין שניכם, אבל זה הולך ונהיה קשה לי. אני לא יכול לשבת בסלון בלי לראות אתכם מחובקים כל הזמן. אני לא יכול להכין קפה במטבח בלי לשמוע אתכם מצחקקים. זה מעלה לי את הסעיף. אני לא רוצה שזה יקרה כאן – בבית שלי."

אני יודע איך זה עלול להיראות, ואת האמת? לא ממש אכפת לי.
אני רוצה את הבית שלי, את השקט שלי חזרה.
שתחשוב מה שהיא רוצה לחשוב.

אמה משרטטת את פניה בחיוך קל, אבל אני רואה שהיא נעלבת. "קודם כל, הבית שלנו." היא מתקנת אותי באנחת יאוש, "ושון, אני מבינה שאתה לא אוהב את זה, אבל אני לא יכולה להכתיב את החיים שלי אחרת רק כדי לרצות אותך. אני סוף סוף מאושרת."

"מאושרת?," אני אומר בחצי גיחוך, אין מצב שהיא מאמינה לשטויות האלה.
אני  מתקדם צעד קדימה, "זה נראה כאילו את פשוט לא מסוגלת להיות לבד, ומשכנעת את עצמך שזה אושר. אני נותן לזה גג עוד חודש עד שזה נגמר."

היא מקמטת את גבותיה, היא כועסת.
אין ספק.

אני רואה את הזעם בעיניה כשהיא מתקרבת אליי, ממש קרוב. אני מרגיש את החום שלה, את הכעס שזורם ממנה כמו אנרגיה. "אתה פשוט קנאי," היא פולטת, "אם אולי היית יוצא ומזיין יותר, היית סותם את הפה שלך ומפרגן לי."

האמירה שלה מכה בי כמו אגרוף בבטן.

קנאי?
זה מה שהיא חושבת שאני?
כן, אני לא מצליח להבין מה היא עושה עם שמוק כמו דניאל כשהיא יכולה כל כך הרבה יותר טוב.
כן, זה בלתי נסבל לשמוע את הצחקוקים שלהם ביחד כל הבוקר וכל הלילה, אלוהים זה מעלה לי בחילה.
אבל קנאי?

אני לא יכול להישאר אדיש, "מקנא? תעשי לי טובה אמה" אני נושם בבוז.

אני מתקרב אליה, מבלי להרגיש את המגע שלי בשלה, אני מצמיד אותה לגופי. אני שומע את הנשימות שלה, רגועות אך מתוחות.

אני לוחש לה באוזן, "אני אזדיין כל כך הרבה, שתצא לך הנשמה מקנאה."

היא נושמת עמוק, עינייה הבהירות כבר כחולות כהות מרב הזעם. חום גופה רותח.
היא לוקחת את צעד לכיווני.

"אלוהים שון." היא מביטה ישר לתוך עיניי, מעבירה בי רטט.

"אל תאיים עליי, זה לא מזיז לי.״ היא נוקשת בחזה שלי עם האצבע בעצבים, ״אתה יכול להזדיין עם כל האלף בחורות שלך, בסופו של דבר אתה הולך לישון לבד." שפתייה הבשרניות מוצאות כל מילה בחדות ובעוקצנות.

אני מרגיש את העצבים שלי משתלבים עם שלה. "אל תדאגי, אני אדאג שזאת תהיה בחורה אחת בלבד."

היא לא מוותרת, "בחייך, אתה לא מסוגל להיות עם בחורה אחת בלבד, שון."

אני מרגיש את העלבון חודר לי ללב. היא פוגעת בי.
אני לא באמת מוכן להודות בזה, אבל זה נכון.
אף פעם לא הייתי בזוגיות ארוכת טווח. לא כי אני לא מסוגל, אלא כי פשוט לא רציתי עד עכשיו.
כי לא הצלחתי, להרגיש את הדבר הזה, שיגרום לי להחזיק מישהי יותר משבוע.

"את רוצה להתערב על זה?" אני שואל, חצי חיוך זדוני נפלט על פניי.

אמה, רותחת מזעם, אבל יש לה גם ניצוץ של עניין בעיניה. "אני יותר מאשמח," היא אומרת.

לבסוף, אנחנו מתרחקים אחד מהשנייה, כל אחד עם הרגשות שלו.
אני מרגיש איך כל השיחה הזאת רק מרגיזה אותי יותר, ואני לא בטוח מה אני צריך לעשות עכשיו. רק דבר אחד ברור לי – זה לא הולך להיגמר בקרוב.