מחול ההוקי // הושלם

פרק 54 - בוקר חדש

-אמה-

הבוקר הזה מרגיש אחרת. אני פוקחת עיניים והתחושה לא מוכרת – תחושת רוגע עוטפת אותי, כמו שמיכת פוך נעימה שלא נותנת שתעזוב אותה.

לישון עם שון היה הדבר הכי טבעי ונעים שחוויתי מזה זמן. העור שלו היה רך ולוהט על שלי, וזרועותיו חבקו אותי כל הלילה כמו חומה בלתי חדירה.
אני נשבעת, אם זה לא מסוכן להתמכר לזה, הייתי יכולה לחיות על הנשימות השקטות שלו על העורף שלי לנצח.

רעש מהמטבח מסמן לי שהבוקר כבר כאן.

שון במטבח – זו סצנה שלא חשבתי שאראה בקרוב, בטח שלא כשאני עדיין מרגישה את עקבות השינה מרחפות מעליי.
אני קמה לאט מהמיטה, כאילו כל תנועה שלי עלולה לשבור את הבועה הזאת.

כשאני נכנסת למטבח, הריח של קפה טרי ומשהו מתוק מכה בי.
הוא עומד שם, נראה רענן כאילו ער כבר שעות – עיניו הכחולות נוצצות כשהוא מברך אותי בנשיקה על המצח.

"היי לך," אני לוחשת, קרבה אליו, קצת מופתעת מהרכות של הרגע הזה.

"היי לך בחזרה," הוא מחייך, חיוך שגורם לפרפרים שלי לעוף באי סדר.

האם זה מה שאנחנו עכשיו? אנחנו מהזוגות האלה? אני מקווה שכן. אני ממש מקווה שכן.

שולחן האוכל ערוך: שתי כוסות קפה חמות וערימה של פנקייקים מושלמים, עם שכבה נדיבה של מייפל מעליהם.

אני לא יכולה להסתיר את ההלם. "וואו, אתה עשית את כל זה?"

החיוך של שון מתרחב, ומכניס קצב חדש ללב שלי. "כן, חשבתי שזו דרך נחמדה להתחיל את היום," הוא אומר בפשטות, כאילו הפנקייקים נחתו מהשמיים והוא רק הוסיף את הסירופ.

אני מצמצמת את עיניי, מחייכת אליו, "זה באמת נראה מדהים." אני מתיישבת מולו ומרגישה את המבט שלו עוקב אחרי כל תנועה שלי.

"נו, איך ישנת?" הוא שואל, מביט בי מעבר לכוס הקפה שלו.

"מעולה," אני עונה, בלי טיפה של היסוס. הלילה הקודם היה שונה, במובן הכי טוב שאפשר. "היה לי הרבה על מה לחשוב," אני מוסיפה, נותנת לרמז להתרחף באוויר בינינו.

הוא מהנהן ברכות, חיוך רך מתפשט על פניו, "גם לי. זה מרגיש כאילו הכול מתקדם בדיוק בקצב הנכון."

"כן," אני מסכימה, ופתאום הכול מרגיש קל יותר. זה כאילו כל השיחות המסובכות פשוט נמסות לתוך הבוקר הזה, מפנות מקום למשהו פשוט וטוב.

הוא מניח את כוס הקפה שלו על השולחן, מביט בי בכנות שאי אפשר להימנע ממנה. "אני רוצה שזה יהיה אמיתי, אמה. אני לא מחפש משהו סתם, ואם את לא במקום הזה, זה בסדר, אבל אני רוצה לדעת שאת באמת כאן ורוצה את זה איתי."

המילים שלו הן כמו מסגרת שתוחמת את כל מה שאני מרגישה, וגורמת לי להרגיש בטוחה יותר מאי פעם. "אני רוצה את זה.״ אני אומרת, אין בי היסוס ובפעם הראשונה, אין בי פחד.

עיניו נוצצות בהקלה ובשובבות יחד, "יופי," הוא אומר ומושיט יד ללחוץ את שלי. "אז נתחיל את היום הזה כמו שצריך."

הפנקייקים היו מתוקים בדיוק כמו האווירה בינינו. כל ביס מלווה בשיחות וצחוקים, רגעים קטנים שמשאירים אותי עם תחושה עמוקה של נחת.

אחרי שהפנקייקים נזללו, שון קם לשטוף את הכלים. ניסיתי לעזור, כמובן, אבל הוא פשוט חייך ואמר, "עזבי, תני לי את זה. את יכולה לנוח."

אני מתיישבת על הכיסא, מביטה בו עובד, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו הוא כמה טוב זה מרגיש. כל כך נכון.

"את יודעת," הוא אומר פתאום, כשכל הכלים כבר מבריקים. "אני חושב שצריך לחגוג את הבוקר הזה."

אני מרימה גבה. "מה יש לך בראש?"

"מה את אומרת על טיול קטן?" הוא מחייך, והלב שלי כבר דוהר.

"אז... לאן?" אני שואלת בסקרנות.

"שוק מקומי שאני אוהב," הוא עונה בקור רוח, כאילו זה התכנון הכי טבעי בעולם, וזה דווקא מוצא חן בעיניי.

***

השוק היה מדהים – שורות של דוכנים עם פירות צבעוניים, ירקות טריים שמונחים בקפידה, והריח... ריח של מאפים מתוקים באוויר.
האנשים שם נראו שמחים, צוחקים, מתמקחים, כאילו כל רגע כאן הוא חגיגה בפני עצמה.

"שון, זה מקסים פה," אני אומרת בהתרגשות, מנסה לספוג כל פרט מסביב.

הוא מוביל אותי לדוכן גבינות, ומצביע על משהו שנראה כמו גבינת עזים קרמית. "תנסי את זה."

לאחר מכן אנחנו עוברים לדוכן תבלינים, והניחוחות המשכרים עושים לי סחרחורת קלה. הוא מרים תבלין כלשהו ואומר, "חשבתי שזה יתאים לפסטה שלך."

אני צוחקת, נזכרת בתקרית הפסטה האחרונה. "אם תזכיר שוב את איך שהפסטה יצאה... אני לא אחראית לתוצאות."

הוא קורץ. "למזלך, יש לך אותי."

וככה אנחנו ממשיכים לעבור בין הדוכנים, כששון מחליט לקנות לנו מאפה חם וטעים שמלא בגבינות ועשבי תיבול. אנחנו אוכלים אותו תוך כדי הליכה, והכל מרגיש כל כך טבעי.

פתאום עיני נמשכות לצמיד כסף עדין בדוכן תכשיטים. אני מביטה בו ואומרת, "זה ממש יפה."

עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, שון כבר שילם עליו והעניק לי אותו.

״לא היית צריך.״ הלחיים שלי מסמיקות. מהמחווה? ממנו? מהכל.

"אני רוצה," הוא עונה בפשטות, כשהוא עוזר לי לענוד את הצמיד על פרק היד.
האצבעות שלו נגעו בעדינות בעורי, והלב שלי החסיר פעימה.

אנחנו הולכים בין הדוכנים, כששון משלב אצבעותיו בשלי, לוחץ מדי פעם את ידי כדי לקבל ממני מבט.
הוא מביט בי עם חיוך מתוק, והעיניים שלו אומרות יותר ממה שהמילים היו יכולות.
מזמן לא הרגשתי ככה, משהו טהור ונקי.
אני מרגישה כמו בחלום ובבקשה אם זה חלום... אל תעירו אותי.