מחול ההוקי // הושלם

פרק 29 - חודשיים

-אמה-

הסטודיו היה ריק לגמרי, האור הצהוב הרך השתקף מהקירות המלאים בתמונות של רקדנים מפורסמים.
השעה כבר הייתה עשר בלילה, ולא היה לי מושג כמה זמן אני פה.

כל תנועה הרגישה כאילו היא מתוך חלום. אני עושה הכל נכון, אז למה זה לא מרגיש טוב?
ניסיתי להתרכז, לשכוח מהכול, רק אני והמראה שמולי.
כל צעד, כל סיבוב – בחנתי את עצמי, מחפשת את השלמות, מרגישה כאילו אני במרדף אחרי משהו שאני לא יכולה להשיג.
התחושה הזו הייתה מרירה, במיוחד כי ידעתי מה מחכה לי אחר כך – עוד דייט עם דניאל.

שלחתי לו הודעה לפני חצי שעה, והוא עדיין לא הגיע. "תקוע בפקקים," הוא כתב.
כמובן.

המחשבות עלינו הציפו אותי בזמן שחיכיתי לו.
אנחנו חוגגים חודשיים, ואני באמת אוהבת להיות איתו, אבל... זה מרגיש טיפה... משעמם?
הכל כל כך מסודר ומתוכנן איתו.
הכל על הנייר אמור להיות מושלם. הוא איש עבודה, רציני, והרגשתי לפעמים שאני ברשימה ארוכה של "דברים לעשות."
אני לא מתלוננת, הוא מתוק וחכם, הבחור שאמא תהיה מרוצה כשאביא להורים, אבל משהו מרגיש חסר.
אולי זה הריגוש? אולי פשוט הקצב הזה מהיר מדי?

החלטתי להפסיק לחשוב על זה ולחזור לריקוד, אבל בדיוק אז הטלפון שלי רטט: ״מחכה למטה.״

נאנחתי והתארגנתי במהירות.

השמלה האדומה שלבשתי הבריקה באור הצהוב כשיצאתי מהסטודיו.
נראיתי אחרת עכשיו, כאילו נפרדתי ממני של הריקודים והשגרה הקשוחה ונכנסתי לדמות של אמה הזוגית המאושרת.

כשהגעתי למכונית של דניאל, הוא קיבל אותי עם חיוך רחב. "וואו, את נראית מדהים," הוא אומר ברוגע ונושק לי ברכות על השפתיים.

"תודה," מלמלתי בחזרה, מנסה להרגיש את המילים, אבל לא ממש.

עלינו לרכב ונסענו למסעדה קטנה, כזו שהוא בחר.
מקום פשוט, שקט, לא מפואר – בדיוק כמו שהוא אוהב.

הכל היה מתוקתק. התיישבנו, בשולחן העגול עם המפה הלבנה החלקה, נר קטן מאיר בנינו.
הזמנו אוכל והתחלנו לדבר.
הוא סיפר לי על העבודה שלו, ואני ניסיתי להתרכז, אבל לא הצלחתי להפסיק לחשוב על מה אנחנו.

חודשיים זה זמן יפה, נכון? אז למה אני מרגישה כאילו יש פה משהו חסר? משהו לא שלם.

ואז, תוך כדי שאנחנו לועסים את הפיצה, הוא שלף את השאלה, ״מה את אומרת על טיול באירופה? אני חושב על משהו קטן לצרפת או איטליה. בעוד כמה שבועות."

העיניים שלי כמעט נפלו מהשולחן.
אירופה? אחרי חודשיים?
זה מרגיש לי כאילו אנחנו דוהרים מהר מדי.

"אה, אני לא יודעת," גמגמתי, מנסה לחשוב איך לנסח את זה בצורה עדינה. "זה פשוט... קצת מוקדם, לא?"

הוא לקח את ידי בשלו והתחיל ללטף אותה בעדינות. "זה רק טיול, אמה, לא מעבר לזה."

"כן, אני יודעת," אמרתי, לא מצליחה לקנות את זה, "אבל... אולי ניקח את זה לאט יותר?"

אני מקווה שהוא מבין אותי.

שיערו הבלונדיני מוברש בצורה מסודרת, הוא מגולח, תמיד.   בגדיו מגוהצים אך פשוטים. עיניו חומות ורגועות, הוא נאה ללא ספק.

הוא הסתכל עלי במבט מבולבל. "אני חשבתי שאת יודעת לאן זה הולך. אני לא סתם יוצא אמה. אני רואה את זה כמשהו רציני. אני רואה אותנו מתקדמים – בית, ילדים... אני רואה אותך כאמא של הילדים שלי."

נחנקתי. תרתי משמע.
לא ציפיתי והחתיכת פיצה המזדיינת הזאת נתקעה לי בגרון.
נחנקתי, בעודי משתעלת, אני מרגישה את הפנים שלי מאדימות, הוא ממהר למזוג לי מים לכוס הקטנה.
אני שותה כאילו לא שתיתי שבוע.

הפיצה החליקה בגרון אבל אני עדיין מרגישה את התחושת מחנק הזאת.
הרעיון הזה המם אותי.
הוא חשב קדימה, הרבה יותר ממני.
הלחץ הכבד חזר, והלב שלי דפק כמו משוגע.

אני אוהבת את דניאל, אני כמעט בטוחה בזה.
אבל אמא לילדים? אחרי חודשיים? אני לא שם, פשוט לא שם עדיין.

"אני... פשוט לא מוכנה לזה עכשיו," לחשתי, מנסה לא לפגוע בו, אבל ברור לי שזה לא מה שהוא רצה לשמוע.

הוא עצר לרגע, הביט בי, ואז נשען קדימה קלות, מביט בי בעיניים רכות. "אמה, זה בסדר," הוא אמר בשקט. "אני מבין שכל זה מלחיץ אותך, אני אוהב אותך ואין לי בעיה שנלך בקצב שלך. אנחנו לא צריכים למהר."

חייכתי חיוך קטן, אבל בתוכי משהו עדיין לא הרגיש נכון. הוא היה כל כך רגוע, כל כך בטוח במה שהוא אומר, אבל אני? לא הצלחתי להשתחרר מהתחושה שאני מנסה להדביק פער. "כן, אני פשוט... לא בטוחה שאנחנו באותו מקום עכשיו," אמרתי, קולי מעט רועד.

"את יודעת שאני איתך," הוא אמר, קולו עדין כמו תמיד. "אני לא לוחץ עליך, אמה. אני רוצה שנעשה את זה נכון. אם את צריכה זמן, אני מבין. באמת."

הוא לחץ את ידי שוב, מנסה להרגיע אותי עם המגע החם שלו, אבל לא הצלחתי לקנות את זה. המילים שלו היו יפות, אבל הרגשתי שיש משהו מאחוריהן שהוא לא אומר.
איך הוא יכול להיות כל כך שליו?
איך הוא יכול להיות בסדר עם זה כשכל השיחה הזאת נראתה לי כמו הצהרת כוונות?

"אני לא רוצה שתחשוב שאני לא רצינית לגבינו," אמרתי, מנסה למצוא את המילים הנכונות. "פשוט... דיבורים על בית וילדים... אני לא יודעת, זה פשוט מרגיש לי גדול מדי עכשיו."

הוא חייך חיוך מרגיע, אבל הרגשתי את המתח מתחתיו. "אני מבין," הוא אמר שוב, "אבל כשאני מדבר על העתיד, אני פשוט רואה אותו איתך. זה לא אומר שאנחנו צריכים לעשות את זה מחר בבוקר, אמה."

זה נשמע טוב, נכון? אז למה זה לא הרגיש ככה? הרגשתי כאילו יש פער בלתי נראה בינינו, כמו שני אנשים שרואים את אותו נוף, אבל אחד מהם עומד קרוב יותר והוא כבר יכול להרגיש את הרוח.

"אני יודעת שאתה מבין," אמרתי בשקט, אבל בתוכי, משהו ננעל.