מחול ההוקי // הושלם

פרק 33 - סופת שלגים

-אמה-

אני ודניאל עדיין ביחד, אבל האמת? זה מרגיש אחרת,  מלאכותי קצת.

עבר כבר שבוע מאז הפעם האחרונה שדיברתי עם שון, והכל הפך... מוזר.
לא ראיתי את אלישיה מאז ובאינסטגרם שלה הכל פשוט נמחק.
אני מניחה שהם נפרדו, אבל זה לא משהו שדיברנו עליו. למעשה, לא דיברנו בכלל. הוא מתחמק ממני, ואני מתחמקת ממנו בחזרה.

אנחנו החלטנו שנהיה כנים אחד עם השנייה, ואני רוצה להיות כנה, אבל כשזה נוגע לדניאל, אני פשוט לא מסוגלת. הוא כל כך אוהב אותי, והאהבה שלו מרגישה כמו כלוב זכוכית.
אני לא יכולה לשבור לו את הלב, אני לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים ולומר לו את מה שאני באמת מרגישה.

אני מנסה לשכנע את עצמי שאם אני אתן לזה עוד קצת זמן, אולי אוכל לאהוב אותו בחזרה. אולי אם אנסה מספיק, זה יעבוד. אולי אוכל להרגיש משהו שמתקרב למה שהוא מרגיש כלפיי.

ושון? אני בטוחה שהרגשות שלי כלפיו ייעלמו. הם חייבים להיעלם עם הזמן. נכון?

דניאל לא נשאר לישון הלילה. הוא נתן לי נשיקה קצרה ומתוקה כמו תמיד ואמר שהוא צריך לנסוע למשפחה שלו לכל סוף השבוע.
הוא הציע שאצטרף, אבל זה הרגיש מוקדם מדי. כאילו אנחנו קופצים לשלב שאני לא בטוחה שאני מוכנה אליו. סירבתי בעדינות ושלחתי אותו לדרכו עם דרישת שלום חמה.
כמובן שהוא קיבל זאת באהבה ובחום.
למה הוא חייב להיות כל כך מתוק ונחמד? זה רק הופך את הכל לקשה יותר.

אז הנה אני, עומדת על מפתן דלתי, נפרדת ממנו לשלום, מנסה להעמיד פנים שהכל בסדר, מתכוננת לסוף שבוע לבד.

***

החדשות בטלוויזיה מודיעות על סופת שלגים קרבה.

אני ושון כבר התכוננו לסופה, כל אחד בנפרד, כמובן. הדלתות נעולות, החלונות אטומים, והמזגן על חום מקסימלי.
בכוס שלי יש שוקו חם, שמתקרר לאיטו בזמן שאני יושבת מול הטלוויזיה, תוהה איך מצאתי את עצמי במצב הזה.

התחזית מזהירה שאסור לצאת מהבתים עד שהשלג יירגע.
אז הנה אנחנו, שון ואני, תקועים יחד בבית לסוף שבוע שלם.
והכי גרוע? השתיקה. מאז השיחה האחרונה שלנו, הכל בינינו מרגיש כמו שתיקה כבדה, כמו השלג שהולך ונערם בחוץ.

שון מסתובב בבית כבר חצי שעה, כמו אריה בכלוב, מקשיב לחדשות וממלמל לעצמו בשקט. כל צעד שלו כבד ודרוך, כל פעם שהוא חולף לידי זה רק מוסיף עוד למתח.

״אוקיי, אולי די כבר?" אני נשברת לבסוף. "זה משגע אותי."

שון מסתובב והפנים שלו מתמלאות בביטוי של תסכול.

״מה את רוצה אמה?״ קולו מיואש, ״אני תקוע בבית הזה כל הסוף שבוע, מי יודע אולי יותר. רק המחשבה על זה...״ הוא נאנח בשקט.
ממשיך להסתובב, הצעדים הכבדים שלו מהדהדים בכל הבית.

אני נושמת עמוק, מנסה להישאר רגועה. "זה לא משהו שאנחנו יכולים לשלוט בו. ואנחנו כבר כאן, אז למה שלא נמצא דרך להעביר את הזמן במקום להסתובב כמו משוגעים?"

הוא נאנח, כאילו הסבל שלו בלתי ניתן לעמוד בו. "ומה את מציעה? שנראה טלוויזיה כל היום?"

אני מושכת בכתפיים. "כן. או שתנסה לעשות משהו שלא כולל לדרוך לי על העצבים."

הוא מפנה את מבטו אלי, כאילו פתאום שואל את עצמו אם הוא יודע מי אני. "אני לא יכול לשבת ולראות איך העולם מתמוטט בזמן שאנחנו פה."

"ואיזה עולם מתמוטט?" אני שואלת, "סוף שבוע בבית עם שוקו חם לא נשמע כל כך רע, נכון?"

"את לא מבינה. זה לא בסדר," הוא אומר, מניע את ידיו בחוסר מנוחה, "אנחנו תקועים. זה מעצבן."

"אז מה אתה רוצה לעשות? לצאת החוצה ולזחול בשלג? זה לא רעיון חכם במיוחד," אני משיבה, והקול שלי מתמלא ברמז של הומור.

הוא מתקרב אלי, ״הכל נשמע לי יותר טוב מאשר להיות תקוע איתך באותו בית סופ״ש שלם.״ הוא עונה במרירות.

"מה זה אמור להביע?!" אני מתפרצת חזרה. "זה כל כך גרוע להיות איתי בסופ"ש אחד?"

אני עוקבת אחריו בעיניים, רואה איך הוא מושך את יד בשיער שלו, ואז משחרר אותו בבת אחת.
יש בו משהו חסר מנוחה, כאילו הוא לא יכול להישאר במקום אפילו לרגע אחד. הוא כמעט נראה על התקף חרדה.

"כן!" הוא עונה בכעס, מתקרב אליי במהירות, "כן, אמה! זה גרוע כשאנחנו פה סגורים, ולא מדברים על מה שבאמת קורה בינינו."

אני נעמדת מולו, לא מוכנה לתת לו להכתיב לי את הרגשות. "ומה בדיוק קורה בינינו, שון? כי אני לא רואה פה כלום חוץ משתיקה מצידך."

הוא שולח יד לשיער שלו, תופס אותו באגרוף מתוח. "אנחנו מתנהגים כאילו הכל בסדר, אבל זה לא! את יודעת שזה לא.״

אני מתקרבת עוד צעד אליו, מרגישה איך הלב שלי דופק בקצב מהיר. "אז מה אתה רוצה ממני? שאני אגיד לך מה עובר לי בראש? שאני אתוודה שאני מבולבלת ושאין לי מושג מה לעשות?״

"כן! אולי זה בדיוק מה שאני רוצה לשמוע!" הוא צועק חזרה, עיניו בוערות. "אני רוצה לדעת למה את לא מסוגלת להסתכל לי בעיניים ולדבר כמו בן אדם. למה את מתחמקת ממני?״

"אני מתחמקת ממך?" אני נדהמת, הוא זה שבכלל לא ראה אותי בשבוע האחרון. "אתה זה שברחת ממני! אתה לא מסוגל להתמודד עם הרגשות שלך אז אתה נמנע. כל כך קל לך להאשים אותי!"

הוא עוצר לרגע, עיניו מתכווצות בכאב. "אני בורח? את הבורחת! את מתחבאת מאחורי דניאל כאילו הוא איזו הצלה. את יודעת טוב מאוד שזה לא מה שאת רוצה."

"ואתה?!" אני צועקת, לא מסוגלת לעצור את הסערה שבתוכי. "אתה פשוט ממשיך להתחמק! אם אתה כל כך מתוסכל מהמצב בינינו, אז למה אתה לא עושה עם זה משהו?!"

"אני עשיתי אמה, את פשוט לא רואה את זה." הוא נושף בבוז, "את זאת שממשיכה להיות בקשר עם דניאל הדפוק הזה."

"לדניאל אין שום קשר לזה" אני צועקת חזרה. "זה רק אנחנו! אנחנו הבעיה כאן!"

אני רואה שהוא מתרכך, כאילו כבר אין בו כוחות לזה. ואת האמת? גם אני כבר לא יכולה שכל שיחה שלנו הופכת לריב מטומטם.

"את הבעיה כאן." הוא מלמל, מסובב את גבו ומתקדם לכיוון החדר שלו.

טריקת דלת נשמעת והשתיקה שוב נופלת על הבית.