מחול ההוקי // הושלם

פרק 42 - פרפרים

-אמה-

הדלת הכבדה של הבר נטרקת מאחוריי, מרעידה מעט את כתפיי.
האורות העמומים והמוזיקה הרועמת ממלאים את החלל, יוצרים תחושה של כאוס מסודר.

אני צועדת פנימה, מרגישה את האנרגיה של האנשים סביבי — צחוקים, דיבורים, ריח האלכוהול באוויר.
יש משהו מפתה, כמעט מהפנט, באווירה הזאת.
אני מרגישה את האדרנלין מתחיל לבעבע מתחת לעור שלי.

מייקל ודפני מקדימים אותי, צוחקים ונעים במהירות אל הבר.
אני הולכת לאט יותר, נותנת לעצמי רגע להתבונן מסביב. זה רק עוד לילה, אני מזכירה לעצמי, רק עוד לילה בעיר הגדולה עם חברים. אבל עמוק בפנים, אני יודעת שזה לא כל כך פשוט. יש משהו שמרגיש שונה, איזו תחושה שאני לא מצליחה לשים עליה את האצבע.

אנחנו מתיישבים ליד הבר, מייקל כבר מזמין סיבוב ראשון של שוטים. אני מקבלת את המשקה שלי, אבל בקושי מרימה את הכוס.
יש בי תחושה מוזרה, כאילו משהו עומד לקרות.

העיניים שלי סורקות את המקום כמעט באופן בלתי נשלט, מחפשות, מחכות... ואז אני רואה אותו.

שון.

לבוש אלגנטי אך לא מתאמץ מדי, שרוולי חולצתו המכופתרת מקופלים בצורה מרושלת אך סקסית, השיער שלו מבולגן בצורה מדויקת.

הוא יושב לא רחוק ממני, מוקף בחברים שלו, צוחק.
החיוך שלו רחב, והנוכחות שלו ממלאת את החלל.
אפילו מהמרחק הזה אני מרגישה אותו. את העוצמה שלו. הוא לא רק בחור שמשחק הוקי, הוא חי ונושם את זה, והאנרגיה הזאת — של ניצחונות, של כוח, של חוסר מעצורים — ממלאת את המקום סביבו. הוא קורן.

הלב שלי מפספס פעימה כשאני מבינה שהוא כאן, ממש כאן. אני מנסה להסוות את המתח שמתחיל להיווצר בתוכי. זה הרי שון. הבחור שאני חולקת איתו דירה, זה שאני רואה כל יום כמעט, למה אני מגיבה ככה?
אולי זה בגלל המרחק מהדירה, או האורות של הבר שמאירים את הפנים שלו באור אחר. אולי זה בגלל הקהל סביבו או אולי זה האלכוהול שבי, אבל הערב הוא מרגיש כמו מישהו אחר לגמרי.

אני מחזיקה את כוס השוט שלי ביד, מרגישה את הזכוכית הקרה נוגעת באצבעותיי.
אני יודעת שאני צריכה לגשת אליו, להגיד משהו או שבעצם אולי כדאי פשוט להתעלם, להמשיך בלילה שלי כאילו כלום לא קרה.

בינתיים אני פשוט עומדת שם, מתבוננת בו מהצד.
הוא לא שם לב אליי, לא רואה אותי. לא מפתיע.
אני מוצאת את עצמי תוהה איך זה מרגיש להיות במרכז תשומת הלב, כמו שהוא תמיד היה.
כאילו כל העולם סובב סביבו, ואני רק צופה מהצד.

"הי, זה שון, לא?" דפני שואלת פתאום, עוקבת אחרי המבט שלי.
אני נושכת את השפה, לא בטוחה מה להגיד.

"כן," אני עונה בקצרה, העיניים שלי עדיין עליו.

"אתם מדברים בכלל?" היא ממשיכה לחקור, מתקדמת מעט לעברי.