מחול ההוקי // הושלם

פרק 57 - פרק אחרון

שדה התעופה תמיד היה מקום של פרידות, אבל מעולם לא דמיינתי שאחווה פרידה כזו בעצמי.
אני עומדת פה, במקום שבו החיים משתנים בקצב בלתי ניתן לעצירה.
הלב שלי לא מפסיק לדפוק במהירות, ואני מרגישה כאילו מישהו כורך חבל סביב החזה שלי ומושך אותו חזק יותר עם כל שנייה שעוברת.
הרעשים מסביב – הכריזות על טיסות, קולות של אנשים ממהרים עם מזוודות, ילדים בוכים – כולם מתערבבים יחד לרעש לבן שממלא לי את הראש.

שון עומד מולי, גבוה ויציב, אותו האדם שהפך בחודשים האחרונים למישהו שלא ידעתי שאצטרך להיפרד ממנו אי פעם.
אבל הנה אנחנו, עומדים במרחק של כמה צעדים אחד מהשני, והפער מרגיש כמו תהום שאין דרך לחצות.

העיניים שלו, העיניים הכחולות כאוקיינוס שלו, שהיו פעם מקור לנחמה בשבילי, מביטות בי עכשיו במשהו שהוא בין כעס לכאב, או שזה אולי תחושת אובדן.
כאב כזה שאני יכולה להרגיש עמוק בתוכי.
הוא שותק, ואני לא יודעת מה לומר.

אני מרימה את המבט אליו, לוחצת את ידו ברפיון.
הידיים שלנו נפגשות באחיזה שהיא כמעט סימבולית – כאילו שנינו מנסים להיאחז במשהו שכבר הולך ומתפוגג. הדופק שלי מהדהד לי בראש ואני בקושי מצליחה לנשום.

"זה באמת קורה, נכון?" שון שואל בקול נמוך, כאילו שהוא חושש לשבור את השקט המכביד בינינו.

עיניו הכחולות מסתכלות עליי במבט ששורף אותי, אני רואה עליו את הכאב הזה, את ההבנה שזה באמת הסוף של מה שהיה בינינו.
לא משהו רשמי, לא ריב גדול, פשוט הבנה שמהרגע שאני אעלה על המטוס, הכל ישתנה.

אני מהנהנת, לא מסוגלת להוציא מילים.
הגוש בגרון שלי גדל ואני מרגישה איך הדמעות כבר מאיימות להתפרץ. "כן," אני לוחשת, הקול שלי רועד.

שנינו עומדים שם, מסתכלים זה על זו כאילו מנסים לזכור כל פרט קטן, כל רגע שהיה לנו ביחד.
העיניים שלו סוקרות את הפנים שלי בעדינות, כאילו הוא מצייר לעצמו בראש תמונה שאולי תישאר אתו לנצח.
הפנים האלה שלו, שהיו לי לבית, שהפכו כל כך מוכרות, כל כך בלתי ניתנות להפרדה ממני... הכל נלקח ממני.

"אני גאה בך," הוא אומר פתאום. המילים שלו רכות, אבל יש בהן עוצמה שמסוגלת לשבור אותי. "אני מקווה שאת יודעת את זה, נכון?"

אני מהנהנת, והדמעות, שבמשך כל הזמן הזה ניסיתי להחזיק בתוכי, מתחילות לזרום. "אני יודעת," אני לוחשת, הקול שלי נשבר. "גם אני גאה בך."
אבל ההכרה הזאת, הידיעה ששנינו כל כך גאים אחד בשני, לא מקלה על הכאב. להפך, היא מעמיקה אותו.

שון מרים את ידו ומלטף את הלחי שלי, ואני לא יכולה שלא להישען לתוך המגע שלו, מרגישה את החום האחרון שאני יכולה לספוג ממנו. המגע הזה, שהיה פעם כל כך פשוט וטבעי, מרגיש עכשיו כמו פרידה בפני עצמה.
אני עוצמת עיניים, מנסה לזכור איך הרגע הזה מרגיש, כאילו אני יודעת שאף פעם לא ארגיש שוב בדיוק אותו דבר.