מחול ההוקי // הושלם

פרק 55 - ההודעה

-אמה-

עבר רק חודש, אך נדמה כאילו חלף נצח מאז אותו יום שבו העולם שלי השתנה כליל.
כל בוקר אני מתעוררת לצידו של שון, ובכל לילה אני נרדמת כשאני מרגישה כאילו הלב שלי מתמלא עוד ועוד, מעבר לכל מה שיכולתי לדמיין. ההרגשה החדשה הזו, ההתרגשות החולפת בכל נגיעה, כל מילה, כל מבט – זה מרגיש כמו קסם שאין לו סוף.

חודש בלבד – וזה מרגיש כמו חיים אחרים.
לפני חודש, הכול היה שונה כל כך. הייתי כלואה בתוך עולם משלי – בועה של חלומות בלתי מושגים, פחדים עמומים וריקנות שלא ידעתי כיצד למלא.
ואז, אני ושון החלטנו לאחד את הכוחות, והמרחק בינינו – אם בכלל היה כזה, מי זוכר, – נעלם כאילו מעולם לא היה.

הוא שינה הכל.
עם כל מילה שלו, עם כל חיוך, הוא גרם לי להאמין בעצמי כמו שמעולם לא עשיתי. הרגשתי שאני יכולה לכבוש את העולם, בזכותו.
איך אפשר שלא להתאהב בו? הוא נגע בי במקומות העמוקים ביותר, אלה שהחבאתי מפניי עצמי.

אנחנו בלתי נפרדים.
כל ערב שלנו מלא בצחוק משוחרר, מלא באנרגיות שמבעבעות בתוכי בכל פעם מחדש. וכל בוקר מתחיל בריח העמוק של הקפה שהוא מכין במטבח הקטן שלנו.
ואני? הלב שלי הולך ומתמלא יותר ויותר בכל יום שחולף, כאילו הוא מרחיב את גבולותיו כדי להכיל את כל מה ששון מביא איתו.
איך הוא לא חושש מכל הרגשות הללו?
אני מנסה להעיף את הפחד שבי מהתחושה החדשה והזרה הזאת, אני מרגישה שאני נופלת לתוך הרגש, בלי לחשוב יותר מדי, בלי לשאול את השאלות שאולי צריך לשאול.
בפעם הראשונה בחיי, פשוט נותנת לעצמי להרגיש.

בעיתוני הספורט כבר פרסמו אותנו כזוג הבא. תמונות פפראצי שלנו מופיעות בכל מיני אתרי רכילות – אוחזים ידיים, מתנשקים.
לרגע קצר, אני מרגישה מוחמאת. אך כל זה נעצר כשמבזק אחד, הודעה אחת, משנה את הכול.

הטלפון שלי מונח על השולחן הקטן ליד המיטה. הוא מהבהב.
הודעה.
אני נועצת בו מבט שנייה ארוכה, כמעט חוששת לקרוא.
לבסוף, אני מושיטה יד רועדת אל המכשיר וקוראת שוב ושוב את המילים הכתובות:

"עברת את רשימת ההמתנה, ואת מוזמנת למחנה האימונים בברצלונה."

המילים חוזרות על עצמן בראשי, מהדהדות, מסתחררות.
ברצלונה.
חודשיים של אימונים אינטנסיביים, במדינה רחוקה, בעיר זרה, הרחק מכל מה שאני מכירה, הרחק משון.

אני מרגישה כיצד כל האוויר מתפנצ׳ר מהריאות שלי, כאילו העולם קפא סביבי לשבריר שנייה.
זו ההזדמנות שתמיד חלמתי עליה.
המחנה היוקרתי בברצלונה הוא הגשר שלי ללהקת המחול, הוא הדרך לקריירה שאני כמהה לה כל חיי.
אבל איך... איך אני יכולה לוותר על זה? איך אני יכולה לעזוב אותו עכשיו, ברגע הכי יפה של חיינו יחד?