מחול ההוקי // הושלם

פרק 30 - באולינג

-אמה-

אני ודניאל ישבנו על הספה, הטלוויזיה דלקה על "גוסיפ גירל" כמו כל ערב רגיל. אבל הפעם משהו לא הסתדר לי. הוא ישב לידי, ידו מונחת על ירכי ומלטפת בתנועות סיבוביות, כאילו הוא מנסה להשרות עליי רוגע.
המגע שלו היה אמור להרגיע אותי, אבל במקום זאת, כל גופי היה דרוך.

המחשבות שלי נדדו למטבח, שם נשמעו הצחקוקים המטופשים של אלישיה.
אני לא מאמינה ששון ואלישיה עדיין ביחד. איך זה אפשרי? בטוח שהכול הצגה אחת גדולה.
כל קורות חייו של ששון בחיים לא נכחה שם בחורה לפרק זמן כזה ארוך... ארוך יחסית אליו כן?

חיטוט קצר באינסטגרם אתמול בלילה סיפק תמונה אחרת לגמרי. פרופיל שלם מלא בתמונות מפולטרות עד כדי גיחוך, כל כך מזויפות.
כולם מדברים עליהם: כל אתרי הבידור משתגעים מהזוג הישן-חדש הזה. הם נראים כל כך מאוהבים בתמונות שלהם, אבל מי באמת קונה את זה? טוב בטח לא אני.

אבל גם אם אני מנסה לשכנע את עצמי שזה הכול משחק, יש חלק בתוכי שלא מסוגל להרפות.
אני חייבת לדעת, חייבת לבדוק, אם הדינמיקה הזו אמיתית או סתם תיאטרון זול.

"אממ, אמה?" דניאל הביט בי במבט מבולבל כשהתרוממתי פתאום מהספה, מתעלמת מהמגע שלו ומהמבט השואל שלו.

"אני כבר חוזרת," מלמלתי, ממשיכה לכיוון המטבח, שם שמעתי את הצחוקים של אלישיה מתגברים.

כשנכנסתי, ראיתי אותם עומדים יחד, שון אוחז במותניה של אלישיה ושניהם מורחים איזה ממרח לא ברור על פרוסת לחם.
הכול נראה מזויף כל כך.
אין מצב ששון באמת כזה איתה. זה פשוט... לא נכון.

"שלום, אלישיה," קטעתי אותם, מביטה ישר לעבר שון. הוא החזיר לי מבט קצר, הרים את סנטרו עם אותו חצי חיוך מעצבן שלו, כאילו הכל רגיל.

"מה אתם עושים היום בערב?" שאלתי, נושמת עמוק, מנסה לשמור על קול ניטרלי.

שון ואלישיה החליפו מבטים אחד עם השנייה, כאילו שואלים מה תהיה התשובה הנכונה.
שון פתח את פיו להגיב, אבל אלישיה הקדימה אותו, כמובן.

"כלום, האמת. על מה חשבת?"

ידעתי שאני הולכת להתחרט על זה, אבל לא יכולתי לעצור את עצמי. "אני ודניאל הולכים לבאולינג הערב. חשבנו שאולי תרצו להצטרף."

שקט רגעי נפל על החדר.
יכולתי להרגיש את מבטו של דניאל מאחוריי, מופתע מההזמנה הלא מתוכננת. הוא בהחלט לא חשב על זה בכלל.

שון הרים גבה, נראה מופתע לא פחות, עיניו התרוצצו כשניסה לפענח מה לעזאזל קורה כאן. הוא כיווץ את גבותיו, וליקק את שפתיו הוורודות במבוכה קלה.

"בטח, חמודה," אלישיה התפרצה שוב, מחייכת לעבר שון. הוא נאנח, כמעט בשקט.

"כן, אמה... נבוא," הוא אמר בחוסר חשק גלוי, ואני מצאתי את עצמי מחייכת לעברו, חצי מרוצה מהמצב, וחצי מתחרטת על כל זה מראש.