מחול ההוקי // הושלם

פרק 19 - חגיגה

-שון-

שבת הגיעה מהר מדי.
עוד לא עיכלתי שאני צריך להביא איתי את אמה למסיבה של מקס, ואני די מרגיש לא מוכן לזה.
אבל אמה, לעומתי, נרגשת כמו ילדה לקראת יום ההולדת שלה.
היא לא מפסיקה לדבר על כך שהיא אף פעם לא הייתה במסיבה של "סלבס" ומספרת לי איך זה מרגש אותה.
כל פעם שהיא מתארת אותנו ככה אני לא יכול שלא לצחוק.

הערב כבר כאן, ואני יושב בסלון לבוש במכופתרת הכהה שלי שפתוחה למחצה, מכנסי חאקי רחבים והשעון מתנדנד על פרק ידי.
אני ממתין לאמה שתסיים להתארגן, עיניי ננעצות בשעון ומחשבותיי נודדות לאן שהן רוצות.

״נו" היא אומרת כשהיא יוצאת מהמקלחת, "אני מתאימה לאווירה?" היא מצחקקת בקול קליל.

וואו.

היא לובשת שמלת סטרפלס שחורה צמודה קצרה.
קצרה כל כך שאני בטוח אני אצטרך ללכת אחריה כל המסיבה רק לוודא שהיא לא מתכופפת ומציגה משהו שהיא לא אמורה להציג.
השמלה מחבקת באופן מושלם את גוף הרקדנית שלה, מציגה בגאווה כל קימור וקימור בגופה.
מותניה הצרות, החזה המושלם שלה שיושב שם וקופץ בכל תנועה תמימה שלה.
לעזאזל, כל הדם שלי רותח ומופנה לכיוון אחד.
כשהיא מסתובבת במקומה בהתלהבות היא מראה לי לשבריר שנייה, את הישבן המושלם שלה שעטוף בצורה מושלמת בשמלה. שתי גבהות מושלמות ומוצקות.
רגליי הבלרינה שלה מעוטרות בעקב דק ושחור, מוסיפות לאלגנטיות שלה.
שיערה הבהיר נשאר פזור, גולש עד למותניה, מסולסל מעט בקצוותיו.

היא הורגת אותי.

היא מביטה בי בעיניה הבהירות, מנפנפת בריסייה השחורים, לעזאזל. היא שוב מרחה את השפתון דובדבן שלה, והיא נראת כל כך טעימה.
שרשרת זהב ארוכה תלויה מצווארה, נכנסת באופן מושלם לבין שדייה. אם היא תבקש עזרה בלהוציא את התליון הזה, אני הראשון בתור.
היופי שלה, מקשה עליי בכל מובן המילה.

מה שהכי גרוע, שמאז אותו לילה אני לא יכול להסתכל עלייה מבלי לשמוע אותה גונחת ומתחננת לעוד.
אני לא יכול להביט בה מבלי לדמיין את ראשה נזרק אחורה באנחה של הנאה.
היא ממשיכה לחייך אליי, חיוך תמים.
בעוד שכל מה שאני חושב עליו כרגע זה איך היא תישמע כשהיא תגנח את השם שלי בזמן שאני יורד על ברכיי ותוחב את פניי תחת שמלתה.

"-שון" היא קוטעת אותי מהמחשבות שלי.

שיט.

אם עכשיו היא רוצה שאני אקום, היא תצטרך לחכות עוד כמה דקות.

אני מנסה לשמור על קור רוח, נושם עמוק וממלמל, "את נראית נהדר, בובה."

היא מצחקקת בקול חמוד, "גם אתה בעצמך."

אני רק צריך לקוות שהיא לא מצליחה לשמוע את מה שהולך לי בראש.
אני יודע שאני חייב לשמור ולהיות מאופק ורגוע, אבל זה קשה כשהיא הורגת אותי במראה הזה.

אנחנו יוצאים מהדירה ומתקדמים לכיוון הרכב שלי.

הנסיעה לא ארוכה, שמענו רדיו, הייתי כלוא בריח המתוק שלה.
כל איבר שבי מתקשה כשאני נושם את הריח הנעים שלה.

אני לא רוצה להיות כזה. אני באמת מנסה.
אבל כשהיא מלקקת את שפתיה כשהיא מנסה להיזכר במשהו, בא לי לעצור את הרכב בצד, להשכיב את הכיסא שלה עד הסוף ולטפס עליה כאילו העולם עוד רגע נכחד.

״אל תשאיר אותי לבד שם, בסדר?״ היא אומרת כשאני מחנה. ״אני לא מכירה אף אחד, והחרדה החברתית שלי מתחילה להשתלט.״

איזו חרדה חברתית.
היא ראתה איך היא נראת? לבד היא לא תהיה.

אני מחייך אליה, יוצא מהרכב וקם לפתוח את הדלת שלה.
אני מושיט את ידי, וכמו זרם חשמלי, היא נעזרת בידי כדי לצאת החוצה.

״אל תדאגי,״ אני אומר, ״את לא תצליחי להיות לבד, גם אם ממש תרצי.״