-שון-
אני שוכב על הספה בנוחות, מנסה להתרכז בטלוויזיה, אבל כל מה שאני מצליח לעשות זה להציץ לחדר המקלחת, שם אמה מתגנדרת לפגישה שלה עם ג'ייק.
שמלה כחולה עוטפת את גופה בצורה שמדגישה כל קימור בצורה מושלמת, המגפי עקב נותנים לה גובה ומוסיפים משהו מפתה להליכה שלה. השיער הזהוב שלה אסוף בחצי קוקו מרשים, תסרוקת פשוטה אבל... אלגנטית. אני לא מבין למה היא מתגנדרת כל כך לפגישה עם האקס שלה, אבל מה שמציק לי יותר זה למה זה מפריע לי.
שתהנה. זה החיים שלה. אני לא אמור להתערב.
אני משתדל לחזור ולהתרכז בתוכנית שאני צופה בה, אבל אני מרגיש את עצמי נמשך שוב ושוב בחצי עין לחדר המקלחת, עכשיו היא מורחת שפתון בגוון דובדבן, מטפחת את שפתיה הבשרניות. ואז היא מרססת על עצמה את הבושם ההוא, ריח הווניל המתוק שמתפשט בחדר. כל מה שהיא עושה כובש אותי בצורה שלא חשבתי שתוכל להיות.
היא יוצאת מהמקלחת, שמה לב שאני מסתכל עלייה. היא מחייכת, ביישנית קצת. "מה?" היא שואלת, והחיוך הזה... פאק, החיוך הזה מחרפן אותי.
אני לא מבין מה עובר עליי בזמן האחרון. המחשבה היחידה שעוברת בראשי עכשיו זה כמה שאני רוצה להרגיש את השפתיים האלה – לגעת בהן, להבריש אותן בשלי, במיוחד עכשיו כשהן מרוחות באודם הזה. פאק.
לא, אני צריך להפסיק עם זה. אני חייב לשלוט בעצמי. אבל... לאחרונה המחשבות האלו מופיעות כל הזמן. מחשבות טורדניות שאני לא מצליח להשתחרר מהן. אני רוצה להרגיש את הגוף שלה קרוב לשלי, להרגיש את העור הרך שלה, לנשוך את צווארה ולמשוך אותה קרוב יותר... למה לעזאזל אני לא מצליח להוציא את זה מהראש?
אני קם מהספה באיטיות, מנסה להסתיר את הסערה שמתחוללת בי. "את נראית... יפה," אני אומר, משתדל להישמע רגוע. אבל בפנים? בפנים אני משתגע.
"תודה," היא אומרת בביישנות, מכניסה לתיק הקטן שלה ארנק ומפתחות. היא נראית כל כך בטוחה בעצמה, אבל יש איזה ניצוץ בעיניים שלה שגורם לי לחשוב שהיא גם מעט עצבנית.
"לחכות לך לארוחת ערב?" שאלתי בלי לחשוב יותר מדי. התגובה שלה מפתיעה אותי – היא צוחקת.
"מה? ממתי אנחנו עושים את זה?" היא מצחקקת, וצודקת.
אף פעם לא ישבנו לאכול ארוחת ערב ביחד. אנחנו חיים יחד, אבל איכשהו תמיד מוצאים את הדרך לעקוף את הרגעים האינטימיים האלו. אבל עכשיו, פתאום זה לא נשמע לי כמו רעיון כזה רע. האמת? אני די רוצה את זה.
"אני צוחק," אמרתי, מתיישר על הספה, מנסה להיראות נינוח למרות הסערה שמתחוללת בתוכי. אבל לא יכולתי לעצור את השאלה שיצאה לי מהפה, כאילו היא נשמטה לפני שיכולתי להחזיר אותה פנימה. "את בטוחה שזה רעיון טוב להיפגש איתו?"
היא עוצרת במקומה, עונדת את תכשיטי הזהב שלה על עורה השזוף, והניגוד בין התכשיטים לעור שלה תופס לי את העין. היא נראית כמו מישהי שהולכת לכבוש את העולם – ובאיזה שהוא מקום, זה בדיוק מה שהיא מתכננת.
"אני די בטוחה שכן," היא עונה אחרי כמה שניות, כמעט כאילו שוקלת את המילים בזהירות.
אני נושם עמוק, מנסה להשתלט על המחשבות שלי. היא הולכת להיפגש עם האקס שלה. והיא בטוחה בזה. אבל למה זה מפריע לי כל כך? אני לא מצליח להשתחרר מהמחשבה הזו, שג'ייק יכול להחזיר אותה לחייו.
"אם זה מה שאת רוצה," אני אומר, מנסה להישמע תומך, למרות שהבטן שלי מתהפכת.
היא מהנהנת, אבל גם היא לא נראית לגמרי בטוחה.
לפני שהיא יוצאת, היא נפרדת ממני בחיוך חם. כזה שהצליח לחדור ישר דרך השריון שבניתי לעצמי בתקופה האחרונה. החיוך הזה גרם לי לרצות לגעת בה, להחזיק לה את היד, למשוך אותה קרוב ולחבק אותה. להראות לה, להוכיח לה שהג'ייק הזה – הוא לא שווה את זה. הוא לא שווה את תשומת הלב שלה, את היחס שהיא עדיין נותנת לו.
אבל אני נשאר על הספה, קפוא במקומי, המילים תקועות לי בגרון. אולי זה פשוט החוסר בסקס שהיה לי לאחרונה. מאז שהאימונים האינטנסיביים התחילו, אני לא מוצא את הזמן לשום דבר. לא יוצא למסיבות, לא מכיר אף אחת. אפילו כל ההודעות שאני מקבל – אלה שנשלחות אליי במין ייאוש חצי נואש – פשוט לא עושות לי את זה יותר. אני לא מסוגל.
אז אולי זה פשוט חרמנות. זה מה שמסביר למה אני לא מצליח לחשוב על כלום חוץ מלקחת את אמה למקלחת עכשיו. לגעת בה, להרגיש את הגוף המושלם שלה תחת הידיים שלי, להרגיש את הקימורים שלה, למשש את החזה המדהים שלה ו—
אוקי, שון, די. אתה צריך מקלחת קרה.
היא יוצאת מהדלת, נועלת את הדירה ומשאירה אותי שם, עם המון מחשבות סוערות ומעט מאוד מילים שאני יכול להשתמש בהן עכשיו.
אני מקווה שהפגישה שלהם תהיה גרועה. באמת גרועה.
YOU ARE READING
מחול ההוקי // הושלם
Storie d'amore"אני שומע את הקולות שלה מתגברים, האנחות הופכות יותר עמוקות, יותר נשמעות כמו עונג טהור, כאילו היא מתמסרת לכל רגע. המיטה חורקת בעדינות, הקצב של הרעשים מתגבר, וזה גורם לי לדמיין איך היא נראית עכשיו. הידיים שלי מתקשות שלא לרעוד מהמחשבה. למה זה כל כך מסו...
