מחול ההוקי // הושלם

פרק 43 - אני לא יכולה

-אמה-

ברגע שאנחנו יוצאים החוצה, האוויר הקריר מכה בי, משחרר את המתח שהצטבר בתוכי.
הרחוב שקט יותר, רק כמה מכוניות חולפות מדי פעם.
שון נעמד לצידי, והמרחק בין שנינו קטן מתמיד.

"יותר טוב?" הוא שואל בקול שקט.

"כן, הרבה יותר," אני עונה, מביטה לשמיים לרגע ואז חזרה אליו.

שון מסתכל עליי, ואז עושה צעד אחד נוסף, כמעט מצמצם לגמרי את המרחק בינינו.

"את בסדר?" הוא שואל פתאום, הקול שלו רך יותר, דואג.

אני מרגישה את הלב שלי דופק חזק.

"כן," אני לוחשת, אבל הקול שלי רועד קלות.

אני לא בטוחה אם אני בסדר באמת.
המחשבות שלי מסתבכות, בין מה שאני מרגישה עכשיו לבין מה שאני יודעת שאני אמורה להרגיש.
אבל כשאני מביטה בשון, אני מרגישה איזו שלווה מסוימת.

הוא מביט בי בעיניים מבריקות, אני יכולה בקלות לראות עליו שהוא שיכור לגמרי.
אבל הוא שיכור נחמד. הוא לא זוכר שהוא כועס עליי, הוא לא זוכר שאני פגעתי בו. הוא מנומס ואכפתי כלפיי, בצורה כזאת שבא לי לבכות.

הוא לוגם מהשתייה שלו בשקט.

״נפרדנו.״ אני פולטת לאוויר, משפשפת את ידיי זו בזו בניסיון נואש לחמם את גופי.

"אה,״ הוא נושף, ״זה היה צפוי שאתם תיפרדו,״ הקול שלו נמוך, קפוא. "זה היה ברור."

אני עומדת מול שון, מבולבלת.
לפני רגע הוא היה כל כך נחמד, כמעט מתוק אפילו, אבל עכשיו מבטו קר כמו קרח, והאוויר סביבנו מרגיש טעון בכבדות.
הוא זז מעט מצד לצד, וזה ברור שהוא שתה יותר מדי. אני רואה את זה בעיניים שלו, שומעת את זה בקול שלו, שמרגיש פתאום חד, כמעט כואב.

אני קופאת לרגע, המילים שלו מחלחלות לאט.

"מה?" אני לוחשת, לא בטוחה אם שמעתי אותו נכון. "מה אתה אומר?"

הוא מתנדנד קלות, עיניו לא עוזבות את שלי. "את ודניאל... זה לא היה הולך לשום מקום," הוא ממשיך, ואפילו שציפיתי לשמוע משהו כזה מתישהו, זה עדיין דוקר. "הוא תמיד אהב אותך יותר ממה שאת אי פעם תאהבי אותו."

המילים שלו כואבות לי.
לא כי זה לא נכון, כי הוא צודק.

אני לוקחת נשימה עמוקה, לא בטוחה איך להתמודד עם זה. זה לא מה שציפיתי. "שון, זה לא כזה פשוט..." אני מתחילה, אבל הוא חותך אותי במבט חד.

"באמת?" הוא זורק, ופתאום כל החמלה שהייתה בקולו קודם נעלמה. "את יודעת, זה מצחיק... איך את תמיד מנסה להקטין דברים. כאילו את לא יכולה להרגיש באמת.״

אני נושכת את השפה שלי, מרגישה את הכאב מתגבר בבטן. "שון, זה לא היה ככה... כן דניאל אהב אותי יותר ממה שיכולתי להכיל...אבל,״ אני אומרת בשקט, מקווה שזה יסביר משהו.