מחול ההוקי // הושלם

פרק 51 - אל תלך

-אמה-

האוויר הקר של הלילה עוטף אותי כשאנחנו הולכים חזרה מהפארק, וכל נשימה מכווצת אותי עוד קצת.
אני מרגישה את הקור מחלחל לתוך העצמות שלי, עובר דרך הבגדים ומאיים להקפיא אותי מבפנים.
אני מכווצת את הכתפיים, מנסה לשמור על חום, אך הגוף שלי רועד קלות.

שון מביט בי רגע בעיניו הכחולות לפני שהוא מתקרב בלי לומר מילה, עוטף אותי בזרועותיו החמות.
הידיים שלו מרגישות כאילו הן שייכות לשם, כל כך טבעי וקל. הוא מצמיד אותי לגופו, ואני יכולה לחוש את פעימות הלב שלו דרך שכבות הבד, קצב קבוע שמרגיע אותי.

החום שלו זורם לתוכי, מפשיר את הקור שדבק בי. אני עוצמת את העיניים לרגע, לוקחת נשימה עמוקה ונהנית מהתחושה של ביטחון שמציפה אותי, חום שהוא לא רק פיזי אלא גם רגשי.
אני נשענת עליו קצת יותר, לוחשת לעצמי שזה הרגע הזה שאני צריכה – הרגע שבו אני מרגישה -באופן מפתיע- כל כך מוגנת, משהו שאני לא רגילה אליו, משהו חדש.

הדרך חזרה הביתה מרגישה קצרה, ושון שקט לידי.
אני מרגישה כאילו כל העולם נעלם, רק אני והוא צועדים בשקט הלילה, עטופים באוויר הקריר ובחום הזה שאנחנו חולקים.
ולמרות שהקור מנסה לחדור חזרה, החיבוק של שון מספיק כדי לשמור אותי חמה.

כשהגענו לבניין, הוא נעצר פתאום.
אני מרגישה את הידיים שלו נרפות ממני ומשהו בבת אחת משתנה.
הקור חוזר להכות, לא רק באוויר אלא גם בתוכי.
אני מסתובבת אליו, מבולבלת, והעיניים שלו נפגשות בשלי, אבל הן רציניות יותר ממה שאני רגילה.

״אמה,״ הוא מכחכח בגרונו בלחש, עיניו הופכות להיות כהות יותר וזה אומר שאני לא הולכת לאהוב את מה שיצא מפיו.

"אני חושב שאני צריך לעזוב את הדירה," הוא אומר לפתע, קולו רך אבל המילים כבדות כל כך.

התחושה הראשונית היא כאילו הלב שלי התפוצץ, נשבר לרסיסים שמכאיבים בכל הגוף. "מה?" אני שואלת, אבל הקול שלי יוצא חנוק, בקושי נשמע.
מה קרה?
למה הוא רוצה לעזוב עכשיו?
כשאני מרגישה שדברים סוף-סוף מתחילים להסתדר?
זה לא פאקינג הגיוני.

הוא נאנח ומביט לרגע באדמה כאילו לא בטוח איך לומר את מה שהוא עומד להגיד.
כשהוא מרים את מבטו בחזרה אליי, המבט בעיניו כה עמוק שאני כמעט מרגישה כאילו הוא חודר לתוך הנשמה שלי.

"הקרבה הזו..." הוא מתחיל, נושם עמוק, "היא מבלבלת אותי."

הדמעות כבר עולות בעיניי, חונקות את הגרון שלי.
אני לא מבינה למה הגוף שלי מגיב ככה, למה זאת האופציה היחידה שהוא מוצא לנכון, לבכות.
אבל אני לא עוצרת את זה.
אני רוצה לדבר, לנסות להבין למה, אבל אני פשוט לא מוצאת את המילים.

"אני לא מבינה," אני אומרת בשקט, כמעט לוחשת. "חשבתי שאנחנו מתחילים להסתדר."

שון עובר עם ידו בשיערו, נושם נשימה עמוקה. "זה לא שאת עשית משהו לא נכון. זה פשוט..." הוא עוצר לרגע, מעיף בי מבט שהוא חצי מתנצל וחצי כואב. "אני רוצה להיות קרוב אלייך, אבל כל פעם שאני מרגיש שאנחנו מתקרבים, את דוחפת אותי החוצה." הקול שלו רך, אבל מלא כנות שכואבת לשמוע.