מחול ההוקי // הושלם

פרק 34 - מונופול

-אמה-

אני לא מבינה איך אני ושון הגענו למצב הזה.
אני מביטה בשולחן שלפניי, שתי כוסות יין ריקות לגמרי, ולוח מונופול פתוח, כאילו אנחנו זוג ילדים שמשחקים באיזו מסיבת פיג'מות.

הוא אולי עשה קצת פרצוף בהתחלה על הבחירת משחק שלי. אבל מה שבטוח – הוא מנצח אותי בקלות, כמובן. בידיו כל הערים השוות: ניו יורק, אינדיאנה, וירג׳יניה, ושטרות של כסף נערמים לידו כמו שלל אחרי קרב מנצח. ובידי? אטלנטיק סיטי וכמה שטרות בודדים. ממש התגלמות ההפסד.

"אני גרועה בזה," אני ממלמלת, מנסה לגחך, אבל הפה שלי יבש.

"לא גרועה," הוא צוחק את הצחוק הזה שלו, שגורם לי לרצות להצטרף למרות שאני על סף ייאוש. "אני פשוט מקצוען," הוא מוסיף בקריצה, כאילו מנסה להקל על תחושת ההפסד שלי.

אני נאנחת ומביטה החוצה דרך החלון. השלג נחלש, אבל הלילה הקודם היה סיפור אחר לגמרי.
אחרי טריקת הדלת שלו ביליתי כמה שעות לבד מול הטלוויזיה.

רעש השלג היה מטורף, היה נדמה שהוא עומד לפוצץ את כל החלונות בדירה הקטנה. הרוח נשפה כל כך חזק שהייתי בטוחה שהבניין הישן הזה עומד להתנתק מהקרקע היבשה שעלייה הוא מונח.

הרעש הזה לא השאיר רק אותי ערה כל הלילה, גם שון לבסוף נשבר ויצא מהחדר שלו, שאל מה אני רואה בטלוויזיה כאילו לא החלפנו צעקות בנינו לפני כמה שעות.

אני חושבת שזה נחמד, רגע אחד אנחנו רוצים לתלוש אחד לשני שערות ורגע אחר אנחנו מעבירים את הלילה יחד מול סרט ממש גרוע – כזה ששנינו כבר הסכמנו שהוא הכי טיפשי שראינו אי פעם, אבל אף אחד לא היה מוכן להפסיק לראות.

"נראה לי שזהו, ניצחתי," הוא אומר בקול מתגרה, לוקח את התור האחרון ומכריז על ניצחון מוחץ.

אני מביטה בו, הוא מחייך בגאווה, ואני מוצאת את עצמי נמשכת לדרך שבה עיניו מתמלאות אור כשחיוך נפרש על פניו.

"תראה אותך, חושב שאתה איזה טייקון נדל"ן," אני מקניטה אותו חצי ברצינות, מתרוממת מהספה ומתחילה לאסוף את הכסף המזויף שנערם בכל מקום. "רק שלא תשתגע לי עם כל הכוח הזה, הא?"

הוא מצמצם את עיניו קלות, מחייך לעצמו, "לא אשתגע, אני מבטיח. אבל את באמת גרועה בזה, אמה."

"וואו, תודה על התמיכה," אני מתריסה חזרה בצחוק, והאווירה בינינו נרגעת לרגע.

שכחתי כמה נחמד לי איתו.
כשאנחנו לא כועסים אחד על השנייה או במירוץ למי טוב יותר, אנחנו ממש משעשעים.
הוא הפסיק להתנהג מוזר. לפחות לבינתיים.
ואני לא מזכירה כלום, לא את דניאל ששולח לי מלא סלפי שלו ושל אחיינים שלו, לא את אלישיה ובטח שלא את הנשיקה הקטנה שלנו.

שון קם מהספה, מנער את שערו בעייפות ואז מסתובב אליי בחיוך ערמומי. "אולי הגיע הזמן שנעשה משהו לאכול. אני מת מרעב."