מחול ההוקי // הושלם

פרק 16 - אחרי

-אמה-

אני שוקעת בספה האדומה שלי, הרגליים טבולות בקערת קרח, מתענגת על הרגע הקטן הזה של הקור המתקתק שמקל על הכאב.
אבל מתחת לשכבת הקור, בכל רגש אני מרגישה את התהום של ההמתנה – אותו פער אינסופי שמפריד בין ההופעה שלי על הבמה לבין התשובות שאני מחכה להן. כל מה שנשאר לי עכשיו זה לתהות מה יהיה ולחכות לקול השיפוטי שיגיע.

הסלון שלי מרגיש פתאום מלא וקטן מהרגיל.
השולחן הקטן ממולי מלא בשני מגשי פיצה וארבע כוסות יין, והמרחב הפך לפסטיבל של חברים ותמיכה.
דפני, עם הלהט הבלתי פוסק שלה, מתנדנדת בין ערוצים בטלוויזיה החדשה, מתפעלת את כל הפיצ'רים החדשים. מייקל ודן, הארוס של מייקל, הפכו את הספה לפינה חמה של צחוק ושיחות, שקועים בתרחישים על איך אני מסובבת את העולם עם ריקוד הבלט שלי, עד שאני זקנה ומקומטת.

"מייקל, אני רואה את זה עכשיו," אומר דן בהתלהבות, "אמה מופיעה בכל במה אפשרית – מהדירות הקטנות ועד האולמות הגדולים ביותר. הקריירה שלה תהיה מדהימה."

מייקל מהנהן ומוסיף, "כן, ואז בעוד עשרים שנה, היא תהיה הפנסיונרית הכי מפורסמת בעולם, מקבלת מחיאות כפיים בכל מקום שהיא הולכת אליו. העולם כולו יחכה לראות את סיום הקריירה שלה."

אני לא יכולה שלא לצחוק כשאני שומעת את התרחישים האלה. הם מצליחים להוסיף אור למתח שלי, לשחרר את העומס מהראש שלי ולהפוך את הרגע הזה למשהו קצת פחות מעיק.
הצחוק שלהם, הדאגה שלהם, התמיכה שלהם – זה כמו רשת ביטחון של חום ואהבה, שהופכת את ההמתנה לנסבלת קצת יותר.

פתאום, דלת הכניסה נפתחת ושון נכנס הביתה.
הוא לא היה בבית כל היום, לרגעים תהיתי איפה הוא יכול להיות... אבל הראש שלי היה עמוס מדי במחשבות שלא הצלחתי למצוא לזה פינה.

הוא נכנס לדירה, שיערו הכהה מבולגן, לבוש במדי ההוקי שלו. עיניו נראו עייפות ונראה שהוא לא ממש ציפה למפגש הזה בסלון.

"הו, הי," הוא ממלמל בקול נמוך, מנסה להתאושש מנוכח הנוכחים בסלון.

הוא ניער את ראשו, מתנסה להתרגל לאור הבוהק שנשקף מהטלוויזיה החדשה. "אמה," הוא פונה אליי, "איך היה?" הוא שואל, עם גיחוך קל שמעורב בחרדה גנוזה.

משהו במראה שלו לא מרגיש כרגיל. עייפותו צורבת את העיניים שלי, והיא שונה מהאופציה הרגילה של חוסר נוחות. זה כאילו יש משהו אחר שמסתתר מאחורי זה.

מייקל ודן מחליפים ביניהם מבטים משועשעים.

"בסדר, הרגשתי טוב," אני אומרת לו כשהוא סוגר את דלת הבית מאחוריו ומתקדם יותר לתוך הסלון. "אני מקווה שבאמת ילך ככה."

דן, שנראה כמו טווס שמתפשט בגאווה, נעמד במקומו ואומר, "לא תכירי בנינו, דארלינג?"

אני מחייכת. "זה שון, השותף שלי," אני מצביעה עליו. "שון, אלה דפני, מייקל ודן." הם שלושתם מחייכים ומנופנפים בידיהם בהתלהבות, בצורה קצת מוגזמת אבל חיננית.

שון מחייך באליצות ואדיבות כאחד, ואני מרגישה שהוא מנסה להסתיר את העייפות שצפה עליו. אבל הוא מנסה להיות ידידותית, אתן לו נקודות בונוס על כך.

לא ממש יצא לי לדבר איתו מאז הפגישה שלנו בארבע בבוקר לפני יומיים.
את האמת? גם לא ממש יצא לי לעכל את כל העניין הזה עם ג'ייק.
רק אמרתי לעצמי שבטח הייתי לחוצה כל כך מהבחינה, שאולי הייתי צריכה את השחרור המיני הזה.
התגעגעתי אליו, אין ספק. הפגישה איתו רק הזכירה לי כמה התגעגעתי לבדיחות הפנימיות שלנו, לסיפורי הדינוזאורים שלו.
הוא סיפר לי שהוא לא יוצא עם אף אחת, ואני אישרתי שגם אני לא. הדברים התגלגלו והופה הוא היה במיטה שלי.
לא תכננתי שזה מה שיקרה, רציתי לסגור איתו מעגל ולשלוח אותו לדרכו הקנדית על מנת שאני אוכל להתחיל חיים רומנטיים חדשים. עם מישהו או משהו.

"היי שון, רוצה פיצה?" דפני שואלת בהתלהבות, וקולה מצליח לשחרר אותי מהמחשבות שלי ומחזיר אותי להתרכז בסיטואציה הנוכחית.

לא רציתי לערבב את שון עם החברים שלי. הם כל מה שיש לי, ואני לא בטוחה איך זה ישתלב. "אני בטוחה שהוא עייף ורוצה לנוח," אני אומרת, מנסה לשמור על חיוך חמים. הלוואי שהוא יבין את הרמז שלי.

ואז, גבותיו של שון התרוממו, ועיניו קיבלו ניצוץ של אנרגיה מחודשת. הוא התיישר ולקולו יש נימה של שעשוע. "דפני אמרת?" הוא שאל לשמה כשהיא מהנהנת לאישור.

הוא פונה אליי, "אני דווקא אשמח לקצת פיצה," הוא אומר בטון עוקצני וקליל.

הוא ניגש לספה ומבקש ממייקל ודן לזוז מעט כדי שיהיה לו מקום.
הם זזים, ושון מתיישב לידי.
הכתפיים הרחבות שלו נוגעות בכתפיים שלי, והחום שלו עוטף אותי. הוא מביט בי בעיניים רכות אך רציניות, והקול שלו נמוך, כמעט שקט. "אני רוצה שנדבר," הוא ממלמל, גורם לגופי להגיב במין רטט מוזר כזה לנוכח קולו הנמוך.

מה יש לו לדבר איתי לעזאזל.