זה חייב להיות אנחנו

פרק 27

אבא שלי נכנס ומבט דואג בעיניו.

אני:"אבא מה קרה??"

דוד:"שלחו לנו הודעת איום על נוי.. אני מצטער עומרי אבל זה מסוכן לה להיות פה.. כולם כבר יודעים שהיא שלך, שהיא חלק מהמשפחה הזאת ושתמות אם יקרה לה משהו"

ראיתי בזווית העין עיניה של נוי מתחילות לנצוץ מדמעות ושהיא מנסה להסתיר אותן.

אני:"אבא מה עושים? אני לא מוכן שייגעו בה היא החיים שלי!!"

דוד:"תכף אני נפגש עם כמה אנשים אני יודיע לך עוד מעט מה נעשה" הוא אמר ויצא מהחדר.

אני:"די חיים שלי אל תבכי אני מתחנן"

נוי:"תבין אותי.. אני לא באה מהעולם הזה, זה קשה לי כל כך!"

אני:"אני מבין, אני תמיד יבין אותך. אני אוהב אותך אני לא יתן לאף אחד לגעת בך בחיים!!"

נוי:"אני יודעת את זה אבל אני לא מסוגלת יותר להתמודד עם זה" היא חצי צעקה חצי בכתה

אני:"תני לי לקחת אותך למקום אחר שתהיי מאושרת שנשכח מכל זה לכמה ימים ועד שנחזור הכל יסתדר"

נוי:"ושמה אני לא יצטרך לפחד?"

אני:"כשאת איתי את בחיים לא צריכה לפחד" אמרתי ונשקתי למצחה.

יום אחרי זה כבר התחלנו לארוז מזוודות, לא סיפרתי לנוי לאן נוסעים. אני רק זוכר שפעם היא אמרה לי שהיא תמיד רצתה לטוס לאיטליה, להסתובב בכל שדרות האופנה שם. אז אני לוקח אותה ישירות למילאנו. היא סידרה לי את כל המזוודה בזמן שאני ישבתי וראיתי טלוויזיה. אחר כך הלכנו אליה והתחלנו לארגן את המזוודה שלה.

כל בגד שהיא זרקה לתוך המזוודה זרקתי לה חזרה החוצה בטענה שזה קצר או חשוף מדי.

נוי:"לעזור לי לפרוק מזוודה אתה יכול אבל לארוז לא?"

אני:"זוזי זוזי תני לי לעשות את העבודה" היא זזה והתחלתי להכניס למזוודה בגדים ארוכים והיא פשוט התחרפנה!

נוי:"אמרת שיש במקום שאנחנו נוסעים אליו עכשיו קיץ ושממש חם! איך אתה מכניס לי בגדי חורף?" היא אמרה וצחקה

אני:"קודם כל כדי לשמוע את הצחוק היפה והממכר שלך. שתיים כדי שאף אחד לא יראה אצלך חלקים ששייכים רק לי ושלוש אלה לא בגדי חורף אלה בגדים לעונות מעבר. אם תסתובבי עם בגדים כאלה דקים בחורף את תהיי חולה ואני ימות"

בסוף הצלחנו להתפשר על בגדים קצרים אבל לא מדי ושלא חושפים יותר מדי.

נקודת מבט של נוי

-----------------------------------------

"אמא?" צעקתי ויצאתי מהחדר שלי כשעומרי מחכה למעלה.

"כן?" שמעתי אותה עונה לי בחזרה. נכנסת למטבח וראיתי אותה שם מכינה אוכל. התיישבתי על אחד מכיסאות הבר והתחלתי לספר לה כמובן משמיטה כמה פרטים מהסיפור.

אני:"עומרי עשה לי הפתעה אנחנו טסים מחר בבוקר. אני לא יודעים לאיפה אבל הוא עושה לי הפתעה. כבר ארגנו מזוודות. אני מצטערת שלא שאלתי אותך לפני אבל זה בסדר נכון?"

אמא:"אני לא מתה על זה שתטוסי לחול לבד אבל כבר דיברנו אני ועומרי כמה פעמים ואני יודעת כמה הוא דואג לך שומר עלייך ואוהב אותך אז... בסדר"

אני:"מה? מתי הספקתם לדבר?" הקול של עומרי פתאום נשמע נכנס למטבח

עומרי:"לא הכל את חייבת לדעת" אמר ונישק את צווארי.

צחקקתי ועליתי לחדר משאירה אותם שם לבד ושומעת ברקע כמה מילים כמו "אני ישמור עליה כמו על החיים שלי" "יש לי אוצר ביד ואני לא אתן לו ללכת" ועוד כמה משפטים יפים כאלה שגורמים לי להעלות חיוך על פניי ולהמשיך לעלות במדרגות לחדרי.

נכנסתי לחדר מורידה את בגדיי ושמה את חולצתו של עומרי שהייתה זרוקה על המיטה מריחה את הריח הממכר שלו, נרגעת ונכנסת למיטה. פתאום שמעתי מישהו נכנס לחדר וישר זיהיתי את הצעדים ואת הריח הממכר של עומרי. ישר אמרתי "צא מפה" הוא שאלה "למה?" וישר עניתי"אני לא מתה על זה ממש שלאמא שלי יש רומן עם החבר שלי" הוא צחק ואמר "טוב אז כנראה שזה כבר לא רומן אם את יודעת עליו.. לא אכפת לך אם ככה שאני ילך לישון איתה נכון?" ישר קמתי מהמיטה צועדת אליו, עוטפת את ידיי סביב צווארו ולוחשת "שלא תעז. אתה שלי עד המוות וגם אחריו" הוא התחיל לנשק אותי וישר אמר "אני בעד זה שנמשיך את מה שאבא שלי הפסיק אתמול" כרכתי את רגליי סביב מותניו והתחלנו להתנשק. הוא הפיל את שתינו על המיטה מוריד ממני את החולצה שלו. הורדתי את המכנס שלו וקימרתי את הגב כדי שיוכל לפתוח את החזייה בקלות. הוא מוריד ממני את התחתון ואני מורידה ממנו את הבוקסר. אני קמה מהר ומוציאה קונדום מהארון שלי הוא שם אותו מהר וחודר אליי.

הוא יורד מתנשף על ידי עם חיוך גדול.

עומרי:"עכשיו כשנהיה כמה ימים לבד נעשה את זה הרבה" אמר בגאווה. ואני רק הכיתי לו את החזה ואמרתי לו "עכשיו פרנציפ לא תקבל בכלל"

הוא עיקם פרצוף ואמר "בכלל? הצחקת אותי קניתי חבילה שלמה (קונדומים למי שלא מבינה) וננצל אותה עד סיום" וצחקתי. " זה כל מה שמעניין אותך אצלי?" שאלתי בצחוק "האמת שכן" הוא ענה וסובבתי לו את הגב שלי. הוא ישר חיבק אותי ואמר "את זה ואת החיוך והעיניים ואופי והיופי וכל מה שקשור בך" הסתובבתי אליו מחויכת ואמרתי "אני אוהבת אותך" "גם אני אותך". עצמתי את עיניי ונרדמתי מאושרת.

~~~השעה 5 בבוקר~~~

השעון צלצל העיר אותי ואת עומרי. כמובן שכמו תמיד הוא לא קם וישר התיישבתי על הבטן שלו מנשקת כל נקודה בחזה שלו עד שהוא פותח עיניים ומתעורר מחויך. "אין דבר שאני אוהב יותר מלהתעורר ככה" ישר קמנו והתחלנו להתארגן. "נצטרך לעבור בבית שלי לפני הנסיעה בסדר?" הוא שאל תוך כדי שהוא לובש מכנס. הנהנתי והמשכתי בעיסוקיי.

ירדנו למטה עומדים ליד הדלת אני נפרדת מההורים שלי ועומרי מבטיח להם שהוא ישמור עליי. יצאנו מהבית מחויכים והמשכנו לכיוון הבית של עומרי.

לינדה פתחה לנו את הדלת וישר חיבקתי אותה. עליתי אחרי עומרי לחדר והוא ישר פתח את השידה במגירה השנייה והוציא ממנה...
-----------------------------------------
אני ממש מצטערת שלא העלתי הרבה זמן פרק לא יצא לי.. אני ישתדל להתמיד יותר. זה שהתחלתי להעלות סיפור נוסף לא אומר שאני מפסיקה את זה!!
אני אשמח שכולכן תקראו את הסיפור השני שלי 3096- נטשה קמפוש. זה סיפור אמיתי על ילדה בת 10 שנחטפה ומעבירה את שמונה וחצי השנים הבאות (3096 ימים בדיוק) בביתו של החוטף שלה.