זה חייב להיות אנחנו

פרק 39

זה היה כל כך חזק ועצמתי את עיניי במהירות. פקחתי קצת את עיניי וראיתי דם על הרצפה. איתי עמד לידי בהלם והיה נראה כאילו ראה רוח רפאים. הרמתי את ראשי עוד קצת וראיתי את האקסית של עומרי שוכבת על הרצפה כשיוצא ממנה דם ועומרי עומד מאחוריה כשאקדח נמצא בידו.

דמעות ירדו מעיניי והייתי מבועתת ממה שהתרחש שם. באינסטינקט ראשוני הוצאתי את הטלפון בכדי להתקשר לאמבולנס אבל עומרי תפס לי מהר את היד. "מה אתה עושה? היא תמות!" שאלתי בלחץ "היא כבר לא איתנו. אין לך למה להתקשר. אני יגיד לאבא שלי שישלח אנשים לנקות את הבלאגן. בואי נלך הביתה"

אני לא יכולה להאמין שהוא מדבר בכזאת פשטות. הוא השנייה רצח מישהי ולא סתם מישהי את האקסית שלו! מישהי שהוא אהב. ומה יקרה אם יום אחד נפרד והוא יחליט בלהט הרגע לעשות משהו כזה? מה אם הוא יהיה עצבני ויפגע בי? ההרהורים לא עזבו את ראשי כשבינתיים רגליי לקחו אותי לכיוון איתי משאירות את עומרי במבט מבולבל. שמתי את ידי על פניו והסתכלתי אל תוך עיניו. "אני מפחדת לא פחות ממך בבקשה איתי תקח את הרגליים שלך ותברח מפה. תשכח כל מה שראית אני מפחדת שיקרה לך משהו. תודה על הכל." נתתי לו נשיקה בלחי ויכולתי להרגיש את מבטיו של עומרי שורפים את גבי. הוא נתן לי חיבוק ולחש "תשמרי על עצמך אני לא מוכן שיקרה לך משהו. אני לא יודע עד כמה זה בטוח שאת איתו. בבקשה בשבילי תשמרי על עצמך" הוא שחרר אותי והנהנתי. הוא הלך לכיוון ביתו וכשהוא נעלם משדה ראייתי הסתובבתי לעומרי וחזרתי אליו "בוא נלך אני רוצה לחזור הביתה אני לא מסוגלת להשאר כאן". 

הגענו לבית של עומרי ולא הרגשתי שאני רוצה להשאר פה אבל אז הוא ידע שמשהו מסריח. החלטתי להתגבר על זה אחרי הרבה מחשבות בזמן שעומרי מתקלח. הוא יצא החוצה התלבש בזריזות ואני עדיין שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה כמו מהשנייה שנכנסתי לחדר. "היי אין לך מה להבהל הכל בסדר. זה היה או שאת תמותי או שהיא וזה היה ברור שאני יגן עלייך לפני הכל נכון?" הוא אמר ונתן לי נשיקה יבשה לשפתיים. "אני יודעת אבל אני לא רגילה לזה אני לא חלק מזה. זה מפחיד ומטריף אותי עצם המחשבה שכ..." פתאום צלצול קטע אותי. "רק רגע" הוא אמר וענה לטלפון הוא דיבר דקה וחצי בערך מחוץ לחדר ואז נכנס והודיע "אני יוצא למועדון עם הבנים את נשארת פה או חוזרת הביתה?" הייתי פשוט בהלם. לפני שניה אחת סיפרתי לו שאני פוחדת ורואים על הפנים שלי שאני מבועתת מהרגע שזה קרה ושניה אחרי הוא פשוט הולך למועדון? "אני הולכת הביתה" אמרתי ויצאתי מהדלת. למזלי לא היה אף אחד בסלון שיכול להציק לי עם שאלות ויצאתי במהירות לכיוון הבית שלי. 

כל הלילה חשבתי על מה שקרה, עליי, על הילדה, על ההורים האחים כל המשפחה והחברים שיהרסו חייהם כשהילדה שלהם לא תחזור, על כך שכמעט ירו בי ועל המצב שלי ושל עומרי. 

הרגשתי אור עליי והבנתי שהגיע הבוקר. התארגנתי בחוסר כוחות מוחלט לבית ספר ויצאתי מהבית. כשהגעתי עומרי קרא לי מהספסל אבל התעלמתי והמשכתי ללכת לכיוון הכיתה. פתאום מישהו תפס לי ביד ומנע ממני להמשיך להתקדם. ראיתי את עומרי אוחז בי "מה יש לך?!" הוא שאל בכעס "מה יש לי? אני מתה מפחד אחרי מה שקרה אתמול ואתה אשם בזה ואתה פשוט הולך למועדון?!" שאלתי בכעס הוא הבין שטעה וישר אמר שהוא מתנצל. הצלצול הגואל הגיע "אני צריכה להגיע לכיתה" אמרתי בלי שאמרתי לו אם סלחתי לו או לא והשארתי אותו בלי תשובות.

"בוקר טוב תלמידים. בעקבות שביתה של ארגון המורים מחר לא יתקיימו לימודים. יום טוב." המזכירה אמרה לפתע בכריזה ונשמע רעש של צהלות שמחה מכל הכיתות. "יוצאים למועדון היום כן?" מור שלחה לי בווצאפ. הרמתי את ראשי לכיוונה והנהנתי עם הראש עם חיוך. הסתיים סוף סוף שיעור היסטוריה המעיק הזה ויש הפסקה. נכנסתי לשירותים כשפתאום עומרי נכנס לשם אחריי והעיף את כל הבנות. "תסלחי לי?עשיתי טעות" הוא אמר עם החיוך הכובש שלו. לא יכולתי לתת לו להרגיש שאני עדיין מפחדת ממה שקרה עם הירי אז ישר הנהנתי והוא נתן לי נשיקה וחיבק אותי כאילו הוא לא ראה אותי 50 שנה. "התגעגעתי אלייך" הוא לחש לי באוזן ואני חייכתי חיוך מאולץ.

אני אולי יכתוב עכשיו עוד פרק אבל לא בטוח. סליחה שלא עידכנתי הרבה זמן.