חיה את החיים שלה

פרק 1

דף לבן מלא בשאלות מונח על המיטה לידי ולידו מחברת ריקה. אני מכניסה את קצה העיפרון לפי ונושכת אותו. כן, אני יודעת שזה הרגל מגונה, ואני מנסה להיגמל ממנו, אך בכל פעם שאני נתקלת בשאלות שאני לא מוצאת עליהן תשובות- אני חוזרת לעיפרון. לא הרגל טוב, אבל עדיף בהחלט על כסיסת ציפורניים.
קוראים לי דניאל אלון, אני בת חמש עשרה, כמעט שש עשרה, ואני חיה במשפחה שמסוגלת לגרום לנזיר שנדר נדר שתיקה לצרוח.
ההורים שלי הם זיווג מושלם. אמא שלי מסוגלת לגרום לאדם להתחרפן עם הדיבורים שלה ואבא שלי מסוגל לגרום למישהו לירות בעצמו בגלל השתיקה שלו.
לפעמים אני חושבת שנולדתי למשפחה הלא נכונה. אני לא רעשנית מדי ולא שקטה מדי, אני האמצע. תמיד האמצע.
-
"דניאל, את פה, מתוקה?" קראה אימא שלי מלמטה. נו, הנה נגמרו השעות השקטות.
"אני עושה שיעורי בית." עניתי לה בתקווה שהתשובה הזו תפטור אותי מדיבור איתה עד ארוחת הערב. כן, בטח.
"אכלת?" היא שאלה.
"עוד מעט, אני צריכה לסיים פה כמה דברים," עניתי.
"שנת הלימודים עוד לא התחילה, תבואי לאכול או שאני אעלה ואכריח אותך," היא אמרה לי בתקיפות. לאדם מבחוץ זה יראה מוזר שאימא שלי כל כך רגישה בנושא האוכל אבל אני, ולא משנה כמה היא מרגיזה אותי לפעמים, מבינה אותה. אני יודעת שזאת התנהגות נורמלית של כל אימא שאיבדה את הבת שלה בעקבות אנורקסיה.
"המורה שלחה לי קצת שיעורי בית שיכניסו אותי מהר לקצב של שנה הבאה," אמרתי והתפללתי שתיתן לי להמשיך להסתגר בחדר כמו שעשיתי כמעט כל היום.
"לא אכפת לי, תבואי לאכול וכשתסיימי תמשיכי," היא אמרה, ואני ידעתי שאם לא ארד היא תעלה לחדר שלי, ובהתחשב בכך שעברנו לכאן לפני שבוע ועדיין חצי מהארגזים שלי היו סגורים, זה לא משהו שרציתי שיקרה.
"אריאל... למה עשית את זה?" נאנחתי והסתכלתי על תמונתה של אחותי התאומה.
"דניאל!" אמרה אימא שלי ובקולה נימת אזהרה.
"אני באה." עניתי לה בצעקה וסגרתי את ספר הלימוד בחבטה. השחלתי את רגליי לתוך נעלי הבית שלי וירדתי למטבח.
"הנסיכה היפה שלי," אמרה אימא שלי ומיהרה לחבק ולנשק אותי. אם אני אשאל היא תכחיש את זה, אבל אני יודעת שהפסיכולוג אמר לה שכדי למנוע את מה שקרה לאריאל איתי היא צריכה להחמיא לי בכל דרך אפשרית.
"היי, אמא," אמרתי לה באדישות.
"בואי, שבי לאכול." היא מיהרה לדחוף אותי לעבר שולחן האוכל, עליו חיכתה לי צלחת גדושה של ספגטי.
"אמא, אני לא כל כך רעבה," אמרתיללא מחשבה, ומיד ידעתי שעשיתי טעות. זה היה התירוץ שאריאל הייתה נותנת לאימא בכל פעם ואימא לא הייתה שמה לב שגופה הולך ומצטמק.
"את תאכלי את הכל וגם צלחת שנייה," היא אמרה בחומרה והתיישבה לידי.
נאנחתי והתחלתי לאכול.
"איך עבר עלייך היום?" היא שאלה בנימה יותר עליזה.
"רגיל," משכתי בכתפיי. "פרקתי כמה ארגזים ועשיתי את שיעורי הבית שהמורה החדשה שלחה לי." והסתגרתי בחדר ודיברתי עם התמונה של אריאל, אבל את זה היא לא צריכה לדעת.
"ומה אכלת?" המשיכה אימא שלי לחקור.
גלגלתי את עיניי ברוגז. "את הפנקייקים שאת הכנת, והיית לידי כשאכלתי אותם."
"אוי, נכון," היא אמרה בפיזור דעת והעבירה יד בשיערה הארוך. "היה טעים?"
"כבר אמרתי לך בבוקר שכן, ואני לא רעבה יותר, תשמרי לי ליותר מאוחר," אמרתי ומיהרתי לעלות לחדרי. אומנם אכלתי פחות מחצי צלחת, אבל ידעתי שאם אשאר, היא רק תמשיך ללחוץ בנושא האוכל, ונמאס לי לדבר על זה.
"אבל לא אכלת כמעט כלום." היא קראה מאחורי.
"אני אוכל יותר מאוחר." צעקתי לה בחזרה וטרקתי את הדלת. רציתי ליפול על המיטה ולצרוח לתוך הכרית, אך ספרי הלימוד והמחברות שהיו פזורים בכל מקום הזכירו לי שאני צריכה לסיים לעבוד. נאנחתי והתיישבתי על המיטה המבולגנת. הרמתי את הדף של השאלות בהיסטוריה וניסיתי להבין מה לעזאזל רוצים ממני. 'הסבירי כיצד האמנציפציה תרמה להתעוררות הלאומית באירופה.' עצמתי את עיניי והכיתי במצחי בייאוש. אריאל בטוח הייתה יודעת את זה, היא הייתה הגאון מביננו. "מה את אומרת, ארי, רוצה לעזור לי בהיסטוריה?" פניתי לעבר תמונתה וצחקתי במרירות. אריאל הייתה גאון אבל היא שנאה היסטוריה, ולמרות שזה היה המקצוע שהיא הכי שנאה בעולם היא תמיד הצליחה לקבל בו ציונים טובים. טוב, אני מניחה שככה זה, בכל זאת- ארי ואני תמיד היינו הפכים. היא הייתה תלמידה מצטיינת ואני תלמידה שהציון הכי גבוה שלה הוא שמונים וחמש, היא הייתה חברותית ואני מתבודדת, היא הייתה רקדנית מדהימה ואני ציירת וזמרת, היא הייתה בלונדינית עם עיניים חומות ולי יש שיער שחור ועיניים סגולות, היא הייתה ארי ואני דני, אולי זאת הסיבה שבגללה לא היו בינינו הריבים שבדרך כלל יש בין אחיות. היינו חברות טובות, השלמנו אחת את השנייה ותמיד הצלחנו לגשר את הפערים, אבל יש פער אחד שלעולם לא נצליח לגשר עליו - היא הייתה ואני עדיין חיה.
"דני, הכל בסדר?" קראה אימא שלי מלמטה.
"כן," התנערתי. היא לא יכולה לעזוב אותי בשקט לחמש שניות? "אני רק מסיימת את העבודות שהמורה שלחה לי."
"בסדר, מתוקה." היא ענתה ונשמע שחזרה לעיסוקיה.
אספתי את שיערי הארוך לקוקו מרושל והצמדתי את הפוני שלי לראשי בעזרת סיכה. לקחתי את דף השאלות והושטתי יד כדי לקחת את העיפרון שלי, אבל הוא לא היה שם.
מוזר. חשבתי לעצמי והזזתי את כל הספרים והמחברות אך העיפרון לא נמצא. קמתי ממיטתי כדי לבדוק אם ישבתי עליו אבל העיפרון כאילו הפך בלתי נראה. כרעתי על ברכיי ונשימתי נעצרה לרגע כשראיתי שהעיפרון התגלגל ליד קופסת החפצים של אריאל. הושטתי את ידי כדי לקחת אותו, אך היא, כאילו פיתחה דעה משל עצמה, שלפה את הקופסה. חזרתי להתיישב על מיטתי והנחתי אותה בזהירות על רגליי כאילו הוא פצצה שעלולה להתפוצץ בטיפול לא נכון. פתחתי את הקופסה ושלפתי ממנה שרשרת שעליה תליון של חצי בן אדם. "החצי השני שלי." לחשתי וליטפתי את התליון הזהה שהונח על צווארי. עצמתי את עיניי בניסיון לסלק את הדמעות ונזכרתי ביום שבו נתנו לנו את השרשראות, מה הייתי נותנת כדי לחזור לימים האלה.
-
"ארי, דני, לקום, מתוקות." נכנסה אימא שלנו לחדר ופתחה את הווילונות.
אריאל קמה במהירות אבל אני עדיין לא פתחתי את עיניי. "ילדה טובה," אמרה אימא ושמעתי אותה נושקת לראשה של אריאל. "תעירי את אחותך."
לרגע לא שמעתי דבר והנחתי שאני יכולה לחזור לישון אבל אז אריאל קפצה על מיטתי.
"דני, לקום, זה היום הראשון של כיתה א'." היא אמרה בהתרגשות.
"אני לא רוצה ללכת לכיתה א', ארי, מה אם יצחקו עליי?" שאלתי אותה אך בכל זאת פקחתי את עיניי.
"אף אחד לא יצחק עלייך, דני, אנחנו תאומות, מי שצוחק עלייך צוחק עליי." היא אמרה בעליזות וקמה ממיטתי. ההתלהבות של ארי לא הצליחה למנוע מהפחד להעלם, אך היא כן גרמה לו להתמעט. נכנסתי לחדר המקלחת וצחצחתי את שיניי, וכשיצאתי מצאתי את אריאל לבושה בחולצה לבנה ומכנס וורוד.
"דני, הבגדים שלך על השידה, מתוקה." אמרה אימא בעודה מסרקת את שיערה של אריאל. התלבשתי בזריזות בחולצה לבנה ומכנס סגול והלכתי לאימא שתסדר לי את השיער.
"דקה, מותק." היא אמרה וקלעה את שיערה של אריאל לשתי צמות.
"זהו, ארי." אמרה אימא ואריאל רצה לבחון את דמותה במראה. "בואי, דני." המשיכה והחלה לסרק את שיערי.
"אריאל, תביאי לי שתי גומיות." ביקשה אימא מאריאל.
"בסדר, אימא." היא אמרה בזמן שאימא החלה לקלוע את שיערי לשתי צמות. עד שאריאל הגיעה אימא כבר סיימה.
"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" שאלה אימא וכרכה את הגומיות הוורודות בתחתית צמותיי.
"רציתי שאני ודני נשלים אחת את השנייה." היא אמרה והראתה לי את הגומיות הסגולות שנכרכו בתחתית צמותיה.
אימא צחקה. "אתן תמיד תשלימו אחת את השנייה." היא אמרה ויצאה מהחדר.
שמענו דלת נפתחת ואחריה קול עליז של גבר. "איפה הנסיכות שלי?"
"אבא." צעקנו בשמחה ורצנו במורד המדרגות לחבק את אבא שלנו, שאחז בידו שתי שקיות קטנות.
"מה זה?" שאלה אריאל והצביעה על השקיות הקטנות.
"מתנה בשבילכן." אמרה אימא מאחורינו.
אבא הושיט לכל אחת מאיתנו שקית. "תפתחו."
אני ואריאל פתחנו את השקיות והוצאנו מתוכן קופסאות זהות. פתחנו את הקופסאות בעדינות וראינו שבתוכן לכל אחת יש שרשרת עם תליון של חצי בן אדם.
"תודה, אבא." אני ואריאל אמרנו בתיאום וחיבקנו אותו.
"ומה איתי?" שאלה אימא בקול נעלב.
אני ואריאל צחקנו ונישקנו את לחייה.
"תסתובבו." אמר אבא ולקח מידינו את השרשראות. אני ואריאל הסתובבנו ואימא ואבא כרכו אותן בעדינות סביב צווארינו.
"עכשיו תמיד נדע למצוא אחת את השנייה אם נלך לאיבוד, פשוט נחפש מישהי עם אותה שרשרת." אמרתי לאריאל בשמחה.
"אנחנו אף פעם לא נלך לאיבוד, נהיה ביחד לנצח." היא אמרה והצמידה את התליון שלה לתליון שלי.
-
ביחד לנצח, חשבתי לעצמי במרירות. אז למה את מתה ואני עדיין פה?
הנחתי את השרשרת במקומה כשקצה של מחברת קטנה תפס את תשומת ליבי. הזזתי את החפצים שהיו עליה בזהירות והוצאתי אותה. המחברת הזאת הייתה שונה מהמחברות שהכרתי, כריכתה הקשיחה הייתה וורודה ועליה צוירו פרפרים סגולים, על צידה היה מנעול שאליו קשור מפתח שגרם לי להבין שבידיי היומן של אחותי התאומה, היומן שבו כתבה את כל הסודות והקשיים שלא סיפרה לי עליהם, היומן שבו בוודאי כתבה את הסיבות שהובילו אותה לאנורקסיה. העברתי את ידי על כריכתו של היומן כשבמוחי מהדהדת שאלה אחת... לפתוח או לא?

---

אמרתי לכן שזה יהיה מהיר, לא?
קודם כל - תודה לבר על תמונת הקאבר המדהימה הזו! ברצינות, היא מייצגת את הסיפור בצורה מדויקת! ורות, קארה, בלעדייך לא היה לי את האומץ בכלל להעלות את הסיפור הזה, אז... תודה.

טוב, בנות, אין לכן מושג בכלל איך אני רועדת. הסיפור הזה הוא הסיפור הראשון שסיימתי לכתוב (התחלתי אותו בגיל 15, סיימתי בסביבות 16). שקלתי להתחיל סיפור חדש, אחד כזה שאכתוב מפרק לפרק, אבל כרגע אין לי זמן לזה (אני מנסה לסיים לשכתב את הסיפור שאני הולכת לשלוח להוצאה לאור, ובינו לבין העבודה אין לי זמן לעוד סיפורים), אז... מקווה שתיהנו, ואני מניחה שנתראה מחר ^^