חיה את החיים שלה

פרק 29

"איך אני אמורה לעשות את זה?" שאלתי את ירון בייאוש.
"את מבקשת פתרון לבעיה שלא הצלחתי להתמודד איתה בעבר." הוא אמר לי בעדינות.
"אם אני אפרד ממנו פנים מול פנים הוא ישים לב שקורה משהו והוא לא יוותר עד שהוא ידע מה, אבל אם אני אפרד ממנו בשיחת טלפון או בהודעה הוא ישנא אותי, ואני לא מוכנה שזה יקרה." אמרתי וטמנתי את ראשי בין כפות ידיי, כאילו שם יש פתרון לבעיה שלי.
"דני, אני לא יודע למי את מתכוונת כשאת אומרת 'הוא', אבל את לא צריכה להיפרד רק ממנו, את צריכה להיפרד מכולם." ירון אמר לי.
"מה זאת אומרת?" שאלתי והסתכלתי עליו בחצי עין.
"את לא צריכה להיפרד רק מחבר שלך, אלא מכולם. כל החברים, המשפחה, פשוט להראות כאילו הם לא מעניינים אותך." הוא אמר והניח על גבי יד מנחמת.
"אז אתה אומר שאני צריכה לעשות את זה במקום ציבורי, שבו החיילים של דילן יראו." אמרתי. זאת לא הייתה שאלה, הרי ידעתי את התשובה.
"כדאי לך להתקשר אליו עכשיו, תגידי לו שאת רוצה לפגוש אותו ואת כולם בפארק בעוד חמש דקות, תסיימי עם זה מהר." ירון הנהן והושיט לי את הפלאפון שלי, שעד לפני כמה שניות הונח על השולחן.
"הוא ישים לב, הקול שלי יהיה מוזר." אמרתי בקול חושש.
"דני, את לא יכולה להמציא תירוצים, ואלא אם כן את מוכנה לסכן אותם אין לך ברירה אלא להיפרד מהם." הוא אמר.
"אני מניחה שאתה צודק." לקחתי מידו את הפלאפון וחייגתי את מספרו המוכר של ליאם בידיעה שזאת הפעם האחרונה שאחייג אותו. לאחר כמה צלצולים הוא ענה.
"דני, את צריכה שאני אבוא לאסוף אותך?" הוא שאל.
"לא," אמרתי ובלעתי את רוקי. "תגיד לכולם לבוא לפארק הגדול, ניפגש בעוד חמש דקות."
-
הנה הם. צוחקים כאילו הכל בסדר. כלום לא בסדר, אבל הם עוד לא מודעים לכך.
התחלתי להתקדם לכיוונם בצעדים איטיים. ניסיתי למשוך את הזמן כמה שיותר.
"היי." אמרתי בקול אדיש כשהגעתי אל החבורה. ליאם התקדם אליי בניסיון לנשק אותי אבל אני התרחקתי. "אני צריכה לדבר איתכם."
"לא, חשבתי שסתם אספת אותנו פה כדי שנקפא מקור במקום שנשב בבית החמים של ליאם ורון ונשתה שוקו, עכשיו אכזבת אותי." לירן אמר וגרם לכולם לצחוק. לכולם חוץ ממני.
"תקשיבו, אני חשבתי על זה במשך הרבה זמן ו...הבנתי שזה לא מתאים לי." פתחתי את דבריי.
"מה לא מתאים לך?" ג'יני שאלה בחוסר הבנה.
"כל זה. החבורה הזאת. זאת הפעם הראשונה שיש לי חברים בבית הספר, והבנתי שאני לא צריכה את זה." הסברתי.
"דניאל, יש לך חום?" מילנה שאלה בהיסוס, היא עדיין לא מבינה.
"לא," הנדתי בראשי. "פשוט הבנתי שאני לא ילדה שמסוגלת להסתובב עם חברים. מצטערת." משכתי בכתפיי כאילו זה לא עניין גדול.
"מצטערת?" רון חזר אחרי כלא מאמין. "דניאל, עברו חודשים מאז תחילת השנה, עכשיו החלטת שאת לא יכולה שיהיו לך חברים?"
"אוי, אל תתרגש עכשיו," אמרתי בקול מזלזל שכאב לי הרבה יותר משכאב להם, אבל ידעתי שאני חייבת להשתמש בו, אם לא בשבילי אז בשבילם. "עברו כמה חודשים, היה נחמד, וזהו, נגמר." משום מה מבטי נמשך לקצה הרחוב, שם חיכתה אותה מכונית לבנה ונחמדה. על אחת הדלתות נשען בריון מגודל עם סיגריה ביד ולחש משהו למכשיר קשר.
"בקיצור... תתרחקו ממני, אל תדברו איתי, אל תסתכלו עליי, אל תנשמו לידי, וזה הכל, התקופה הזאת נגמרה." אמרתי קצרות והתחלתי להתרחק. ידעתי שאם אשאר שם למשך כמה דקות נוספות אתפרק ואספר הכל, אסור שזה יקרה.
"רגע, דניאל," קולו של ליאם עצר אותי. הוא נשמע המום. "מה איתנו?"
"איתנו?" לקחתי נשימה עמוקה והסתובבתי אליו. "כמו הכל, היה ונגמר, עכשיו תחזור לשיר ותעזוב אותי בשקט." ואז הסתובבתי והלכתי משם, משאירה כמה מהאנשים הכי חשובים לי ביקום לתהות מה עובר עליי.
-
"דניאל, את מוכנה לקום כבר?" אימא שלי טלטלה את גופי. אם היא רק הייתה יודעת שלא הצלחתי לישון כל הלילה...
"אני קמה." שיוויתי לקולי טון מנומנם ופקחתי את עיניי. הדבר הראשון שראיתי היה סקאי, והדבר השני היה פניה העצבניות של אימא שלי.
"הגיע הזמן, השעה כבר שבע ורבע." היא אמרה בקול כועס ויצאה מהחדר. וואו, הרגליים שלי עוד לא נגעו ברצפה וכבר היום הזה נוראי, מרפי כנראה אוהב אותי היום.
קמתי בצעדים כושלים מהמיטה והלכתי לחדר המקלחת. לאחר שפתחתי את המים הרותחים ואת המים הקפואים הבנתי שאולי כדאי לי לוותר על מקלחת הבוקר, רק על כל מקרה. לא שזה משנה, השיער שלי גם ככה עדיין רטוב מהמקלחת של אתמול בלילה. צחצחתי את שיניי ביסודיות ויצאתי מהמקלחת.
זרקתי על גופי כמה פרטי לבוש אקראיים ולתוך תיק בית ספרי כמה מחברות שאני דיי בטוחה שלא השתמשתי בהן מעולם. מה זה משנה? גם ככה בית הספר זה לא מה שיעזור לי עכשיו.
ירדתי במדרגות באיטיות ובזהירות אך כנראה לא בזהירות מספיקה, כי בטעות דילגתי על המדרגה האחרונה, דבר שגרם לי ליפול על הרצפה בדיוק ליד חתיכת זכוכית שבורה, שכנראה שייכת לכוס שאימא שלי שברה אתמול.
"דניאל, הכל בסדר?" אימא שלי שאלה אותי.
"כן." עניתי לה ונעמדתי. חבל שכדי להצליח לעמוד הייתי צריכה להניח את ידי על הרצפה, או יותר נכון על הזכוכית השבורה. "אבל בפעם הבאה שאת שוברת משהו תדאגי לטאטא את כל החתיכות." הוספתי וניערתי את ידי בכאב. למזלי הזכוכית לא נכנסה פנימה, אבל היא כן שרטה את אגודלי וגרמה לשובל אדום לזלוג לאורך כף ידי.
"לא, את לא בסדר." היא נאנחה והתקדמה לכיווני כשבידיה אחוז ספל קרמיקה לבן.
"אני כן בסדר, זה רק קצת דם." אמרתי לה.
"זה פצע וצריך לחטא אותו." היא אמרה. "תחזיקי את זה רגע." היא הושיטה לי את ספל הקרמיקה, רק שהדם שכיסה את ידי לא ממש עזר לי להחזיק אותו. הוא החליק ונשבר על הרצפה, ליד הרגל שלי. עוד סימן למזל רע- לא נעלתי נעליים.
"אימא." צווחתי בכאב והתחלתי לקפוץ על רגל אחת.
"אוי." היא מיהרה אליי כשבידה הימנית מוחזק בקבוקון יוד ובידה הימנית תחבושות נקיות. "למה את לא נועלת נעליים?"
"שכחתי." עניתי לה.
"איך אפשר לשכוח לשים נעליים?" היא תהתה ועזרה לי להתיישב על כיסא במטבח.
"אפשר, את יכולה להביא פינצטה?" ביקשתי ממנה בקול חסר סבלנות.
"למה?" היא שאלה בקול מבולבל.
"נכנסה לי חתיכה מהקרמיקה לכף הרגל." עניתי לה.
"זה ממש לא הבוקר שלך, אה?" היא צקצקה בלשונה והלכה לכיוון חדר השירותים. היא חזרה משם כעבור כמה שניות כשבידה פינצטה קטנה וזהובה.
"לא, לא ממש." עניתי לה והנחתי את רגלי על הכיסא שמולי, בלי להתייחס ממש לעובדה שייקחו שעות לנקות ממנו את כתמי הדם.
"בסדר, תצמידי את הכרית הזאת לפנים שלך." אימא שלי הביאה כרית מהסלון והושיטה לי אותה תוך כדי זה שהתיישבה מולי והניחה על רגלה את רגלי המדממת.
"אימא, את מוציאה לי זכוכית מהרגל, לא כדור רובה." אמרתי לה בקול לועג.
"זה עדיין יכאב לך." היא הזהירה.
"אני יודעת, אז כדאי שתעשי את זה כבר." אמרתי ונשכתי את שפתי התחתונה.
"אוקיי, מוכנה?" היא שאלה. הנהנתי. "שלוש, שתיים, אחת ו..."
צעקת כאב נפלטה מפי והבהירה לי שממש לא הייתי מוכנה. נו, לא נורא, בהתחשב בעתיד שמצפה לי זכוכית ברגל זאת לא האפשרות הכי גרועה.
חשבתי שהכאב של הזכוכית היוצאת מהרגל הוא נורא, אבל אז אימא שלי הצמידה תחבושת מלאה ביוד לפצע הפתוח וגרמה לי לשקול את העניין פעמיים. כן, אין ספק שזהו בוקר מדהים.
-
"את בטוחה שאת לא רוצה שאני אלווה אותך לכיתה?" אימא שלי שאלה בערך בפעם העשרים מאז שיצאנו מהבית. היא התעקשה להסיע אותי אחרי שגילתה שמלבד הפצעים מהזכוכיות קיבלתי גם מכה בראש.
"כן, אימא, אני בטוחה." עניתי לה את אותה תשובה שעניתי במשך כל הנסיעה ויצאתי מהרכב. רוח מקפיאה נשבה על פניי וגרמה לחושיי להתעורר מעט. הייתי זקוקה לזה.
"את רוצה שאני אקרא לבן?" אימא שלי הוציאה את ראשה מהחלון ושאלה.
נשפתי אוויר בכעס ואדי כפור הסתלסלו מפי. "ביי, אימא." הפניתי אליה את גבי וצלעתי לעבר שער בית הספר. קול של התנעת רכב נשמע מאחוריי ואימא שלי נסעה משם.
לאחר חמש דקות מייסרות בהן חיכיתי לשומר בית הספר הוא סוף סוף הגיע ופתח לי את השער. צלעתי לכיוון בניין הכיתות כשקולו של בן עצר אותי מאחורה.
"אני מתלבט אם לשאול אותך מה קרה או פשוט להגיד לך בוקר טוב ולהמשיך למשרד שלי." הוא אמר.
הסתובבתי אליו וגיחכתי.
"בסדר, עכשיו החלטתי, מה לעזאזל קרה לך?!" הוא שאל בזעזוע.
"מה נראה לך שקרה?" שאלתי אותו.
"לא יודע, את נראית כאילו לא ישנת חצי לילה ואז התגלגלת במדרגות ונפלת על הראש." הוא ענה.
"קרוב," אמרתי בטון מתרשם. "לא ישנתי כל הלילה, התגלגלתי במדרגות וקיבלתי מכה בראש, וכשניסיתי לקום נדקרתי מזכוכית שבורה שהייתה על הרצפה, ואם זה לא מספיק אז כשאימא רצתה לנקות לי את הפצע ביד היא נתנה לי ספל קרמיקה להחזיק אבל בגלל הדם הוא החליק ונפל לי על הרגל, מיותר לציין שחתיכה ממנו נכנסה לי לרגל וכשאימא ניסתה להוציא אותה הפצע התרחב." פירטתי את כל מה שעבר עליי הבוקר בקול מהיר וללא עצירות.
"זה לא הבוקר שלך, אה?" בן שאל בגיחוך.
"אלו לא הימים שלי." מלמלתי לעצמי אבל בן שמע.
"קרה משהו?" הוא שאל בדאגה.
"לא, סתם." הכרחתי את עצמי לחייך אליו חיוך מאולץ. "הכל בסדר."
"טוב," הוא אמר ונראה היה שהוא ממש לא מאמין לי. "את צריכה עזרה להגיע לכיתה?"
"לא, אני אסתדר." עניתי והתחלתי לצלוע לכיוון הכיתה שלי.
"אם תמשיכי בקצב הזה תגיעי רק בסוף השיעור." בן העיר לי.
"וואו, אני אפספס שעה שלמה של היסטוריה, איך אני אשרוד?" עניתי לו בקול עוקצני.
"כיתה י"א היא כיתה קשה, במיוחד בהיסטוריה, אסור לך לפספס אפילו שניה." הוא אמר בקול רציני וקול צעדיו העידו שהוא מתחיל ללכת אחרי.
"החסרתי השנה הרבה, כמה דקות נוספות לא יעשו כלום." אמרתי ונכנסתי למסדרון בו נמצאת הכיתה שלי.
"אל תדברי שטויות." בן הגיע אליי. הוא כרך את זרועו סביב מותני והעביר חלק ממשקלי אליו. "את תפלי בסוף ואימא תהרוג או-" הוא אמר והשתתק בפתאומיות.
"הייתי צריכה לדעת שאימא תתקשר אלייך," גיחכתי במרירות. "היא היסטרית."
"היא דואגת לך, את שברירית." הוא אמר.
"כן, כמו באגט יבש." עניתי בציניות וגרמתי לבן לצחוק.
"ועקשנית כמו הזבובים המעצבנים האלה שבאמצע הלילה מזמזמים לך ליד האוזן ולא זזים משם עד הבוקר." הוא הוסיף בחיוך משועשע.
"בן, תעיף את עצמך מפה בעדינות לפני שאני אעשה את זה." אמרתי לו בקול עצבני ודחפתי אותו ממני.
"איך תעשי את זה? את פצועה." הוא צחק עליי.
"בגלל זה אלוהים ברא לאדם את הידיים והרגליים בזוגות, אם קורה משהו לאחד מהם אפשר לסמוך על השני כדי שימשיך לתפקד." אמרתי לו בנימה מאיימת.
"אז איך זה שיש אנשים נכים?" הוא ניסה להתקיל אותי.
"אם לא תלך מפה אתה תגלה איך זה להיות נכה." עכשיו האיום שלי היה גלוי.
"אמא יותר מפחידה ממך." הוא אמר באדישות.
"איציק אמר את זה." אמרתי לו בטון חולמני
"מי זה איציק?" הוא שאל בבלבול.
"בדיוק." לחשתי במסתוריות והתקדמתי לכיתה שלי, שהייתה חמישה מטרים מהמקום בו היינו.
"עכשיו, אתה רוצה גם להכניס אותי לכיתה ולהוריד בשבילי את הכיסא או שסיימת את תפקידך להיום?" שאלתי בגיחוך.
"אני חושב שמפה תוכלי להסתדר לבד." הוא התקדם לכיווני ונטל את ידי הפצועה." אלא אם כן היום שלך ימשיך להיות כמו שהיה עד עכשיו, במקרה הזה אני אצטרך לחפש לך חלקת קבורה כי את לא תשרדי עד שהשמש תשקע." הוא צחק מהבדיחה של עצמו וכנראה ציפה שגם אני אצחק איתו, אבל אני רק הרהרתי בהיגיון שבדבריו.
"לך כבר," שחררתי את ידי מאחיזתו. "יש לך עבודה לעשות."
"יום טוב." הוא אמר בשעשוע, פרע את שיערי ורץ למשרד שלו.
הנחתי את ידי הבריאה על ידית הדלת ופתחתי אותה.
"תראו מי נזכרה להגיע, לא נמאס לך לאח-" התחילה המורה את נאומה הרגיל אבל השתתקה כשהסתכלה על פניי וגופי. "מה-" היא התחילה לשאול.
"בוקר קשה," קטעתי אותה. "מצטערת על האיחור."
"זה בסדר," היא אמרה, כנראה מרחמים. "תכנסי."
"תודה." אמרתי וסגרתי אחרי את הדלת. במקום ללכת למקומי הקבוע ליד ג'יני התקדמתי לער השולחן האחרון בו אף אחד לא יושב והתיישבתי לידו. כמה מהתלמידים הגניבו אליי מבטים נדהמים וכמה מהם המשיכו להתעסק בפלאפונים שלהם מתחת לשולחן. נדרש כל כוח הרצון שלי כדי לא להסתכל על ליאם, ג'יני, רון, מילנה ולירן. ידעתי שליאם חזר להתיישב ליד שיר רק בגלל הצחקוקים שנשמעו מכיוונם, ולמרות שהכנתי את עצמי לזה הכאב היה נוראי. הדבר היחיד שמנע ממני לצעוק לכיוונם ולתלוש לשיר את השיער היה הידיעה שככה ליאם בטוח יותר.
ניסיתי להתרכז בשיעור אבל העובדה שאני לומדת עם כל האנשים שכרגע חושבים שהשתגעתי לא עזרה לי במיוחד. אחרי שהתיישבתי לבד מילנה עברה לשבת ליד ג'יני, ולמרות שלא שמעתי אותן ידעתי כמעט בוודאות שהן מדברות עליי.
לרגע אחד נתתי לעצמי להפסיק להעמיד פנים שאני מקשיבה למורה וסובבתי את ראשי לכיוון החלון. טעות נוראית. ליאם ושיר ישבו שם, ויחסית לאדם שכרגע חברה שלו נפרדה ממנו הוא לא נראה עצוב במיוחד. כששיר ראתה שאני מסתכלת עליהם היא לחשה לליאם משהו וחייכה אליי חיוך צבוע. ליאם הסתכל עליי ולרגע ראיתי במבטו את הכאב, אבל הרגע הזה עבר כשמשהו אחר תפס את תשומת ליבי. החלון שמאחורי ליאם ושיר פונה למדשאה שמאחורי בית הספר, בדרך כלל היא ריקה, אבל היום זה לא היה ככה. היום במרכז המדשאה עמד אדם גבוה לבוש בחליפה, לא ממש ראיתי את פניו אבל לא הייתי צריכה, ידעתי שהוא אחד האנשים של דילן. הוא הוציא מכשיר קשר מכיסו ומלמל לתוכו משהו. ליאם כנראה שם לב למבטי, כי מבטו הפך מודאג ושפתיו יצרו ללא קול את המילים 'קרה משהו?'
הנדתי בראשי והחזרתי במהירות את פניי למורה.
בהתחלה הפרידה מליאם, היום בבוקר הנפילה במדרגות והחתכים ועכשיו האנשים של דילן באים לבית הספר שלי... אין ספק שהימים הבאים לא הולכים להיות קלים.
----

אין מילים. שום דבר.

אז... עבר יום, הגב כואב ונתפס לי שריר ברגל... טוב, יהיה טוב.

שתהיה לכן שבת מקסימה, בנות, ונתראה מחר ^^