חיה את החיים שלה

פרק 27

"את משוגעת." ירון אמר לי.
"אני יודעת." הודיתי. "אבל אני עדיין חייבת למצוא אותו."
"למה?" הוא שאל.
"סיפור ארוך." עניתי קצרות.
"יש לי זמן." הוא אמר ונעמד.
"לאן...?" שאלתי כשראיתי שהוא צולע לכיוון חדר אחד.
"למטבח, איך את אוהבת את התה שלך?" הוא שאל.
"זה בסדר, אני לא רוצה לשתות, אבל תודה בכל מקרה." עניתי.
"אני לא שאלתי אותך אם את רוצה לשתות," הוא אמר ונשמע שהוא מרתיח מים. "את חיוורת כמו מתה ואמרת שיש לך סיפור ארוך, לא מספרים סיפורים ארוכים בחורף בלי משקה חם."
"בן כמה אתה?" שאלתי ונשענתי על הספה.
"עשרים ושבע." הוא ענה לי. "למה?"
"כי תה זה משקה של זקנים וחולים, לא?" שאלתי אותו בנימה מהורהרת.
"דניאל," קולו נשמע מעט כועס. "את רוצה את העזרה שלי?"
"אם לא הייתי רוצה לא הייתי פה."
"יופי, אז את יכולה לעשות לי טובה?"
"איזה?" שאלתי.
"תעני." הוא אמר.
"על מה?" לא הבנתי מה הוא רוצה.
"איך את אוהבת את התה שלך?"
"אה, אממ... שתי כפיות סוכר." עניתי לו.
"יופי, את יכולה לעשות לי עוד טובה?"
"איזה?"
"תשבי בשקט, אני מנסה להכין פה תה."
-
"-ועכשיו הם מחפשים אותי בגלל אותו יומן." סיימתי לספר. "וזהו, זה הסיפור שלי."
"חתיכת סיפור," ירון מלמל ולגם מהתה שלו. "אבל איך אני יכול לדעת שאת לא אחת מהאנשים של דילן ושהמצאת את הכל עכשיו?"
"אני מבינה את הפחד שלך, אבל אין לי זמן אליו. האנשים האלה הרסו את החיים של אחותי ואני רוצה שהם ישלמו על זה." אמרתי. עד לאותו רגע שהמילים יצאו לי מהפה לא ידעתי למה בכלל אני מחפשת את דילן, אבל עכשיו אני מבינה. אני לא מחפשת אותם רק כי הם רוצים להרוג אותי, אני מחפשת אותם כי הם חייבים לשלם על הסבל שאריאל עברה בגללם.
"אוקיי," ירון לקח נשימה עמוקה. "יפריע לך אם אני אחשוב על זה קצת?"
"לא, זה בסדר." חייכתי אליו חצי חיוך ונעמדתי. לא יכולתי להאשים אותו שהוא לא קופץ לעזור לי, אם הייתי במקומו גם אני הייתי חושבת פעמיים לפני שהייתי מתחילה לעזור למישהי שאני לא מכירה לנקום במישהו שהרג את המשפחה שלי וגרם לי לצלוע.
"זה לא שאני מפחד, הרי כבר אין לי מה להפסיד." הוא אמר כאילו קרא את מחשבותיי. "אבל בכל זאת יש כמה דברים שאני צריך לעכל לפני שאסכים."
"זה בסדר, באמת." הרגעתי אותו והתחלתי ללכת לכיוון הדלת. הוא נעמד והלך אחריי. "תודה בכל מקרה." פתחתי את הדלת.
"רגע." ירון עצר אותי והושיט את ידו לכיסו. הוא הוציא פלאפון ישן יחסית, מהסוג הזה שיש בו עדיין סנייק. "תרשמי את המספר שלך, שאני אדע איך לתקשר איתך." הוא נתן לי אותו. נכנסתי לאנשי קשר והוספתי את המספר שלי.
"זהו," הגשתי לו את הפלאפון. "תודה."
"אין לך על מה להודות לי." הוא אמר מתוך נימוס. "האמת שבאמת אין לך על מה להודות לי." הוסיף לאחר כמה שניות.
"עדיין," אמרתי. "אני בטוחה שתעשה את ההחלטה הנכונה."
"תודה על האמון." הוא גיחך.
"אין לך על מה להודות לי," חיקיתי אותו. "האמת שבאמת אין לך על מה להודות לי." הוא צחק ודחף אות מחוץ לדלת.
"נכון שאתה מגרש אותי כדי שתוכל ללכת לשחק סנייק בחושך בפלאפון שגנבת מהמוזיאון?" שאלתי בגיחוך.
"זהו זה, הלכת מפה." הוא אמר.
"ביי." חייכתי אליו והלכתי למעלית בעוד דלת ביתו נטרקת מאחורי.
-
נהג המונית שהסיע אותי הביתה לא הפסיק לדבר לשניה. עד לרגע המאושר שבו עצר ליד הבית שלי כבר הספקתי לשמוע את דעתו לגבי משרד החינוך, הורים, הממשלה, החזרת שטחים, יציאות, מועדונים, בני נוער, קניונים ובתי קולנוע. כשהוא סוף סוף עצר ליד הבית זרקתי לו את הכסף, פלטתי "תודה", ומיהרתי לרוץ לבית שלי.
מסתבר שנהגי מוניות הרבה יותר מתישים ממה שחשבתי.
פתחתי את דלת הבית ושרקתי לסקאי. היא לא באה, בטח נרדמה. קולות צועקים בספרדית נשמעו מהחדר של ההורים שלי והבהירו לי שאימא שלי צמודה לטלוויזיה. מעולה, אין לי כוח לחקירות שלה.
רצתי במעלה המדרגות לחדר שלי אבל סקאי לא הייתה שם. כנראה נרדמה ליד המקרר, כרגיל. צחקקתי לעצמי ונכנסתי לחדר המקלחת. אומנם מאז שיצאתי מהבית כאב הראש שהרגשתי פחת, אך זה לא אומר שהוא נעלם.
הדלקתי את הדוד ופתחתי את המים החמים. אדים החלו להסתובב כלפי מעלה ומילאו את חדר האמבטיה. הכנסתי את רגלי לתוך האמבט ונאנחתי. מושלם. נעמדתי מתחת לזרם ונתתי למים החמימים להרפות את גופי מכל המתח, גם אם רק לכמה רגעים. לאחר חפיפה מהירה והתלבטות קצרה החלטתי להישאר מעט במים, ממילא אין לי מה לעשות כל עוד ירון מתלבט. השילוב של המים החמים, האדים המסתחררים וריו הנעים של השמפו גרמו לי לעצום את עיניי וכמעט להירדם, אבל לא לגמרי. אין ספק שהמקלחת הזאת היא הדבר הכי מרגיע שעשיתי מאז המוות של אריאל.
כעבור עשרים דקות החלטתי שהגיע הזמן לצאת וכעבור עשר דקות נוספות כבר הייתי מסורקת ולבושה בפיג'מה שלי. קלעתי את שיערי לצמה עבה שהגיעה עד למותניי והלכתי לחדרם של ההורים שלי.
"אימה?" שאלתי בגיחוך כשראיתי שהיא יושבת בפה פעור מול הטלוויזיה.
"דני," היא קפצה. "מה...מתי חזרת?"
"לפני חצי שעה, בערך," עניתי לה. "איפה סקאי?"
"אוי, איזה ראש יש לי," היא הכתה את מצחה בידה. "ליאם בא לבדוק מה שלומך ולקח אותה לסיבוב בפארק, הוא אמר לי למסור לך לבוא אליו כשאת חוזרת הביתה."
"תודה שאת מודיעה לי." אמרתי לה וגלגלתי את עיניי. רצתי במורד המדרגות בעוד צועקת לי שאני לא יוצאת עם גופיה בקור הזה וטרקתי את הדלת בעודה אומרת לי לשים ג'קט.
לא הייתי צריכה ג'קט, לא היה קר בחוץ. הייתי צריכה מעיל, היה קפוא. הלכתי לכיוון הפארק בצעדים מהירים בעוד רוח מקפיאה נושבת וחודרת דרך הגופייה הדקה ומכנס הטרנינג שלי. כשהגעתי לפארק ראיתי את ליאם יושב עם מישהי. היא אמרה משהו שגרם לו להטיל את ראשו לאחור בצחוק ונתן לי לראות אותה. זאת הייתה שיר. הרגשתי צביטה בלב וכעסתי על כך, מותר לו לשבת עם מי שהוא רוצה. הסתכלתי לצדדים בניסיון לאתר את סקאי אך היא לא הייתה שם. הכנסתי את אצבעי המורה ואגודלי לפי ושרקתי שריקה חדה שהתגלגלה ברחבי הפארק. כמה ראשים הסתובבו אליי אך של ליאם ושיר לא היו ביניהם. הסבתי את מבטי לשמאלי וראיתי את סקאי רצה אליי.
"סקאי." קראתי אליה בחיבה. היא רצה עד שהתנגשה בי והפילה אותי אחורה. צחקתי ופרעתי את פרוותה. מדהים איך יצור שלא מסוגל לדבר מצליח לעודד אותי יותר מכל אחד אחר. פזלתי לכיוונם של ליאם ושיר וראיתי שהם מסתכלים עליי.
טמנתי את פניי וידיי בפרוותה של סקאי והרגשתי את החמימות מתפשטת בגופי. אומנם עדיין היה קפוא, אבל עכשיו היה לי מעטה פרווה.
"דני." ליאם צעק אליי. הוא עדיין לא קם. הסתכלתי עליו למשך כמה שניות והחזרתי את פניי לגופה של סקאי. "דניאל, בואי לפה." הוא קרא שוב. הפעם לא התעלמתי ממנו. נעמדתי והתחלתי ללכת לכיוונו.
"מה?" שאלתי אותו בקול מעט מעוצבן.
"את לא נורמאלית, איך את יוצאת ככה מהבית כשאת חולה?" הוא שאל. שיר כחכחה בגרונה בעצבנות.
"היי, שיר." אמרתי לה בחיוך צבוע וקול ציני. "ובאתי לכאן לקחת את סקאי, זה הכל." עניתי לליאם, הסתובבתי והתחלתי ללכת.
"לאן את הולכת?" ליאם שאל בקול מופתע. הוא באמת לא שם לב?
"הביתה." עניתי לו בלי להסתובב אליו.
"למה?" המשיך לשאול.
"קר לי, ואני לא רוצה להפריע לכם בשיחה המרתקת שלכם." הנימה שלי הייתה יותר קרה מהרוח שנשבה, אבל לא הצלחתי לשלוט בזה. לראות את ליאם ושיר יושבים ביחד עיצבן אותי יותר מכמעט כל דבר אחר.
כמעט יכולתי לראות את החיוך הגדול שבוודאי מרוח על פניה של שיר עכשיו, אבל לא הסתובבתי, אני מעדיפה להגיע הביתה.
שרקתי לסקאי והיא באה אחרי, טוב לדעת שלפחות יש מישהי אחת נאמנה בחיים שלי. כשהגעתי לקצה הפארק התחלתי לרוץ לעבר הבית שלי, לא הפסקתי עד שנכנסתי לסלון החמים וראיתי בו את ההורים שלי צופים בטלוויזיה.
"היי." אמרתי לשניהם ללא התלהבות.
הם המהמו משהו לא ברור וחזרו לתוכנית שלהם.
"תודה על היחס." רטנתי ועליתי לחדר שלי כשסקאי בעקבותיי. לאחר שכיביתי את המנורה הגדולה, הדלקתי את המנורה הקטנה, קראתי לסקאי לעלות למיטה ולקחתי ספר מהספרייה שלי נכנסתי מתחת לפוך החמים והתחלתי לקרוא. כעבור מספר דקות כבר הייתי שקועה לגמרי בתוך הספר. התגעגעתי להתקפי הלב הקטנים שהספרים מסוגלים לגרום לי. כעבור חצי שעה שבה הלב שלי ספג יותר מדי והעיניים שלי רוקנו את מאגר הדמעות שלהן סגרתי את הספר. הייתי צריכה לדעת שלא כדאי לי לקרוא את אות אתנה לפני השינה. יותר מדי דברים מצחיקים, מרגשים, עצובים. כיביתי את המנורה הקטנה והרמתי מעט את הפוך שלי כדי לתת לסקאי להיכנס. היא נצמדה לגופי והניחה את ראשה על רגלי. פרעתי מעט את פרוותה ועצמתי את עיניי. השינה כבר כמעט סחפה אותי אליה כשליאם נכנס לחדר.
"דניאל?" הוא שאל בקול מהוסס והדליק את האור.
"אני ישנה." מלמלתי וטמנתי את פניי בכרית כדי לא להסתנוור מהאור.
"דני," הוא נאנח והתיישב על המיטה לידי. סקאי פלטה צווחה וברחה מהשמיכה לרצפה.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי בעייפות והרמתי את ראשי מהכרית. "ותכבה את האור."
"באתי לבדוק מה שלומך." כיבה אותו ואמר בקול פשוט שלא נתן לי אפשרות להמשיך לכעוס עליו, למרות שניסיתי.
"בעשר בלילה?" הרמתי גבה.
"הייתי באזור." הוא גיחך והחזיר את כל הכעס שלי.
"כן, שמתי לב, למה השארת אותה לבד?" הטון שלי חזר לאותה קרירות שהייתה בו כשראיתי את ליאם ושיר בפארק.
"את מי?" לרגע הוא נשמע מבולבל, ואז הבעה מבינה עלתה על פניו. "שיר?"
"לא, סבתא רחל שגרה בבית ממול ומגדלת חמישים חתולים." עניתי לו בעוקצניות.
הוא צחק ועטף אותי בחיבוק.
"את באמת מקנאה?" הוא שאל בשעשוע.
"אתה יכול לשבת עם מי שאתה רוצה, זה לא מפריע לי." עניתי לו למרות שידעתי שהוא יודע את האמת. הוא צחק שוב. "מה כל-כך מצחיק?" רטנתי.
"את, לא חשבתי שאת מהבנות האלה שמקנאות כשחבר שלהן מסתובב עם בנות אחרות." הוא ענה לי. "זה מוצא חן בעיניי."
"זאת לא קנאה, זה אי רצון שחבר שלי ישב עם מישהי שרוצה אותו." תיקנתי אותו.
"ברור." הוא אמר בקול רציני. היה ברור שהוא צוחק עליי.
"זה לא מצחיק." דחפתי אותו מעט.
"אני צחקתי?" הוא שאל בקול משועשע.
"אתה רוצה לצחוק." עניתי לו.
"אבל אני לא צוחק." הוא התעקש.
"אתה מעצבן."
"ואת מתה עליי."
"אתה גם ממש מחזיק מעצמך."
"הילדה הכי יפה בעולם מקנאה בגלל שישבתי עם מישהי שלא מעניינת אותי, יש לי סיבה להחזיק מעצמי." הוא אמר והכניס חנופה למשפט בטבעיות.
"אל תתחנף," אמרתי בקול קשה והבלעתי חיוך. "זה לא יעזור."
"זה כן." הוא נעץ את אצבעו בלחי שלי. "עובדה, את מתחילה לחייך."
"אני לא." הכחשתי.
"ליאם, אתה נשאר לישון פה?" אימא שלי צעקה מלמטה.
"שום לישון פה, אל תכניסי לו רעיונות לראש." שמעתי את אבא שלי אומר לה ובלמתי את צחוקי.
"אני אשמח לישון פה." ליאם ענה לאימא שלי. אבא שלי נאנח בכעס.
"גאון," לחשתי לו. "עכשיו אבא שלי יתעורר כל חמש דקות כדי לבדוק אם אנחנו ישנים."
"אז כדאי שנלך לישון." הוא הוריד את נעליו ונשכב לידי מתחת לפוך.
"כדאי." הסכמתי איתו והסתובבתי לצד השני. "אבל כדאי שתודיע לאימא שלך שאתה פה."
"כדאי." הוא הוציא את הפלאפון שלו מכיסו וחייג מספר כלשהו. "אחי, תגיד לאימא שאני ישן אצל דני... כן, היא כבר יודעת מי זאת, לילה טוב."
"כן, היא כבר יודעת מי זאת." חיקיתי אותו.
"איך היא לא תדע? לילה לא מפסיקה לדבר עלייך לשנייה." הוא אמר. "היא יותר גרועה ממני."
"לילה טוב." אמרתי וכיביתי את מנורת הלילה שלי.
הוא צחק וחיבק את מותני. "לילה טוב, קנאית."
-
"דני, יש לך הודעה." ליאם העיר אותי בקול רדום.
"אז תבדוק מי זה." עניתי לו בלי לטרוח לפקוח את עיניי.
"למה אני?" הוא רטן.
"כי אתה הכי קרוב לפלאפון." עניתי לו תשובה הגיוניות.
"אז? זה הפלאפון שלך." הוא רטן אך בכל זאת שלח את ידו לפלאפון שלי.
הוא פתח את ההודעה והזדקף.
"מה קרה?" שאלתי והסתובבתי אליו. על פניו הייתה הבעה לא ברורה.
"דניאל, אני מוכן לעזור לך, ירון." הוא הקריא את תוכן ההודעה בקול מעט כועס.
הזדקפתי במהירות וחטפתי את הפלאפון מידו. הוא צדק. זה היה כתוב שם שחור על גבי כחול.
"אני אמור לחכות עוד הרבה זמן?" ליאם שאל.
"לחכות למה?" שאלתי באי הבנה.
"להסבר." הוא ענה.
"איזה הסבר?"
ליאם גלגל את עיניו. "מי זה ירון, במה הוא הולך לעזור לך, ולמה הוא מודיע לך את זה ב-" הוא עצר שניה וסובב את מבטו לשעון שהיה תלוי על הקיר. "-חמש וחצי לפנות בוקר?"
אני לא מוכנה שליאם ידע על ירון. או על דילן. או על כל דבר אחר שקשור לאריאל. זה מסוכן מדי. אני לא מוכנה לסכן אותו. אולי אם השעה הייתה יותר מאוחרת המוח שלי היה עובד יותר מהר, אבל כרגע אני בבעיה. אין לי מושג מה לענות לליאם. לעזאזל.

----

לדודה טובה יש תרנגולות, לדודה רחל יש חמישים חתולים.
יש ימים בהם אני תוהה לעצמי איך המוח שלי עבד בגיל הזה... הו, וול.

נתראה מחר ^^