חיה את החיים שלה

פרק 28

מי עכשיו זה שמקנא?" שאלתי את ליאם בניסיון להסיח את דעתו. רעיון גרוע.
"דניאל, תעני לי, מי זה ירון?" הוא לא וויתר.
"טכנאי מחשבים, יש לי בעיה במחשב ואני צריכה שהוא יסדר לי אותו." זרקתי את הדבר הראשון שעלה לי למוח.
"אז למה הוא אמר שהוא מוכן לעזור לך? ולמה בחמש וחצי לפנות בוקר?" ליאם המשיך לשאול.
"כי הבעיה שביקשתי ממנו לסדר היא קצת מתוסבכת ואני צריכה להביא אליו את המחשב, אבל ביקשתי ממנו שיבוא לתקן לי אותו בבית כי אין לי כוח לקחת את המחשב אליו." המשכתי לסבך את עצמי בשקר, אבל לא הייתה לי ברירה.
"למה בחמש וחצי לפנות בוקר?"
"אולי הוא שלח את זה קודם וקיבלתי את זה רק עכשיו, אי אפשר לדעת." משכתי בכתפיי. זאת השאלה היחידה שעניתי עליה בכנות. "עכשיו, אתה מוכן לחזור לישון או שיש לך עוד כמה שאלות?"
"אפשר לחזור לישון." הוא אמר בקול נבוך וחזר לשכב.
"יופי, לילה טוב." עצמתי את עיניי וחזרתי לחבק את סקאי.
הוא נישק את לחיי וכרך את ידו סביב מותניי בחיבוק. "לילה טוב."
-
"אולי ניתן להם לישון? שלא ילכו היום, זה רק יום נוסף." שמעתי במעומעם את אימא שלי לוחשת.
"אני לא מוכן." קולו של אבא שלי רעם. הוא הרים משהו וזרק אותו על ליאם. "קומו, יש לכם לימודים." הוא אמר בקול קריר ויצא מהחדר.
"מצטערת על זה, אני אלך להרגיע אותו קצת." אימא שלי התנצלה ויצאה מהחדר. פקחתי את עיניי והסתובבתי אל ליאם. הוא בהה בי במבט אטום. חיוך קטן החל לעלות על שפתיי וכך גם על שפתיו עד שגדל והפך לצחוק מתפרץ.
"עכשיו אני מבין איך יצאת כל-כך מקסימה." ליאם לעג לי ופרע את שיערי.
"אני באמת מקסימה." אמרתי בטון נעלב ודחפתי אותו ממני. "עכשיו זוז, צריך להתארגן."
"את מעדיפה להתארגן מאשר להישאר במיטה החמימה והנחמדה?" הוא שאל. "ככה את בוגדת בה?"
"המיטה שלי יודעת שהיא הדבר שאני הכי אוהבת בעולם, אבל אין ברירה, כוחות הרשע מפרידים בינינו בכל בוקר מחדש." נאנחתי בצער ונעמדתי. קפצתי מעל רגליו של ליאם אל הרצפה והתקפלתי כשזרם כואב זחל במעלה רגלי.
"המיטה שלך היא הדבר שאת הכי אוהבת בעולם?" ליאם שאל והסיר מעליו את הפוך.
"טוב, סקאי היא הדבר שאני הכי אוהבת בעולם, ואז המיטה שלי." תיקנתי את עצמי.
"סקאי?" הוא שאל. ידעתי לאיזה תשובה הוא מחכה אבל החלטתי לענות אותו עוד קצת.
"כן, סקאי והמיטה שלי, אמור להיות עוד מישהו?" שאלתי בטון תמים.
"לא יודע, מישהו שנמצא על המיטה שלך?" הוא הציע.
"אבל רק אתה וסקאי על המיטה שלי, וכבר אמרת שאני מתה עלייך." הזכרתי לו.
"כן, אבל לא אישרת את זה." הוא אמר ומשך בכתפיו.
"אתה באמת צריך את האישור שלי?" שאלתי.
"כאילו, כן כאילו." הוא הנהן ואמר בקול מצוייץ.
"טוב, אז אני כאילו, מתה עליך וכזה, כאילו." אמרתי בחיקוי מושלם של שיר והשלכתי את שיערי אחורה בתנועה מוגזמת. ליאם פרץ בצחוק ומשך אותי חזרה אל המיטה. לאחר כמה שניות הצטרפתי לצחוקו.
"ילדים, אתם תאחרו לבית הספר." אימא שלי קראה מהמטבח.
"ילד, אנחנו נאחר לבית הספר." אמרתי לליאם בטון מעט ערסי.
"ילדה, אסור לנו לאחר לבית הספר." הוא השיב לי באותו טון.
"קודם פאקצות, עכשיו ערסים... הבוקר הזה יותר הזוי מרגע לרגע." מלמלתי.
"זה מה שקורה כשמתעוררים בחמש וחצי לפנות בוקר." ליאם אמר בטון עוקצני.
"זאת הייתה אמורה להיות עקיצה?" שאלתי והרמתי גבה.
"מה את רוצה? זה הדבר הכי טוב שאני מצליח לחשוב עליו בשבע בבוקר." הוא אמר.
"שבע בבוקר?!" צעקתי.
"שבע ורבע." אימא שלי העירה מלמטה.
"שבע ורבע?!" עכשיו כבר צווחתי.
"אז," ליאם הסתכל עליי בתמימות. "שנתחיל להתארגן?"
תפסתי כרית אחת שהייתה על המיטה והשלכתי אותה עליו. הוא בהה בי במבט המום.
רצתי לחדר המקלחת וטרקתי אחרי את הדלת לפני שהוא הספיק להתאושש.
"דניאל!" הוא שאג ודפק על דלת חדר המקלחת. "תצאי משם!"
"אבל נעים לי פה." אמרתי בקול רגוע שמטרתו העיקרית הייתה לעצבן את ליאם כמה שיותר.
"את לא תוכלי להסתתר לנצח," ליאם אמר בטון מאיים. "וכשתצאי אני אהיה פה, אורב לך."
"מטריד סדרתי..." מלמלתי לעצמי. "תרגיש בנוח, כי זה ייקח קצת זמן." הוספתי בקול יותר חזק ופתחתי את המים.
"אין לנו זמן." הוא הזכיר לי.
"אז כשאני אצטרך לצאת אני אקפוץ מהחלון." אמרתי לו וצחצחתי את שיניי.
"את לא יכולה, אם נתעלם מהעובדה שאנחנו בקומה השנייה ואת לא טרזן נצטרך להתייחס לעובדות שאת בפיג'מה וקפוא בחוץ." הוא אמר בטון משועשע.
"כבר אמרתי שאני שונאת אותך?" רטנתי ויצאתי בצעדים מהוססים מחדר המקלחת.
"חשבתי שסיכמנו שאת מתה עליי." הוא צחק והצמיד אותי לגופו בחיבוק.
"זאת הנקמה שלך?" שאלתי ודחפתי אותו ממני.
"לא," הוא אמר ובתנועה מהירה הרים אותי. "זאת הנקמה שלי." לשנייה אחת עפתי באוויר, ושנייה לאחר מכן נחתי על המיטה נחיתה כואבת.
"ליאם, אני אהרוג אותך." נאנקתי בכאב.
"אואו... איך הגלגל מסתובב..." הוא התחיל לשיר ורץ למקלחת.
"אל תדאג, גלגלים יסתובבו. של מכונית. עלייך." איימתי עליו.
"זה מצחיק שאיימת לדרוס אותי כשאני זה מבינינו שיש לו רישיון." הוא אמר בגיחוך ונשמע היה שהוא פותח את המים.
"אני אדרוס אותך עם הבימבה של לילה!" אמרתי בטון מנצח.
"ואני אעמיד פנים שכואב לי כדי שתהיי מרוצה, עשינו עסק?" הוא שאל.
הנהנתי למרות שהוא לא רואה אותי. "עשינו עסק."
-
"לילה, קדימה, אני אאחר בגללך." ליאם ניסה להקים את לילה מהספה ללא הצלחה. לאחר שסיימנו להתארגן אצלי בבית נסענו לבית של ליאם כדי לקחת את הדברים שלו, אבל חוץ מתיק בית ספר התברר לנו שהוא צריך לקחת עוד משהו, או מישהי, ליתר דיוק. לילה.
"אתם יכולים לעשות טובה לאנושות ולכל היצורים הקשורים ה ולתת לבן אדם עייף לישון?" רון ירד במדרגות ואמר בקול רדום. עיניו היו חצי עצומות ושיערו פרוע משינה.
"רון, לימודים. עשרים דקות. משהו מכל זה נשמע לך מוכר?" שאלתי אותו.
"אם את והאידיוט התאום שלי הייתם טורחים להקשיב בשיעור הייתם שומעים שהיום אין לימודים כי מרססים את בית הספר." הוא אמר בכעס. "ואם הייתם שומעים שאין לימודים לא הייתם באים לפה עכשיו, ואם לא הייתם באים לפה עכשיו אני לא הייתי מתעורר, ואם לא הייתי מתעורר הייתי שמח, ועכשיו תגידו לי- מה המסקנה של כל החפירה שלי?" שאל ופקח מעט את עיניו, דבר ששיווה לו מראה עוד יותר מנומנם.
"שלהעיר אותך מתי שלא צריך מעצבן אותך וגורם לנו להיות שמחים?" הצעתי בקול תמים.
"לא!" הוא שאג. "שאת וליאם צריכים להתנהג כמו תלמידים רגילים ולפתח יכולת להקשיב לחלקים הטובים שבשיעור!"
"אני לא חושבת שיש חלקים טובים בשיעור." הערתי.
"אני מסכים עם דניאל." ליאם אמר.
רון רקע ברגלו בכעס והסתובב חזרה לחדרו. אני חושבת ששמעתי אותו רוטן משהו על נקמה.
"אנחנו אמורים לדאוג מהנקמה שלו?" שאלתי את ליאם.
הוא הניד בראשו. "רון כרגע נמצא במצב שינה, הוא לא יזכור שום דבר ממה שקרה פה."
"אני סומכת על המילה שלך, אבל יש לנו עוד בעיה..." אמרתי והצמדתי את שפתי לאוזנו. "מה עושים עם לילה?" לחשתי.
"לילה נשארת בבית לראות דורה." לילה אמרה. מסתבר שיש לה שמיעה של עטלף.
"זה לא נשמע רעיון כל-כך גרוע." ליאם אמר בטון מהורהר.
"ליאם!" הכיתי את כתפו. "כבר בגיל הזה אתה מלמד את אחותך להבריז?"
"אני לא מלמד אותה להבריז." הוא הכחיש. "אני רק-"
"-מסכים לה להישאר בבית כדי שלא תצטרך לקחת אותה?" קטעתי אותו ושאלתי בטון משועשע. "כן, אני יודעת."
"לילה, אני מסכים לך להישאר בבית אבל כשאימא תחזור תגידי לה שאת לא מרגישה טוב, בסדר?" הוא התעלם ממני ושאל את לילה.
"ועכשיו אתה מלמד אותה לשקר... אתה משמש לילדה דוגמה מדהימה." הנדתי בראשי.
"טוב, אני אתקשר להגיד לאימא שאני לא לוקח את לילה לגן." הוא אמר בטון של ילד קטן.
"ולמה לילה לא הולכת לגן?" שאלתי אותו.
"כי היא לא מרגישה טוב?" הוא ניסה. נעצתי בו מבט חודר.
"כי אני עצלן." הוא רטן והשפיל את מבטו.
"ילד טוב." פרעתי את שיערו והלכתי להתיישב ליד לילה.
"כן, ילד טוב..." הוא מלמל לעצמו לעלה לחדרו.
"לילה, את זוכרת את מה שלימדתי אותך פעם?" שאלתי את לילה.
"לילי מוזר." היא אמרה.
"כל הכבוד." צחקקתי והושבתי אותה על ברכיי. "מה אנחנו רואות?"
"דורה." היא ענתה.
"ולמה אנחנו רואות דורה?" שאלתי אותה.
"כי את ולילי הערתם אותי." היא ענתה וגרמה לי לפרוץ בצחוק.
"את חכמה מדי לגילך." אמרתי בחיבה.
"זאת תכונה שעוברת במשפחה." נשמע קולו של ליאם מכיוון המדרגות. לאחר מספר שניות הוא הופיע בסלון וקפץ על הספה שהייתה ליד הספה שישבתי עליה.
"זה בטח מבאס שהיא דילגה עליך, לא?" שאלתי בקול מתוק והתחמקתי מכרית שנשלחה לכיווני.
"את רעה." ליאם אמר ועבר להתיישב לידי.
"נכון," הסכמתי איתו. "אבל לך להביא פוך ותחזור לפה, אני לא הולכת לראות דורה בלי משהו מעניין אחר להתעסק בו."
"אבל הרגע התיישבתי." הוא אמר בניסיון לעורר אצלי רחמים.
"אז אתה תקום שוב ותלך להביא." אמרתי בחיוך מתוק וסלסלתי קצוות שיער משיערי.
"למה פוך זה דבר מעניין?" הוא שאל.
"אם תלך להביא אתה תבין." אמרתי בטון מסתורי.
"נכון שאת אומרת את זה רק כדי שאני אביא את הפוך?" הוא שאל.
"צבטתי את לחיו. "אתה מכיר אותי כל-כך טוב."
"כן...לפעמים אני מצטער על זה." הוא נאנח וקם מהספה. הכרית שזרקתי לעברו פגעה בראשו. אני אף פעם לא מחטיאה מטרה.
-
"רון, תראה קצת רחמים." שמעתי את קולה של ג'יני במעומעם. כנראה נרדמנו.
"הם לא גילו כלפיי רחמים היום בבוקר, למה שאני אגלה כלפיהם?" רון אמר. עדיין לא פקחתי את עיניי.
"אני עם ג'יני, הם כאלה חמודים ביחד." שמעתי את מילנה, מסתבר שגם היא פה.
"אבל אסור להעיר אנשים בבוקר, זה לא חוקי." לירן אמר. כנראה שרון צריך עזרה כדי לנקום בנו. אולי כדאי לי להלחיץ אותם קצת? אבל לא את הבנות...הן מגנות עליי.
"טוב, יש משהו במה שאתה אומר." ג'יני אמרה, כנראה רק בגלל לירן.
"ואם אתם נוקמים במישהו אז אני חייבת לעזור." מילנה אמרה בקול של מישהו שמחפש תירוצים.
בוגדות...חשבתי לעצמי וחייכתי כאילו מתוך שינה.
"תראו, היא מחייכת." ג'יני נאנחה.
"עוד מעט היא כבר לא תחייך." רון אמר וניסה לצחוק צחוק מרושע, חבל שיש לו קול מתוק שלא נותן לו לעשות את זה.
נאנחתי ונעמדתי. עיניי עדיין היו עצומות.
"דניאל?" ג'יני שאלה בהיסוס.
"אריאל..." מלמלתי. "אריאל, אל תלכי לשם." התחלתי ללכת וניסיתי לא להיתקע בקירות.
"היא הולכת מתוך שינה!" מילנה אמר.
"היא עובדת עלינו." לירן אמר באי אמון. אין ברירה, אני חייבת להיתקע במשהו. הלכתי כמה צעדי ישר ונפלתי על ספה.
"אריאל, אל תלכי לשם, זה מסוכן." מלמלתי והתחלתי להזיז את ראשי.
"מי זאת אריאל?" שאל מילנה.
"אחותה התאומה של דני, לא שמעת שהיא דיברה עליה?" ג'יני ענתה לה.
"ארי, דיי." המשכתי לשחק והפעם בעטתי באוויר. רגלי פגעה במישהו.
"אני אהרוג אותה." רון נאנק מכאב. התאפקתי לא לחייך.
"מה נעשה?" ג'יני שאלה בקול מודאג. עכשיו היא דואגת לי?
"נעיר אותה?" הציע לירן בהיסוס.
"אסור להעיר סהרוריים, זה מסוכן." מילנה אמרה.
"אתם יודעים מה יותר מסוכן מסהרוריים?" שאלתי ופקחתי את עיניי. "אנשים שמעמידים פנים שהם סהרוריים כדי לבעוט באנשים שדיברו עליהם."
"דניאל, אני אהרוג אותך!" לירן וג'יני צעקו בו זמנית, דבר שגרם להם למבוכה גדולה. מהצעקה הזאת ליאם ולילה התעוררו. לילה התחילה לבכות וליאם סתם נראה מנומנם.
"מה הולך פה?" ליאם שאל.
"החברים הנחמדים שלנו החליטו להעיר אותנו בצורה לא נחמדה, אז עבדתי עליהם קצת." הסברתי לו.
"דניאל, ירון לוי מתקשר אלייך." ג'יני אמרה והשליכה לעברי את הפלאפון שלי.
"למה הפלאפון שלי אצלך?" שאלתי אותה לפני שעניתי.
"כי רון אמר לי להשתיק אותו." היא אמרה.
נעצתי ברון מבט כועס ועניתי לשיחה.
"דניאל, אנחנו צריכים להיפגש." ירון אמר בקול מעט מבוהל.
"קרה משהו?" שאלתי.
"האנשים של דילן עלו עליי, אני לא יודע איך, אבל אני יודע שאסור לי לחזור לבית." הוא אמר.
"איך?" שאלתי בדאגה. ליאם סימן לי מה קרה? אבל אני רק הנדתי בראשי והתרכזתי בדבריו של ירון.
"כנראה הם עקבו אחרייך כשבאת אליי אתמול," הוא אמר בהיגיון. "אני עובר מקום."
"לאן?" שאלתי.
"תפגשי אותי ליד סופר תאיר בעוד עשר דקות, אל תאחרי." הוא אמר. "ותדאגי שלא יעקבו אחרייך." הוסיף וניתק.
"מה הוא רצה?" ליאם שאל בקול חושד.
"המחשב הנייד שלי תוקן, אני צריכה ללכת לקחת אותו." מלמלתי והנחתי על גבי את תיק בית הספר שלי. "אתה יודע איפה זה סופר תאיר?"
"תמשיכי מפה ישר, בערך חמש דקות של הליכה." רון ענה לי.
"צריכה ליווי?" ליאם שאל.
"לא, זה בסדר, נתראה מחר." אמרתי לו במהירות ויצאתי בריצה מהבית.
אני יודעת שסביר להניח שהפרידה המוזרה שלי הייתה מעוררת חשד, אבל ירון ממש הבהיל אותי. לא הפסקתי להסתכל אחורה ולצדדים כדי לבדוק אם יש תנועה חשודה, אבל הרחוב היה ריק, המכונית הלבנה לא נראתה בשום מקום.

לאחר שבע דקות של ריצה הגעתי לסופר תאיר, אבל ירון לא היה שם.
"דניאל." שמעתי קול לוחש לי מהבניין שהיה ליד הסופר. הסתכלתי וראיתי את ירון מכוסה במעיל בלשים שהיה גדול עליו בכמה מידות ובכובע ברט.
"היית פחות בולט בשטח אם היית לבוש כליצן." לעגתי לו.
"מצחיקה," הוא סינן. "תכנסי." הוא נכנס לבניין ופתח דלת של דירה אחת.
"של מי הבית הזה?" שאלתי אותו.
"שלי," הוא אמר בקול קצר רוח. "כשאתה נרדף בידי אחד מהאנשים הכי מסוכנים במדינה אתה חייב שיהיו לך כמה בתים, למקרה שהוא יגלה איפה אתה גר."
"אני ממש מצטערת, לא ידעתי שהם עקבו אחריי." אמרתי לו והתיישבתי על ספה חומה ומעט קרועה.
"זה בסדר," הוא התיישב מולי. "הם היו עולים עליי מתישהו."
"איך גילית שהם עקבו אחרייך?" שאלתי אותו. הוא הושיט לי פתק.
'נו נו... מסתבר שהציפור הקטנה שלנו שרדה.
הרבה זמן לא שמעתי עלייך, ציפור קטנה. אני מקווה שלא תחזרי לשיר.
אני לא אוהב שציפורים שרות, הן עושות לי כאב ראש... ואתה יודע מה אני עושה כשיש לי כאבי ראש? אני צד.
תמסור את זה לדניאל... הרי לה נשארו חברים ומשפחה... חבל שגם היא תגמור כמוך.
-ד-'
"את יודעת מה הפתק הזה אומר?" ירון שאל אותי.
"שדילן יודע עליי הכל, ושאם אני אמשיך לחקור זה יהיה מסוכן." אמרתי.
"וזה מרתיע אותך?" הוא המשיך לשאול.
"לא." עניתי מידית.
"את מתכוונת להמשיך לחקור?"
"כן."
"גם אני הייתי עקשן כמוך פעם, אבל לי לא היה מישהו שידריך אותי איך להתנהג." הוא אמר בטון מהורהר.
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"דילן הרג את כל המשפחה שלי... אחים, אחיות, הורים, אשתי... אפילו את הבת הקטנה שלי, לירון, כל זה רק כדי להכאיב לי," הוא סיפר. "אלו היו נקודות החולשה שלי, ובגללן דילן הצליח לתפוס אותי."
"מה אתה מנסה להגיד?" שאלתי למרות שידעתי מה תהיה תשובתו.
"את ילדה חכמה, את יודעת מה אני מנסה להגיד." הוא אמר.
"ובכל זאת אני רוצה שתגיד את זה, כי אולי אתה מתכוון למשהו אחר." אמרתי בניסיון אחרון למצוא תקווה.
"בקרב הזה רק זאב בודד יכול לנצח, ואת זאבה בעלת להקה." ירון אמר.
"אני מבינה." אמרתי והשפלתי את מבטי.
באמת הבנתי. עד שדילן ואנשיו יהיו מאחורי סורגים אף אחד שחשוב לי לא יהיה בטוח, והברירה היחידה שלי היא לגרום לדילן לחשוב שאף אחד לא חשוב לי, דבר שמוביל אותי להחלטה אחת- אני חייבת להיפרד מליאם.

---

רק מזכירה לכן שרצח זה לא חוקי, ומודיעה שהולך לעבור עלינו שבוע קשה.
יום נעים ^^

(סליחה שאני כל כך יבשה. קרה מקרה ו... אממ.... אולי החלקתי היום עשר מדרגות ואני לא בדיוק מסוגלת לשבת. יהיה טוב.)