חיה את החיים שלה

פרק 22

    ההורים שלי באו לאסוף אותי חמש שעות לאחר שהתעוררתי. במהלך חמשת השעות שעברו לא זזתי בכלל, רק ניסיתי להריץ במוחי את כל האפשרויות לגבי הזהות של האדם במכונית הלבנה אך אף שם לא עלה לי. קיוויתי שאם אני אמשיך לקרוא את היומן של אריאל אני אגלה משהו חדש, בגלל זה כשההורים שלי הגיעו לאסוף אותי קפצתי על שקית הבגדים שאימא שלי הביאה לי והתארגנתי בזריזות. הדקות שלאחר מכן היו ארוכות ומשעממות, הרופא 'החביב' הסביר ופירט במשך חצי שעה באיזה צורה אני אמורה לכרוך את התחבושת סביב ידי, ומה יקרה אם היא תירטב, ומה אני אמורה לעשות אם התפרים יפתחו. חבל שהוא לא אמר לי איך להשתיק אותו, זה היה מקל עליי. בשלב מסוים ההורים שלי החלו לדחוף אותי לכיוון היציאה של בית החולים, בתקווה שהרופא יקלוט את הרמז, אבל אנשים בגילו כנראה לא מכירים את המילה 'רמז', כי הוא המשיך ללוות אותנו עד לרכב. מיהרתי להיכנס למושב האחורי ולסגור את הדלת.
"תודה על הטיפול." פתחתי את החלון ואמרתי לרופא.
"אין בעד מה," הוא אמר לי וחייך את חיוכו התמידי. "ותזכרי-"
"אני יודעת איך לשים תחבושת אלסטית על היד שלי, זה בסדר." מיהרתי לעצור אותו לפני שהוא יתחיל להרצות שוב.
"אין בעיה, נתראה בביקורת בעוד חודש?" הוא אמר ואומנם נימתו הייתה נימת שאלה אך ידעתי שזאת עובדה.
"כן," הנהנתי בחיוך מאולץ וחגרתי את עצמי. "נתראה עוד חודש."
אבא שלי התניע את הרכב ותודה לאל הפעם הרופא הבין את הרמז. הוא הפנה אלינו את גבו וחזר לבית החולים.
"את רוצה שנחפש מישהו אחר שיבדוק אותך בעוד חודש?" אימא שלי שאלה אותי.
"לא, זה בסדר." עניתי לה. "אני יודעת שהרופא הזה מתיש, אבל בסך הכל הוא נחמד."
"כן, בסך הכל, זה לא שהוא חופר לך עד שאת מרגישה כאילו את אתר ארכיאולוגי או משהו כזה." אימא שלי אמרה בציניות בזמן שאבא שלי השתלב בתנועה.
"אמא!" קראתי בתדהמה מזויפת. "את לא אמורה לדבר ככה על אנשים!"
"כל עוד אף אחד לא שומע אותי אני יכולה." היא משכה בכתפייה בחוסר אכפתיות.
"את כרגע קראת לי ולדני אף אחד?" אבא שלי התערב בשיחה.
"הסתבכת." גיחכתי.
"אתם משפחה, זה לא נחשב." היא ניסתה להסביר את עצמה בצורה שונה.
"עכשיו את אומרת שאני ואבא לא נחשבים. כל הכבוד, אימא." צחקקתי.
"דניאל, שקט." אימא שלי השתיקה אותי.
"אבל זה כיף לראות אותך מסתבכת." אמרתי לה בטון ילדותי.
"דניאל, דיי להקניט את אמא שלך." אבא שלי נזף בי.
"תודה." אימא שלי אמרה לו.
"זה התפקיד שלי." הוא המשיך את המשפט וגרם לי לפרוץ בצחוק.
"היי!" אמא שלי קראה. "אתה לא אמור לשתף פעולה עם הילדה נגד האימא!"
"מצטער, מותק, הפעם אני עם דניאל." אבא שלי אמר לה בקול מתגרה.
"לא אוהבים אותי בבית הזה." אימא שלי מלמלה לעצמה.
"מה פתאום." אמרתי לאמא שלי. היא הסתובבה אליי וחייכה חיוך ענקי. "כרגע לא אוהבים אותך באוטו הזה, כשנגיע הביתה זה יהיה בבית." המשכתי את המשפט. החיוך שלה ירד.
"חוסר כבוד כלפי אמא שלך." היא מלמלה.
"זה לא חוסר כבוד כלפי אמא שלי," אמרתי לה. "זה חוסר חינוך בידי אמא שלי."
-
"בית!" צעקתי כשנכנסנו לבית. "התגעגעתי למקום הזה." נביחה קטנה נשמעה מלמעלה ולאחר כמה שניות סקאי ירדה במדרגות וקפצה עליי.
"סקאי!" קראתי בחיוך וליטפתי את פרוותה בידי הבריאה. "התגעגעתי לכלבה הזאת!"
"מה עכשיו?" אבא שלי רטן. "תכנסי למטבח, תראי את האוכל שאמא שלך הכינה לארוחת הצהריים ותצרחי 'מטבח! התגעגעתי לאוכל השרוף שאמא מכינה במקום הזה'?" הוא שאל אותי.
"לא יפה!" אמא שלי רטנה בטון ילדותי והפנתה לנו את גבה. אבא שלי מיהר לכרוך את ידיו סביב גופה ולנשק את לחייה. "אתה לא תצליח לפייס אותי ככה!" היא אמרה לו ודחפה אותו מעט אחורה, אך הוא רק צחק ומיהר לחבק אותה שוב.
"אבא, אתה יודע מה יש בחדר מעלינו?" שאלתי אותו.
"מה?" הוא שאל.
"החדר שלך ושל אמא, לכו לשם." רמזתי לו בצורה בוטה.
"את מגרשת אותנו מפה?" אמא שלי שאלה בקול נעלב.
"ואומרים שלי יש קליטה איטית." מלמלתי.
"מתי אמרו לך את זה?" אבא שלי שאל אותי.
"יותר מדי פעמים." עניתי לו. "ולא אמרתי לך ולאמא ללכת לחדר?"
"תראה לאן הנוער של היום התדרדר, במקום שאנחנו נשלח אותה לחדר היא שולחת אותנו לחדר." אמא שלי אמרה לאבא שלי והנידה בראשה בתנועה של אי אמון.
"הנוער של היום התדרדר רק בגלל שחינכו אותו ההורים של פעם." עקצתי את ההורים שלי.
"מאיפה את מביאה את המשפטים האלה?" אבא שלי שאל אותי.
"מאותו מקום מופלא הנועד רק לאנשים חסרי חיים- הפייסבוק." עניתי לו בגיחוך. "ועכשיו, ברשותכם, אני אלך לי לחדר שלי, ואתם תמשיכו לעשות את מה שלא עשיתם עכשיו, לילה טוב." התחלתי לעלות במדרגות לכיוון החדר שלי.
"השעה רק עשר וחצי בבוקר." אימא שלי אמרה בפליאה.
"כן, אבל כבר ארבעה ימים לא הייתי בחדר שלי, ואני מתגעגעת אליו." מלמלתי בקול חולמני. "למיטה, לשמיכת הפוך, לפלאפי..."
ההורים שלי הסתכלו עליי כאילו אני משוגעת.
"מי זאת פלאפי?" אימא שלי שאלה אותי.
"הכרית שלי היא פלאפי אחד והכרית של סקאי היא פלאפי שתיים, והשמיכה היא בעצם שמיך, כלומר הצד הגברי של השמיכה והוא חבר של שתי הפלאפי." עניתי לאימא שלי. ההורים שלי נעצו בי מבטים מוזרים אך לא אמרו דבר, כנראה חשבו שלא שווה להם להיכנס לשיחה איתי על הכריות והשמיכה שלי.
"סקאי, בואי." קראתי לסקאי שלי. היא רצה אליי במהירות וכשכשה בזנבה בכזאת מהירות שבקושי הצלחתי לראות אותו. "לישון." אמרתי לה וחייכתי כשראיתי שהיא רצה במדרגות לעבר החדר.
"לילה טוב." אמרתי להורים שלי ורצתי אחריה. הדבר הראשון שעשיתי כשנכנסתי לחדר היה בדיקה לתיק שלי. לרגע הלב שלי קפץ, לא ראיתי את היומן, אבל אז שמתי לב לקצה מרופט שבצבץ מתוך הקלסר שלי. נשמתי לרווחה והוצאתי את היומן מהתיק. התיישבתי על המיטה, פתחתי את היומן ודפדפתי לעמוד האחרון שקראתי. רפרפתי בעיניי על הכתוב עד שהגעתי לשורה בה עצרתי. נשפתי אוויר בתסכול. אריאל קשקשה על השם עד שהיה בלתי קריא, הצלחתי לזהות רק אות אחת, ר', אבל יותר מזה נמחק לגמרי. נאבקתי בחף לזרוק את היומן על הקיר. אני יודעת שהנער הזה שאריאל חיבבה קשור בדרך כלשהי למכונית הלבנה וקיוויתי שאחרי שאגלה את השם שלו אני אוכל לבדוק באתר בית הספר הקודם שבו למדתי מי הוא, אבל התקווה הזאת נעלמה. השם נמחק ואני חזרתי לנקודת ההתחלה. פתחתי את היומן שוב בעמוד שבו הפסקתי והמשכתי לקרוא אותו. אריאל המשיכה לתאר את הנער הזה בתיאורים יצירתיים שהתפרסו על שני עמודים שלמים. בעמוד השלישי, תודה לאל, היא חזרה לתאר את 'החברות' שלה עם רעות. ככל שהמשכתי לקרוא כך גאתה בי תחושת הכעס. רעות המשיכה להעיר לאריאל על המשקל שלה בכל הזדמנות שניתנה לה, אפילו כשאריאל שתתה מים. חוץ מההצקות של רעות אריאל התחילה לכתוב גם על הירידה במשקל, קראתי את ההתלהבות שלה בנוגע לכל קילו שהורידה, ויום למחרת חזרה לכתוב שזה לא מספיק ושהיא צריכה להוריד עוד. אחרי עשרה עמודים מדכאים הגיע עמוד אופטימי. הוא הציע לה לצאת. היא לא רשמה את שמו אבל ידעתי שזה ר'. במשך עמוד וחצי קראתי את ההתלבטויות שלה בנוגע לבגדים שתלבש, לתסרוקת שתעשה ובקשר לתכשיטים שתענוד. חייכתי בעצב. המראה החיצוני תמיד היה חשוב לאריאל ואני בטוחה שהיא התחרפנה לגמרי באותו יום. סגרתי את היומן בטריקה ודחפתי אותו לציפית של הכרית שלי. התקדמתי הרבה היום, אבל לא גיליתי שום דבר חדש. נשכבתי על המיטה והעברתי את ידי בפרוותה המלאה של סקאי. לאחר כמה שניות הכרחתי את עצמי לקום מהמיטה והלכתי לארון הבגדים, הוצאתי מתוכו פיג'מה ולבנים והלכתי לכיוון המקלחת. אומנם התקלחתי אתמול בלילה, והשיער שלי עדיין מעט לח, אבל הרגשתי מלוכלכת. מלוכלכת מסודות, משקרים, ובעיקר מהרגשות של אחותי התאומה. רגשות שאני לא הייתי מודעת אליהם.
לא, מלוכלכת זאת לא מילה מתאימה. לא הרגשתי מלוכלכת, הרגשתי אשמה.
-
יצאתי מהמקלחת לפני בערך חצי שעה. אני וסקאי מתכרבלות מתחת לפוך כשבחוץ רעמים וגשמים. כשהשתחררתי היום בבוקר אפילו ענן אחד לא היה בשמיים. הטלוויזיה דלוקה על איזה סדרת טלוויזיה חסרת תכלית שמתאימה לרגעים בהם המחשבות מתרוצצות במוח, כמו עכשיו. העיניים שלי מתחילות להיעצם אבל דפיקה בדלת של החדר שלי חוזרת להעיר אותי.
"דני?" אני שומעת את קולו של רועי מעבר לדלת.
"תכנס." אני אומרת ומכחכחת בגרוני כדי להיפטר מהטון המנומנם.
רועי נכנס לחדר וסקאי מתחילה לרעוד. היא נצמדת לגופי וחושפת שיניים.
"מה קורה?" רועי שאל וחייך.
"אני חיה, ואתה?" החזרתי לו שאלה רק מתוך נימוס.
"גם, רק עכשיו גיליתי שעברת תאונה, מה הנזקים?" הוא התיישב על המיטה שלי וקירב את ידו לסקאי. היא נהמה ונעצה בו מבט מתריס.
"דיי ילדה," מלמלתי. "אין הרבה נזקים, רק תחבושת סביב היד, אני יכולה להסתדר עם זה." עניתי לו.
"אני שמח." הוא אמר ושתיקה מביכה השתררה למשך כמה שניות.
"אז... באת לפה מסיבה מיוחדת?" שאלתי אותו.
"רציתי לשאול מה את עושה היום בערב." הוא אמר וחייך חיוך מובך, אך משהו בחיוך הזה לא נראה לי אמיתי.
"אני לא יודעת, כנראה ליאם יבוא אליי, למה?" שאלתי אותו.
"ליאם?" טונו היה טון מופתע. "חשבתי שאתם לא סובלים אחד את השני."
"דברים השתנו," חייכתי לעצמי. "לטובה."
אה," רועי השפיל את מבטו. "אני מבין."
"דני, אימא שלך שואלת אם אתם רוצים משהו לאכול." ליאם התפרץ לחדר שלי. בידו הימנית הוא החזיק פיצה ובידו השמאלית כוס קולה.
"שמן." הקנטתי אותו.
"אלו שרירים." הוא הניח את הפיצה והקולה על השידה ונישק את שפתיי.
"זה תירוץ לאנשים שמנים." הוצאתי לו לשון.
"היי, ליאם, מה קורה? אצלי הכל טוב, תודה שהתעניינת." רועי התערב בשיחתנו. השפלתי את מבטי במבוכה.
"תודה ששאלת, אצלי הכל טוב." ליאם ענה לו בנימוס. פערתי את עיניי בתדהמה. ליאם? מנומס? "אבל לא זכור לי שאני שאלתי אותך מה קורה." לא, התלהבתי מהר מדי, ליאם לא מכיר את המושג נימוס.
"ליאם," חבטתי בבטנו. "תהיה נחמד."
"זה בצחוק," הוא הרגיע אותי. "טוב לראות אותך, גבר." הוא הצמיד אגרופים עם רועי.
"אני בחיים לא אבין בנים." מלמלתי לעצמי.
"כדי להבין גבר את צריכה להיות גבר." רועי אמר לי.
"מסכים." ליאם הסכים איתו.
"כרגע אני מודה לאל שאני לא מבינה גברים."
"גם אני מודה לאל על זה שאת לא גבר, כי אז הסיטואציה הזאת הייתה ממש מוזרה." ליאם גיחך וצבט את מותני.
"טוב, אני לא אפריע לכם, להתראות." רועי נעמד.
"להתראות." ליאם אמר לו. נעצתי מרפק בצלעותיו.
"אתה בטוח שאתה לא רוצה להישאר?" שאלתי את רועי.
"לא, זה בסדר, יש לי דברים לעשות." הוא אמר ויצא מהחדר.
"אתה לא נחמד." אמרתי לליאם ונשענתי על ביטנו.
"אני חבר שלך, אני לא אמור להיות נחמד לבנים שמנסים להתחיל איתך." הוא אמר לי.
"קנאי." אמרתי בגיחוך.
"אני לא מקנא, אני מסמן טריטוריה, ותגידי תודה שאני לא עושה את זה כמו הכלבים." הוא אמר לי.
"אוי, איכס, שוביניסט." כיווצתי את פניי בגועל.
"למה שוביניסט?" הוא שאל בקול מתפלא.
"אני מסמן טריטוריה," חיקיתי את דבריו בקול לועג. "אני בת אדם, לא חפץ, ויש לי דעות."
"את בת האדם הכי יפה והכי חכמה שאני מכיר, ברור שאת לא חפץ." הוא אמר לי בטון מתחנף.
"חנופה," סיננתי בזלזול. "למה הגברים חושבים שזה יציל אותם מכל דבר?"
"אנחנו לא חושבים, אנחנו מתחנפים ומקווים לטוב." הוא סיפר לי.
"יש לך מזל שאתה חמוד." סיננתי וצבטתי את לחיו.
"האם דניאל אלון כרגע הודתה שאני חמוד?" ליאם שאל בקול 'מופתע'.
"לדניאל אלון אין ברירה אלא להודות בזה, עכשיו שהיא חברה שלך," נאנחתי. "אבל שלא תטעה- אתה חמוד, אבל אתה קרצייה."
ליאם צחק. "לא חשבתי אחרת."
-
ליאם הלך הביתה אחרי חמש שעות, ואני חזרתי לראות את אותה תכנית מטומטמת שראיתי לפני שהוא ורועי באו אליי. בשלב מסוים הכריות שלי הגיעו לרצפה, הפוך שלי עף לקצה השני של החדר, וסקאי נמנמה על הרגליים שלי. שמתי לב לזה רק כשהתכנית הסתיימה.
"איזה בלאגן." מלמלתי לעצמי ודחפתי את סקאי מהרגליים שלי. היא השמיעה צווחה מבוהלת ורצה לקצה המיטה. "סליחה." התנצלתי בפנייה וקמתי מהמיטה כדי להחזיר את החדר שלי למצב הקודם שלו. הרמתי את הפוך מהרצפה וניערתי אותו. לאחר מכן זרקתי אותו על המיטה ופניתי להרים את הכריות שלי. את הכרית הראשונה ניערתי וזרקתי על המיטה בחוסר התחשבות ומהכרית השנייה הוצאתי את היומן לפני שזרקתי אותה על המיטה. פתחתי את היומן בעמוד אקראי ועמדתי להתחיל לקרוא, אבל סקאי התחילה לנבוח וגרמה לי לקפוץ וליומן ליפול מהידיים שלי.
"סקאי!" סיננתי בכעס.
היא לא שמה לב אליי, היא הייתה עסוקה מדי ברדיפה אחרי זבוב או חרק אחר כלשהו.
הרמתי את היומן וראיתי שנפלה ממנו תמונה. זאת הייתה תמונה של אריאל, תמונה מהתקופה שבה עוד לא ראו את העצמות של אריאל. היא חייכה בתמונה, שיערה הבלונדיני גלש על כתפה הימנית וחיוך גדול היה מרוח לאורך פניה. היא הייתה לבושה בשמלת חוף לבנה וענדה עגילים זהובות. לקראת סוף התמונה היו כתובות כמה מילים בכתב שלא היה של אריאל. קראתי אותן.
'ארי,
אני שמח שהכרתי אותך, את הנערה הכי מדהימה שהכרתי אי פעם.
אוהב, הצלם המוכשר.'
אני לא מאמינה. איזה מין אדם כותב לחברה שלו הקדשה על תמונה ולא כותב את השם שלו? החזרתי את התמונה ליומן ואת היומן לציפית של הכרית וחזרתי לשכב על המיטה. סקאי, שאחרי כמה שניות של רדיפה אחרי זבוב התעייפה ונרדמה, קמה בפתאומיות ורצה לעבר החלון. היא נעמדה על שתי רגליה האחוריות והתחילה לנבוח על משהו שהיה בחוץ.
"שקט, סקאי." אמרתי לה אך היא לא הפסיקה. נעמדתי והלכתי לעבר החלון. ידעתי שהמכונית הלבנה תהיה שם, אבל לא ידעתי שהאדם שמתצפת עליי יחליט לפתוח את החלון. מנורת הרחוב שעמדה בקצה עזרה לי לראות אותו. ראיתי קרחת, פנים מצולקות עם מעט זיפים ויד גדולה ושרירית. רצתי להביא את הפלאפון שלי כדי לצלם אותו אך כשחזרתי לחלון הוא כבר לא היה שם, לעזאזל.

----

חייבת לעוף. דואר. ספר. ג'ייסון ובקה (ישתבח שמו, הזמנתי אותו לפני איזה חודש!) אז... נתראה מחר ^^