חיה את החיים שלה

פרק 3

"מה קורה, דני?" היא שאלה בעליצות והתיישבה לידי.
אין שום סיכוי.
"מה קורה? ארי, את מתת לפני חודשיים, אמא לא מפסיקה לרדוף אחריי בנושא של האוכל ואבא אפילו לא מסוגל להסתכל עליי בלי לנסות להתחמק עם תירוץ מטומטם ואת שואלת מה קורה?" שאלתי באי אמון, היה לי קשה לעכל את העובדה שאני מדברת עם אחותי המתה.
חיוכה של אריאל נמוג והיא נאנחה. "אני יודעת ואני מצטערת, דני. טכנית אסור לי לדבר איתך עכשיו, אומרים שכשמדברים עם אנשים בחלום זה יכול לגרום להם להשתגע אבל בגלל שאת גם ככה חצי משוגעת הייתי חייבת לבוא ולהגיד לך משהו." היא אמרה.
הרמתי גבה. "אני משוגעת?"
"זה באמת מה שמעניין אותך עכשיו?" היא שאלה.
"לא אבל הרגשתי צורך לציין שאת היית המשוגעת מבינינו." עניתי לה.
היא נשפה אוויר בחוסר סבלנות. "אין לנו זמן. באתי לבקש ממך שלא תפתחי את היומן, את לא מוכנה למה שיש בפנים, עוד לא הגיע הזמן."
הסתכלתי עליה בתדהמה. "מה כתוב ביומן, ארי?"
"דברים שאני לא יכולה לספר לך, דברים שתצטרכי לגלות לבד." היא ענתה תשובה מתחמקת.
"אני חייבת לפתוח את היומן הזה." אמרתי לה.
"לא!" היא קראה בקול מיואש ואחזה בידי. "אסור לך, אלו כל החיים שלי, את עוד לא מוכנה אליהם." היא אמרה.
"אבל, ארי-"
"בלי אבל! תבטיחי לי שלא תפתחי את היומן עד שיגיע הרגע המתאים." היא דרשה.
"ארי-" ניסיתי שוב.
"בלי ארי!" היא קטעה אותי. "תבטיחי."
"אני... אני מבטיחה." אמרתי בחוסר חשק.
"ילדה טובה." היא אמרה בגיחוך, היא יודעת שאני שונאת שקוראים לי ילדה אבל הפעם זה לא עצבן אותי, כבר חודשיים שלא שמעתי אותה קוראת לי ככה והתגעגעתי לזה.
"את לא תצליחי לעצבן אותי." אמרתי לה. היא הזעיפה פנים.
השמיים קדרו ורעם התגלגל מראש הגבעה. "אני חייבת ללכת," היא אמרה. "אל תפתחי את היומן."
"מה? רגע, ארי, לא דיברנו בכלל." מחיתי.
"אני יודעת, דני, מצטערת אבל אלו החוקים, לא אני קבעתי אותם אבל אני חייבת לציית להם." היא אמרה ודמותה החלה להתפוגג.
"רגע, ארי..." קראתי לה אבל היא כבר נעלמה. ערפל מחניק החל לעטוף את הגבעה, לאט לאט הוא הגיע אליי וחסם את קנה הנשימה שלי. התעוררתי שטופת זיעה והרגשתי שהערפל עדיין מפריע לי לנשום. ריאותיי זעקו לאוויר אך לא הצלחתי לספק אותו, נשימותיי הפכו לצפצפניות, הרגשתי כאילו פטיש מחטים מכה בגופי אך הדבר הכי גרוע היה הידיעה שאיש לא יכול לשמוע אותי. מאור השמש החלש שנכנס מהחלון הבנתי שהשעה בערך שש וחצי בבוקר וידעתי שאבא אמור לצאת לעבודה עכשיו. ידעתי גם שהוא לא יבוא לחדר שלי כדי לבדוק אם אני ישנה כמו שהיה עושה לפני שארי מתה וכבר התחלתי לאבד תקווה שמישהו יבוא לבדוק מה איתי לפני שאמא תבוא להעיר אותי בעוד חצי שעה. כתמים שחורים החלו לרצד לנגד עיניי וחדות החדר החלה להיטשטש. חשבתי שאני לא אשרוד עד שאמא תתעורר, אבל אז אבא הוכיח לי שטעיתי ונכנס לחדר.
"ת-תעז-ור ל-י." גמגמתי. הוא רץ למיטתי וליטף את שיערי כמו שהיה עושה כשהייתי קטנה.
"תנשמי, דני, אין לך מה לפחד, אני פה." הוא אמר בקול רגוע אך תנועות ידיו הסגירו את העובדה שהוא מבוהל יותר ממני.
"לא מצליחה." אמרתי בקושי וניסיתי להמשיך להזרים אוויר לריאותיי.
"שרון," קרא אבא שלי לאמא. "שרון, בואי מהר."
אמא הופיעה בפתח החדר עם שיער פרוע ועיניים חצי עצומות.
"דניאל." היא קראה ורצה למיטה שלי. "תירגעי מתוקה, תנשמי עמוק."
"מה את חושבת שאני מנסה לעשות?" שאלתי אותה בעיניים דומעות.
לקחתי נשימה עמוקה ככל שיכולתי ועצרתי את נשימתי למשך עשר שניות, כשנשפתי את האוויר הרגשתי יותר טוב ובנשימה הבאה הצלחתי להכניס יותר אוויר, בפעם השלישית כבר לא היה לי קושי לנשום והכתמים השחורים שריצדו בעיניי נעלמו, הזכר היחיד להתקף היה הכאב שלא עזב את גופי.
"אני בסדר," אמרתי. "הכל בסדר."
"אני חייב לרוץ לעבודה, תטפלי בה." חזר אבא להתנהגותו הקרירה ויצא מהחדר בריצה בלי להגיד לי כלום.
כמובן.
"הוא מאחר לעבודה." הצדיקה אמא את התנהגותו כשראתה את ההבעה על פניי.
"אני יודעת..." אמרתי והשתדלתי להסתיר את האכזבה שזרמה בגופי.
"אני אתקשר עכשיו לרופא ואקבע לך תור." אמרה אמא והתכוונה לצאת מהחדר.
"ומה עם הלימודים?" שאלתי אותה.
"את לא תלכי היום." היא ענתה.
"לא!" התנגדתי. אם אריאל לא מרשה לי לפתוח את היומן שלה – דבר שאני בטוחה שהיה מלחיץ אותי יותר, אם לא הייתי כמעט נחנקת עכשיו – אין שום סיכוי שאני נשארת איתו לבד בבית. "זה היום הראשון ללימודים, אני לא יכולה להחסיר אותו."
"את חטפת התקף עכשיו, את חייבת להחסיר אותו." היא אמרה.
"אמא, אני לא מתכוונת להישאר נעולה בבית עוד יום. בבקשה תתני לי ללכת, אם יקרה משהו אני אתקשר, נשבעת." התחננתי בפניה.
היא נאנחה. "בסדר, אבל אני מסיעה ומלווה אותך לכיתה, אני צריכה לספר למורה שלך על ההתקף הזה על כל מקרה."
"אני יכולה לספר לה בעצמי, יש לי פה." אמרתי ודחפתי מעליי את שמיכת הקיץ שעדיין כיסתה את גופי.
"או שאני באה איתך או שאת נשארת בבית." התעקשה אמא.
"בסדר." נכנעתי. אם לא אסכים, היא תשאיר אותי כלואה פה.
"ילדה טובה." היא אמרה בחיוך ויצאה מהחדר.
קמתי ממיטתי הגדולה וכיביתי את השעון המעורר שהיה אמור להעיר אותי בעוד רבע שעה. הלכתי לכיוון הארון והוצאתי מתוכו חולצת בית ספר לבנה ומכנס סגול, הרגל שנשאר מילדות, והלכתי לחדר המקלחת. כעבור כמה דקות יצאתי והתחלתי לסרק את שיערי המסולסל.
"דניאל," קראה אמא מלמטה. "ארוחת בוקר."
"אני באה." עניתי לה וליפפתי את שיערי סביב כף ידי. ספרתי עד עשר ונתתי לו לגלוש על גבי במפל מדורג של בקבוקים גדולים חצי פתוחים. התזתי על עצמי מעט מהבושם המשותף שלי ושל ארי וירדתי למטבח. ריח של פנקייקים חמים התגנב לאפי וגרם לפי להתמלא רוק.
התיישבתי ליד השולחן ומזגתי לעצמי שוקו קר וקנקן שבו צפו קוביות קרח. אמא הניחה מולי צלחת עם שלושה פנקייקים והתיישבה לידי, מהמבט המודאג שלה יכולתי לראות שהיא עדיין לא שלמה עם ההחלטה שלה לתת לי ללכת היום לבית הספר.
"אני בסדר." אמרתי לה וחתכתי חתיכה קטנה מהפנקייק.
"עכשיו, אבל כשחטפת את ההתקף לא היית בסדר." היא אמרה והושיטה לי את סירופ המייפל לפני שביקשתי.
"תודה." אמרתי ושפכתי את רוב תכולתו על צלחת הפנקייקים.
"דני, אלו אמורים להיות פנקייקים עם סירופ מייפל, לא סירופ מייפל עם פנקייקים." העירה לי אמא.
"זה טעים, זה אכיל, אני מסתדרת עם זה." אמרתי לה ולגמתי טיפה מהשוקו הקר.
אכלתי בזריזות וכשסיימתי אמא לקחה את הכלים לכיור. "נצא בעוד עשרים דקות." היא אמרה ופתחה את המים.
"אני יכולה להסתדר עם זה." משכתי בכתפיי והלכתי לסלון. נשכבתי על הספה ועצמתי את עיניי. אפילו לא טרחתי להדליק את הטלוויזיה כי ידעתי שאני אירדם מהר.
"דני, דני, קומי." העירה אותי אמא. פקחתי את עיניי והתרוממתי במהירות.
"מה השעה?" שאלתי אותה.
"עשרים לשמונה, אם את רוצה ללכת לבית הספר זה הזמן." היא ענתה לי.
"קדימה." אמרתי לה וקמתי ממקומי לקחת את התיק, שהיה זרוק בפינת החדר שלי.
"דני-" התחילה אמא שלי לקרוא לי אבל אני כבר הייתי ליד הדלת.
"אני פה." אמרתי והושטתי לה את מפתחות המכונית.
"את בטוחה שאת רוצה ללכת היום?" היא שאלה בהיסוס.
"כן." עניתי לה מידית.
"אבל-"
"לא אכפת לי, זה היה רק התקף אחד, אני לא אעצור את החיים שלי בגללו." קטעתי אותה בגסות. אמא נאנחה ויצאה אחריי.
היא פתחה את האוטו ואני זרקתי את התיק שלי מאחורה והתיישבתי לידה.
"הזדמנות אחרונה להתחרט." היא ניסתה לשכנע אותי.
"לא, אני חייבת ללכת היום." אמרתי, נחישות בקולי.
"בסדר." היא נאנחה והתחילה לנסוע. אחרי כמה דקות של נסיעה שקטה אמא הפרה את הדממה.
"סיימת את השיעורים שהמורה שלחה לך?" היא ניסתה לפתח שיחה.
"לא." עניתי קצרות.
"למה?" היא המשיכה לחקור.
"כי מישהי לא יודעת לפרוק ארגזים." עקצתי אותה עקיצה שגרמה לה לשתוק עד שהגענו לבית הספר. פתחתי את הדלת כדי לצאת מהמכונית כשראיתי שאמא שלי כבר לא לידי. יצאתי מהרכב והסתכלתי עליה במבט מעוצבן.
"לא צחקתי כשאמרתי לך שאני אכנס איתך לכיתה." היא אמרה והחלה לגרור אותי לעבר בניין קטן שעליו תלוי שלט ישן עם הכיתוב 'מזכירות'. תלמידים עצרו את עיסוקיהם והחלו להצביע עליי ועל אמא שלי ולצחקק. לא האשמתי אותם, אפילו תלמידים בכיתה ז' לא מביאים הורים לבית הספר אז תלמידה בכיתה י''א זה עוד יותר נדיר.
"אמא, תעזבי לי את היד." רטנתי וניסיתי לשחרר את ידי מאחיזתה האיתנה.
"למה?" היא שאלה בקול מופתע. צחוק התלמידים התגבר והפעם הצטרפו אליו לחשושים. הבנה הפציעה על פניה של אימי וחיוך שובב עלה על שפתיה. בבקשה לא. אם באמת יש איזו ישות גדולה שביכולתה להחליט ולמנוע דברים, אני מתחננת –
"דנושקה שלי, אין לך מה לפחד מהילדים הנחמדים האלה, הם לא יצחקו עלייך ואם הם כן מאמא שלך תטפל בהם." היא אמרה בקול מספיק חזק כדי שכל התלמידים בחצר ישמעו ובמבטא רוסי כבד ומזויף. לצחקוקים הצטרפו קריאות לעג והבטחות שהם לא יפגעו ב'דנושקה'.
"יש משהו יותר משפיל מזה?" רטנתי לעצמי ברוגז. רוח חזקה החלה לנשוב והעיפה שקית סופר על פניי. מסתבר שכן. חשבתי לעצמי במרירות ונכנסתי לבניין המזכירות. אמא ניגשה למזכירה המשועממת ששיחקה סוליטר ואני נשענתי על הקיר וניסיתי להירדם בעמידה. אחרי כמה דקות שבהן אמא ריכלה עם המזכירה על ילדים בגיל ההתבגרות יצאתי החוצה ובהיתי בתלמידים שכבר הספיקו לשכוח את הבושות שאמא שלי עשתה לי לפני כמה דקות.
"היי." שמעתי קול ידידותי מימיני. סובבתי את ראשי בשעמום ומבטי נתקל בילד עם שיער חום וגוף מוצק, הוא סקר אותי בעיניי הדבש הגדולות שלו אבל היה משהו שונה בדרך שבה עשה זאת.
"היי." החזרתי לו באדישות.
"אני רון," הוא הציג את עצמו. "ואת?"
"לא שמעת את אמא שלי מביכה אותי בפני כולם לפני כמה דקות?" שאלתי אותו בציניות.
"אני לא חושב שיש מישהו שנמצא פה ולא שמע את אמא שלך." הוא צחק. "אבל אני בטוח שהשם שלך הוא לא דנושקה."
גיחכתי. "קוראים לי דניאל."
"אני לא שומע בקול שלך מבטא רוסי, או שאמא שלך שחקנית ממש טובה או שאת מאומצת." הוא אמר ונשען על הקיר לידי.
"אמרו לך פעם שטאקט זה לא הצד החזק שלך?" שאלתי אותו. הוא הנהן, ונראה שהוא עדיין מחכה לשמוע איזו מהתיאוריות שלו נכונה. "אמא שלי שחקנית ממש טובה." עניתי לו ומאותו רגע השתררה שתיקה בינינו.
"אז מה... באה לפה הרבה?" הוא שאל בניסיון להחיות את השיחה.
"זאת הדרך שלך להתחיל עם כל ילדה חדשה שאמא שלה מביכה אותה?" שאלתי אותו בעוקצנות ידידותית.
"אני לא מתחיל עם בנות." הוא ענה ונופף לשלום לילדה אדומה שיער שפטפטה עם כמה בנות.
"כי בנות מתחילות איתך?" ניחשתי.
"לא," הוא נראה מובך. "אני..אממ.. נוסע צפונה באיילון דרום."
"מה?" שאלתי אותו באי הבנה.
"נו... את יודעת... מקלף אבוקדו בחושך." הוא ניסה להסביר לי במילים אחרות.
"עברית היא שפה יפה, תנסה לדבר בה." אמרתי לו.
"אני הומו." הוא לחש לי. נעצתי בו מבט מופתע, לזה לא ציפיתי.
"אתה..." ניסיתי לעכל את זה.
"לא נראה? אני יודע, אבל אלו החיים." הוא ענה לי וצחק צחוק מריר שלא התאים לחזות העליזה שהוא הציג בפניי בשניות האחרונות.
"דנושקה, איפה את?" יצאה אמא שלי מהמזכירות והמשיכה לשחק את תפקיד האמא המביכה. רון פרץ בצחוק ותפס את תשומת ליבה של אימי.
"ועכשיו היא תנסה לשדך בינינו." לחשתי לו, כבר הכרתי את אמא שלי.
"אני רואה שהכרת חבר חדש." אמרה אמא שלי בקול מרוצה.
"נעים מאוד גברתי, אני רון." הוא הציג את עצמו ונשק לידה במחווה של ג'נטלמניות מושלמת.
אמא חייכה בהפתעה. "גם נאה וגם ג'נטלמן, יש לך חברה או שאני יכולה לקוות למשהו בינן לבין הבת שלי?"
"אמא!" צעקתי בתדהמה, ובזווית עיני ראיתי את גופו של רון רוטט ממאמץ לא לפרוץ בצחוק.
"זה בסדר, דניאל," הוא אמר לי. "מצטער גברתי, אני לא מתעניין בבנות."
אמא נראתה מופתעת מהקלילות שבה סיפר על כך. "אם ככה אני מקווה שתישאר בקשרי ידידות עם הבת שלי, אתה נראה נער מקסים." היא אמרה וצבטה את לחיו כמו דודה זקנה. רון צחק ושפשף את לחיו.
"באיזו כיתה את?" הוא שאל אותי.
"היא כיתה י''א ארבע." ענתה אמא שלי במקומי.
רון פתח את פיו כדי להגיד משהו אך אני קטעתי אותו. "נכון שעכשיו אתה הולך להגיד שאנחנו תקועים באותה כיתה?"
"זה בדיוק מה שבאתי להגיד, איך ידעת?" הוא שאל אותי בקול מופתע.
"החיים שלי כל כך צפויים." עניתי לו בגיחוך.
"בואו, אני אכיר לכן את הרכז של השכבה, הוא צריך לתת לדניאל את המערכת." אמר רון והתחיל להוביל אותנו במסדרונות בית הספר.
"איך הרכז שלנו?" שאלתי אותו.
"את מכירה את האנשים האלה שמתנהגים כאילו הם בילו שלוש שנים בהודו?" שאל רון. "אז כזה."
"נאום מרגש, הרטטת את ליבי ממש, איפה החדר שלו?" רטנתי.
"הבת שלך ממש חסרת סבלנות, אה?" הוא פנה לאמא שלי.
"כן, היא יכולה לשגע את השכל לפיל." היא הסכימה איתו.
"הלו!" התעצבנתי. "אני פה."
"אנחנו יודעים, את לא צריכה לצעוק כדי למשוך את תשומת ליבנו." ענה לי רון בקול משועשע.
"עוד מעט היד שלי תנסה למשוך את תשומת ליבו של הפרצוף שלך." ירקתי לכיוונו.
"ארצה, ילדה, הגענו." הוא אמר לי וליטף את שיערי כאילו הוא מלטף כלב.
גלגלתי את עיניי והוא צחק ופתח את הדלת.
"בן, אחי, הבאתי לך בשר חדש." קרא רון למשרד הריק.
"אני מאחוריך, תביא לראות את החדשה שלנו." אמר בן בקול שנשמע לי מוכר. פיסת הפאזל החלו להתחבר במוחי אבל רק כשראיתי את פניו של בן ראיתי את התמונה הגדולה והבנתי בדיוק עד כמה היום הזה יכול להתדרדר.
"דניאל." אמר בן בקול מופתע.
"שלום, אח גדול." אמרתי בצינה והסתכלתי על הפנים של האדם שפעם היה אחד משני האנשים הכי חשובים לי בעולם.

---

בנות, הכל טוב? התעקשתן כל כך שאעלה סיפור חדש, ועכשיו דממה?
ממ.

בכל אופן, לפני שאנחנו מתקדמות עם הסיפור הזה, אני הולכת לענות על שאלה שבטוח הולכת להתעורר - כן, אני מאוד אוהבת תאומים. זהו. 
נתראה מחר ^^