חיה את החיים שלה

פרק 18

"אתה בוחר בצד שלה?" קולה של שיר נשמע זועם ועיניה ברקו בכעס.
"זאת לא מלחמה, ואני אודה לך אם תחזירי לי את היומן של אחותי." אמרתי לה בשלווה.
"אה, עכשיו זה היומן של אחותך." היא אמרה בקול מלא ספק. "ממתי יש לך אחות?"
ליאם הסתכל עליי. "דני, את לא חייבת-"
"עכשיו היא הפכה פתאום לדני." שיר סיננה.
"זה בסדר, אין לי מה להסתיר." אמרתי לו. "הייתה לי אחות. מהרגע שנולדתי ועד לפני חודשיים, וזה היומן שלה, אז אני אודה לך מאוד אם תחזירי לי אותו." עניתי לשיר.
"אוי, את באמת מצפה שנאמין לך?" קולה של שיר היה מלא באכזריות.
"לא אכפת לי אם תאמיני או לא, כל עוד תחזירי לי את היומן." הושטתי את ידי וחטפתי אותו ממנה.
"ליאם, אתה לא באמת מאמין לה, נכון?" שיר הסתכלה עליו במבט של כלבלב עזוב. ליאם לא אמר דבר. "אני לא מאמינה עלייך." היא סיננה ויצאה בזעם מהכיתה.
"תודה." אמרתי לליאם. "אתה יכול ללכת."
"מה?" הוא שאל בקול מבולבל.
"ללכת, לצעוד, לרדוף אחריה, אתה יכול לקרוא לזה איך שאתה רוצה." עניתי לו וחזרתי להתיישב במקומי. שאר התלמידים, שכנראה הבינו ששום דבר מעניין לא הולך לקרות, חזרו להתעסק בעניינים שלהם.
"מה אם אני לא רוצה לרדוף אחריה?" ליאם שאל והתיישב על השולחן שלי.
"שיר חברה שלך, אתה אמור לרצות לרדוף אחריה." אמרתי לו והכנסתי את יומנה של אריאל לתיק, למקום שבו הוא בטוח.
"שיר? חברה שלי? מאיפה קיבלת את הרעיון הזה?" ליאם נשמע מופתע.
הסתכלתי עליו בהלם. "אתה איתה כל היום, היא הכריזה עלייך כעל הרכוש הפרטי שלה, ואתה כל הזמן מלטף אותה, אני באמת צריכה להגיד לך מאיפה הרעיון הזה בא?"
"היא ידידה שלי." ליאם אמר בפשטות. "זה הכל."
"היי." נכנסו ג'יני ורון לכיתה. ג'יני זרקה לעברי בקבוק קולה, שנחת על רגליו של ליאם.
"ג'יני!" ליאם צעק והרים את הבקבוק. "למה?!"
"סליחה, לא ראיתי אותך שם." היא אמרה בקול מתגונן והסתתרה מאחורי רון.
"ג'יני, הוא לא בלתי נראה." אמרתי לה.
"לטובת מי את?" היא ניסתה להשתיק אותי.
"לטובת אף אחד, אבל אם זה היה פוגע בי במקום בו?" אמרתי לה בקול נוזף.
"רגע, זה מפריע לך שהבקבוק פגע בי, או מפריע לך שהוא עלול היה לפגוע בך?" ליאם שאל בקול נעלב.
"אתה יודע את התשובה, אז למה אתה שואל אותי?" עניתי לו בחוצפה וחייכתי חיוך קטן.
"קיוויתי שאני טועה." הוא נאנח. "אבל את צפויה."
צחקתי. "אני עצמי לא ילדה צפויה, אני ילדה שהחיים שלה צפויים."
"כאילו יש הבדל." ליאם סינן.
"תאמין לי, ההבדל יותר גדול ממה שאתה יכול לדמיין." מלמלתי.
"מה ההבדל?" רון שאל בדיוק באותה שנייה ששיר נכנסה לכיתה וקראה לליאם בקול מתחנחן.
דחפתי את ליאם לעברה ואחרי כמה שניות ראיתי אותם מתחבקים.
דחפתי מעט את רון כדי שיסתכל עליהם. "זה ההבדל."
-
"-ואל תשכחו שהמבחן שבוע הבא." סיימה המורה את השיעור האחרון להיות. "משוחררים."
"תודה לאל!" נאנחתי בהקלה. "אם הייתי צריכה לשמוע עוד מילה אחת על הבניינים בלשון אני-"
"את מה?" ליאם צחק מאחורינו. אחרי ההפסקה הוא החליט שהוא ורון לא מבלים מספיק יחד, אז הוא עבר לשבת לידו, זה לפחות מה שהוא אמר למורה כשהיא שאלה אותו למה הוא לא במקום הקבוע שלו.
"לא יודעת." רטנתי. "תמיד כשאנשים עוברים סבל הם אומרים שאם הם היו צריכים לעבור את זה עוד שנייה הם היו עושים משהו, ככה זה."
"נכון." ליאם הודה בטון מהורהר. "אף פעם לא הבנתי למה אנשים עושים את זה."
"אף פעם לא הבנת אנשים. נקודה." תיקן אותו רון.
"תגידו, אתם רוצים להישאר פה כל היום?" ג'יני התפרצה לשיחה.
"אני לא רוצה להיות פה גם כשאני חייב, למה בשם כל הכוחות העליונים שנהנים להתעלל בילדים על ידי לימודים אני ארצה להישאר פה?!" ליאם שאל ונופף בידיו בתנועות מוגזמות. בהיתי בו במבט מוזר. "מה?" הוא שאל.
"כל הכוחות העליונים שנהנים להתעלל בילדים על ידי לימודים?" שאלתי אותו בגיחוך.
"אני אחרי שבע שעות של לימודים, את באמת מצפה ממני להגיד דברים נורמליים?!" הוא התפרץ.
"או-קיי." אמרתי והדגשתי כל הבהרה. "מה דעתך ללכת לשתות כוס שוקו חמה וללכת לישון?" דיברתי אליו בטון שאיתו מדברים לילד בן חמש.
"ואת תבואי להשכיב אותי במיטה?" הוא שאל בחיוך שובב.
"איכ' נו, ליאם!" מחיתי וכיווצתי את עיניי.
"מה?" הוא צחק. "אני לא התכוונתי לזה במובן הרע."
"יש לזה מובן טוב?" ג'יני שאלה.
"ג'יני, תדמייני את זה ככה-" אמר רון והניח על כתפה את ידו. "ליאם ודניאל מגיעים לבית שלנו, הם שותים שוקו חם, יושבים על המיטה בחדר שלו ורואים סרט, ליאם נרדם על הרגליים של דניאל, דניאל משחקת בשיער שלו ומלטפת את הפנים שלו, ליאם יתעורר אבל יעמיד פנים שהוא עדיין ישן כי הוא יאהב את תשומת הלב שדניאל תשקיע בו. דניאל תתכופף קצת כדי לבדוק אם הוא ישן, והוא ינשק אותה, זה המובן הטוב שליאם דמיין לעצמו. ואל תשאלי איך אני יודע, יש סיבה טובה לזה שאנחנו תאומים."
אני וליאם הסתכלנו לכיוונים שונים. ג'יני המהמה לעצמה כאילו הבינה.
"רון, אני אהרוג אותך!" אני וליאם צעקנו באותו זמן, דבר שגרם למבוכה לגדול.
"מה?" רון צחק. "אני רק אומר את מה שליאם חשב."
"אתה יודע מה אני חושב עכשיו?" ליאם שאל בקול ערמומי.
"שכדאי לי לברוח?" רון ענה לו.
"משהו כזה." ליאם אמר.
"תגידו, חשבתם אולי, במקרה, שאנחנו צריכים ללכת הביתה?" שאלתי בטון עוקצני.
"כן, המחשבה הזאת עברה לי במוח לפני שרון הסיח את דעתי." ג'יני ענתה לי.
"אז למה אנחנו עדיין פה?" המשכתי לשאול.
"את מתכוונת פה במובן הרוחני או הפיזי? כי אישית אני חושב שאין לי מושג על מה אני מדבר כרגע." ליאם ענה לי.
"ליאם, תודה באמת, רוב הזמן אין לך מושג על מה אתה מדבר." הנחתי על כתפו יד בתנועה מנחמת.
"אני מניח שזה נכון, אבל זה כיף לדבר שטויות שאף אחד לא מבין." הוא ענה קול מהורהר. חבטתי במצחי בייאוש. "מה?" הוא שאל בקול תמים.
"כלום, ליאם." נאנחתי. "כלום."
-
"צריכה הסעה הביתה?" ליאם שאל אותי.
"אני אסתדר." חייכתי אליו. "אבל תודה."
"ג'יני, אני בא אלייך." רון אמר.
"טוב לדעת שאתה מזמין את עצמך אליי." ג'יני צחקה.
"תגיד, אתה בטוח שאח שלך גיי?" לחשתי לליאם.
"לפעמים לא." הוא הודה.
"צריך לברר." הודעתי לו.
"את חושבת שאת שרלוק?" הוא שאל אותי.
"לא, אני חושבת שאתה מרגלית הבלשית." עקצתי אותו.
"מי זאת?" ליאם הסתכל עליי במבט תוהה.
"מי זאת מי? ג'יני שאלה.
"מרגלית הבלשית." ליאם ענה לה.
"מי לא מכיר את מרגלית הבלשית?" ג'יני שאלה אותו.
"מי כן מכיר אותה?" רון שאל אותה.
"כל ילד שהייתה לו ילדות טובה." עניתי לו בחיוך ניצחון.
"יש לי שאלה אחרת בשבילך." ליאם פנה אליי. "איך לעזאזל הגענו מדיבור על הסעה הביתה למרגלית הבלשית?!"
"לא יודעת." משכתי בכתפיי. "ואני אשמח להסעה הביתה."
"אבל לפני שניה אמרת ש-" ליאם אמר בבלבול אך רון קטע אותו.
"אני הולך עם ג'יני." הוא אמר.
"אז תלך." ליאם אמר לו.
"איזה רמז עבה," רון אמר בדרמטיות ואחז בזרועה של ג'יני. "בואי, ג'ין, לא רוצים אותנו פה!"
"אני לא יודעת איפה שמעת רמז במילים 'אז תלך', זה לא היה רמז, ליאם דיבר בבירור." קראתי לעברו של רון בעוד הוא וג'יני מתרחקים מאיתנו.
"את תחטפי על זה מחר." ג'יני החזירה בצחקוק.
"אני יודעת." אמרתי לה בקול משועשע.
"קדימה, למכונית." ליאם דחף אותי מעט קדימה לעבר הג'יפ השחור שלו.
"חיה." סיננתי לעברו.
"אני יודע," הוא ענה בקול גאה. "נמר."
"יותר כמו חתלתול מפוחד." עקצתי והתיישבתי במושב שליד מושב הנהג.
"פחד ממי?" הוא גיחך והחליק למושב הנהג.
"לא יודעת." משכתי בכתפיי. "אני לא חיה בתוך הראש שלך."
"אבל את מבלה בו דיי הרבה זמן, ללא ידיעתך." הוא מלמל והתניע.
"מה?" שאלתי, שמעתי את מה שהוא אמר אבל רציתי לראות אם הוא מסוגל להגיד לי את זה.
"סתם." הוא אמר. מסתבר שהוא לא מסוגל.
"בסדר." אמרתי ונשענתי על החלון. שתיקה השתררה למשך כמה דקות, עד שפרט קטן גרם לי לצעוק לליאם שיעצור.
"מה?" הוא שאל בבהלה ועצר את הרכב בשוליים.
"אין לי מפתח, ואף אחד לא בבית." אמרתי.
"ובשביל זה היית צריכה לעשות לי התקף לב?" הוא שאל והתנשף בעצבנות.
"אממ...כן?" עניתי בטון שואל וכשראיתי שהוא עדיין כועס פרעתי את שיערו הרך. "אתה לא יכול לכעוס עליי, זה מעבר ליכולות שלך."
"אני יודע," הוא התרכך וחייך חיוך קטן. "וזה מעצבן."
"אני יודעת." התגריתי בו והוצאתי לו לשון.
"טוב, אז כנראה שאת באה אליי." הוא אמר בטון מרוצה.
"כנראה."
"אבל יש לי מקום לנסוע אליו לפני שנלך לבית, זה לא ייקח יותר מחמש דקות." הוא התניע את הרכב מחדש והתחיל לנסוע.
"לאן?" שאלתי אותו.
"את תראי." הוא ענה וחייך חיוך מסתורי.
"אתה לא הולך לקחת אותי לאיזה פרדס נטוש, לאנוס אותי, לדקור אותי, ולבסוף לזרוק אותי לאיזה נחל שזורם לים בו איש לא ימצא אותי, נכון?" שאלתי אותו בחשד מזויף.
"הצעה מפתה," ליאם צחק. "אבל אני מעדיף להשאיר אותך בחיים." הוא החנה את הרכב ליד בניין.
"למה עצרנו?" שאלתי בבלבול.
"תחכי פה." הוא אמר בהתעלמות מהשאלה שלי ורץ מהמכונית לעבר הבניין.
"כן, המפקד." רטנתי ונשענתי על החלון. מגע הזכוכית הקרירה היה נעים וגרם לי לעצום את עיניי.
כעבור כמה דקות, אני לא יודעת כמה במדויק, ליאם חזר. הוא דפק על החלון וגרם לעיניי להיפקח ולשים לב לזה שהוא לא לבד. לידו הייתה ילדה, לפי המראה שלה בערך בגיל ארבע, עם שיער חום בהיר וארוך ועיניים כחולות מעט מוכרות.
"שלום." אמרתי לה בקול חביב ונעצתי בליאם מבט שואל.
הילדה חייכה חיוך ביישני והסתתרה מאחורי רגליו של ליאם.
"לילה, זה לא יפה, תגידי שלום." אמר לה ליאם והכניס אותה לרכב.
"שלום." לילה צייתה.
"לילה, תכירי את דניאל." אמר ליאם וחגר את לילה.
"נעים מאוד להכיר אותך." חייכתי אליה, תמיד אהבתי ילדים קטנים.
"דניאל, תכירי את ליאור, הידועה יותר בכינוי לילה." ליאם התיישב במושב הנהג והתניע את הרכב.
"אתה שומר עליה?" שאלתי אותו במעט הפתעה, ליאם לא נראה הטיפוס שיבוא לעשות בייביסיטר לשכנה.
"מה פתאום," ליאם צחק. "לילה היא אחותי הקטנה."

----

אז... מצד אחד אני עייפה, מצד שני... וואנס וריין. וואנס וריין מנצחות את השינה. ביקשתן המלצות לספרים, אז אני אנסה לקצר עכשיו - הרבה אמרו ספרים מז'אנר הפנטזיה והמד"ב, אז... מקוללים (טרילוגיה גמורה, פנטזיה) וה100 (טרילוגיה, תורגם ספר אחד, יש סדרה, מד"ב).

בכל זמן אחר הייתי חופרת, אבל היום אין לי כוח. שיהיה לכן יום מקסים ^^