חיה את החיים שלה

פרק 10

"הוא אידיוט!" אמרתי לג'יני, בפעם החמישים הבוקר.
"עוד פעם היא עם זה?" שאל רון, שבדיוק בא מאחורינו.
"כן," אמרתי בכעס. "עוד פעם אני עם זה."
"מה הוא עשה לך?" הוא שאל בעייפות.
ג'יני צחקקה. "חכה שתשמע את זה." היא אמרה וזכתה במבט רצחני ממני.
"אתמול בלילה קרו הרבה דברים, אני לא הולכת לחפור לך עליהם כי אין לי כוח להתעצבן שוב, אבל כשבאתי ללכת לישון שמתי לב שאדון ליאם השאיר לי מכתב על הכרית." אמרתי לרון והוצאתי מכיסי את הפתק הקטן.
"מה הוא רשם לך?"
"קח," הנחתי בידו את הפתק. "תהנה." רון לקח מידי את הפתק ולאחר כמה שניות שבהן רפרף עליו, פרץ בצחוק. "מה מצחיק?" רטנתי.
"אני פשוט חושב על מה שתעשי לו." רון ניסה לענות בלי שהצחוק יקטע את רצף דיבורו.
"השעה-" העפתי מבט לעבר הפלאפון שלי. "-עשרה לשמונה בבוקר, למה לעזאזל אתה חושב שחשבתי על נקמה בשעה הזאת?!"
"כי זאת את." הוא ענה לי בפשטות.
"ואני לא מתכננת נקמות לפני עשר בבוקר."
"אז כדאי לך לחשוב על זה שוב," אמרה לי ג'יני וסימנה לי להסתכל הצידה. "כי הנה בא חטטני."
"תביא לי את זה." אמרתי ולקחתי מידו של רון את הפתק. הלכתי לליאם ולחבורה שהייתה איתו ובקול הכי מתוק שיכולתי להפיק אמרתי "בוקר טוב."
ליאם הסתובב אליי בהלם. "מי את ומה עשית לדניאל?" הוא שאל וגרם לכל החבורה שהקיפה אותו לפרוץ בצחוק.
"כלום, רק רציתי להביא לך משהו ששכחת אצלי אתמול." המשכתי את ההצגה שלי.
"מה עשיתם אתמול?" שאל אחד הנערים שישב שם בקול שובב.
"כלום," השפלתי את מבטי ונשכתי את שפתי התחתונה, אני צריכה להיות שחקנית. "עשינו עבודה בתורה."
"איזו עבודה בדיוק?" גיחך אותו נער. "פרו ורבו?"
"תסתום," סינן ליאם. "מה שכחתי אצלך?" הוא הסתכל עליי במבט תמים שלשנייה כאב לי הלב לעשות את מה שתכננתי לעשות. אותה שנייה עברה במהירות כשהעפתי את ידי הימנית על פניו בחוזקה.
"בפעם הבאה שאתה תעז לחטט לי בדברים הנקמה שלי תהיה כל כך גרועה שהיא תגרום לסטירה הזאת להראות כמו ליטוף." אמרתי לו. "ואני מקווה שזה ברור." פניתי ללכת אך ידו של ליאם אחזה בידי והצמידה אותי לגופו. ראשו התקרב לראשי כל כך שכבר הרגשתי בהבל פיו על פני.
הוא הצמיד את פיו לאוזני ולחש, "אף אחת לא תעיף לי סטירה ותלך כאילו זה כלום, ברור?"
השתחררתי מאחיזתו והתרחקתי ממנו, מודעת בבירור לכך שכל התלמידים שבחצר בוהים בנו. "נעים מאוד, דניאל אלון, הילדה הראשונה שהעיפה לך סטירה, והלכה." אמרתי לו בקול סרקסטי והלכתי מהמקום, משאירה את כל התלמידים שהיו בחצר פעורי פה.
-
"את מלכה!" קראה ג'יני מאחוריי וגרמה לי לקפוץ מעט.
"ואת לא שפויה!" הנחתי את ידי על לוח ליבי. "את רוצה לגרום לי לחטוף שבץ?!"
"מפתה," היא צחקקה. "אבל אז לא תדעי מה אומרים עלייך בבית הספר."
"אני באמת צריכה להגיד לך את מה זה מעניין לי?" שאלתי אותה והרמתי גבה.
"לא," היא הודתה. "אבל עדיין את הולכת לשמוע את זה."
נאנחתי. "קדימה, תפילי עליי את הפצצה."
"מישהי אמרה פצצה?" נכנסה שיר מאחורינו לבניין הכיתות.
"כן, ואת נראית יותר כמו מחבל, אז ככה שלא התכוונו אלייך." אמרתי לה בקול עוקצני.
"מישהי במצב רוח קרבי," צחקקה שיר. "אבל איך אפשר להאשים אותך? הנער הכי חתיך בשכבה כרגע הראה לך, בפני חצי בית ספר, שהוא לא מעוניין בך למרות הדרכים הנואשות שלך להשיג את תשומת הלב שלו."
"אם כבר אז ליאמוש שלך חיפש תשומת לב אצלי," אמרתי לה ונהניתי לראות את פניה שהחלו להחליף צבעים בזעם. "חבל שהיד שלי היא היחידה שהתעניינה בפרצוף שלו."
"מותק, אני אגיד לך את זה רק פעם אחת, כדי לחסוך לך בושות." שיר התקרבה אליי וריח הבושם המחניק שלה חדר לאפי והקשה עליי לנשום. "ליאם שלי. תפסיקי להשפיל את עצמך בניסיונות לקבל את תשומת הלב שלו, כי את לא תקבלי אותה, מובן?" את המבט שהיא נעצה בי אני לא אשכח בחיים. הוא לא היה מבט של שנאה, טינה או קנאה. הוא היה מבט של תיעוב טהור.
"אם ליאם שלך כמו שאת טוענת, אני חושבת שאין לך מה לדאוג מתחרות, במיוחד מאחת כזאת שלא מעוניינת בו בכלל." הסברתי לה בטון שבו מסבירים לתינוק על משהו אסור. "עכשיו, אני אודה לך מאוד אם תזוזי ממני, הבושם שלך יותר מדי מחניק."
היא הסתכלה עליי בתדהמה למשך כמה שניות ולאחר מכן העיפה את שיערה הצבוע מעבר לכתפה ובעודה משמיעה אנחה נרגזת, הלכה לכיתה.
ג'יני הסתכלה עליי למשך כמה שניות ולאחר מכן שתינו פרצנו בצחוק.
"זאת רק אני או שהיא ממש דרמה קווין?" שאלתי את ג'יני בין צחקוק לצחקוק.
"בחיים לא ראיתי אותה מתעצבנת כמו שהיא מתעצבנת ממך," היא אמרה לי והתנשפה. "את הילדה היחידה שהצליחה לערער את שפיותה של הברבי הזאת."
"יש לדבר הזה שפיות?!" שאלתי את ג'יני בתדהמה. "הייתה לדבר הזה אי פעם שפיות?!" תיקנתי את שאלתי לאחר שנייה.
"זה מה שמספרים," היא משכה בכתפייה. "אבל אני הצטרפתי לפה רק לפני שלוש שנים, אז אני לא יודעת עד כמה הסיפורים אמינים."
הצלצול נשמע ורק אז שמתי לב שהשעה כבר שמונה ועשרה. הסתכלתי על ג'יני במבט תוהה והיא רק משכה בכתפייה. "הזמן עובר מהר כשנהנים."
"בגלל זה דקה בשיעור נראית כמו שעה?" שאלתי אותה.
"בדיוק!" היא אמרה ופתחה את דלת הכיתה. "בהמות קודם."
"את רוצה להיכנס קודם?" שאלתי אותה. "אוקי."
"רוע טהור!"
"את ניסית לעקוץ אותי, תשאלי את ליאם, זה בלתי אפשרי."
"שום דבר לא אפשרי בשביל ליאם." הופיע רון מאחורינו.
"אפשר לדעת לאן אתה נעלם כל הזמן?!" התפרצה עליו ג'יני.
"ווהו! תירגעי," הוא אמר לה בחיוך והרים את ידיו כנכנע. "זאת התקופה הזאת בחודש?" הוא לחש לשתינו.
"תטפלי בו." ביקשה ממני ג'יני בקול מיואש. "בבקשה." היא נעצה בי עיניי כלבלב כשלא עשיתי כלום.
נאנחתי. "אני לא יודעת, תראי איזה פרצוף יש לו, חבל להרוס אותו, לא?" שאלתי אותה ואחזתי בלסת של רון, גורמת לו לסובב את ראשו מצד לצד.
"ואת הפנים שלי לא היה לך חבל להרוס?" קטן ליאם מאחורינו. "אני התאום החתיך."
"אתה התאום חסר המוח," תיקנתי אותו. "ומאיפה אתם צצים כל הזמן? יש לכם כוחות או משהו כזה?"
"אני יצור אגדי."
"ערפד?"
"בגלל שאני חתיך?"
"לא, בגלל שאתה מתנהג כמו עלוקה מוצצת דם." עניתי לו בחיוך ניצחון והלכתי לעבר מקומי.
"אתם לא תפסיקו לריב, אה?" שאלה אותי ג'יני והתיישבה לידי.
"אנחנו נפסיק לריב ביום שבו האגו לא ישלוט במוח הקטן שלו."
"את יודעת מה אומרים..." ג'יני דחפה אותי וחיוך שובב עיטר את פניה. "מי שרב מאוהב."
"האמירה הזאת אולי נכונה לילדים ביסודי, לא לילדים בגילאי חמש עשרה עד שבע עשרה." לא התרגשתי ממה שג'יני אמרה לי. אני לא יודעת כמה תכניות טלוויזיה היא רואה אבל היא צריכה לקבל את העובדה שאלו החיים האמיתיים, ולא טלנובלה חסרת תקציב.
"את בת חמש עשרה?!" שאלה ג'יני בהלם. "את קטינה! אני בת שש עשרה וחצי." היא חייכה בשמחה.
"אל תתלהבי," ציננתי מעט את מצב רוחה. "עוד שבועיים אני בת שש עשרה." לפי הדרך שהעיניים שלה נצצו, דמיינתי את הצרחה שמתגבשת בגרונה ועומדת לצאת החוצה. "תחכי," אמרתי לה ואטמתי את אוזניי. "עכשיו." היא פתחה את פיה וצרחה צרחה שגם מבעד לאוזניי האטומות שמעתי בחוזקה. "בהמה!" סיננתי ועיסיתי מעט את אוזניי. "את רוצה לגרום לי להיות חירשת?"
"לא," היא אמרה. "אבל למה לא אמרת שיש לך יום הולדת בקרוב?"
"כי את אמורה לדעת את זה, זה לא בתאריך שבו נולד השטן?" ליאם קרא מהקצה השני של הכיתה.
הסתובבתי אליו ונעצתי בו מבט מוזר. "אני מתחילה לשקול ברצינות את העובדה שאתה ערפד." אמרתי לו.
"למה?" הוא גיחך.
"גם כי אתה עלוקה מוצצת דם, וגם כי יש לך שמיעה של עטלף."
ליאם פתח את פיו כדי לענות לי אך המורה להיסטוריה נכנסה לכיתה והשיעור התחיל.
"את עדיין חייבת לי תשובה." לחשה לי ג'יני.
"בקשר ל?..." שאלתי אותה.
"יום ההולדת שלך," היא הסבירה, "למה לא אמרת לנו שהוא בעוד שבועיים?"
"זה לא תאריך מיוחד," מלמלתי בעצב, לא רציתי להיזכר בזה שזה יום ההולדת הראשון שאני אחגוג בלי אריאל. "זה סתם יום רגיל."
"ברור שזה-"
"אתן שתיכן!" קטעה המורה את נאומה המשעמם וצעקה עליי ועל ג'יני. "מה השמות שלכן?"
"דניאל אלון." מלמלתי.
"ג'יני ריי."
"דניאל וג'יני," אמרה המורה והתקדמה בצעדים מאיימים לעבר שולחננו. "כנראה אתן מרגישות כל כך חכמות עד כדי כך שאתן לא צריכות להקשיב בשיעור."
"אני שונאת משפטי מורות." סיננתי לג'יני.
"מה אמרת?!" צעקה המורה בקול מאיים. "אולי תחזרי על זה בפני כל הכיתה?"
"אוקיי," אמרתי בפשטות "אמרתי לג'יני שאני שונאת משפטי מורות."
"איך את מעיזה להתחצף אלי ככה?!" המורה שאגה. "אני המורה שלך והמעט שאת יכולה לתת לי זה קצת כבוד!"
"אבל אני מכבדת אותך," הסברתי לה. "אם לא הייתי מכבדת אותך הייתי ממציאה לך תירוץ עלוב לגבי זה שאמרתי לה משהו לגבי השיעור." פניה של המורה האדימו, היא נראתה כאילו היא רוצה לסטור לי אך מתאפקת.
"אני אודה לשתיכן אם תואילו בטובכן להוציא את הציוד ולשבת בשקט!" המורה אמרה בניסיון להישמע רגועה.
"אין בעיה, המורה." אמרתי בתמימות והוצאתי את הציוד. ג'יני עשתה כמוני ולאחר עוד מבט חודר המורה חזרה ללמד.
"זה היה קרוב." לחשתי לה.
"יותר מדי," היא הסכימה איתי. "סיגל יכולה להיות ממש מכשפה כשהיא רוצה."
"וכרגע יש לה חשק עז להיות מכשפה?"
"לא," ביטלה ג'יני את דבריי. "היא דווקא נחמדה היום."
"נחמדה?!" שאלתי בזעזוע. "הדבר הזה יודע להיות נחמד?!"
"המורה," קראה שיר בקולה הצווחני. "הפטפוטים של ג'יני ודניאל מפריעים לי להבין את החומר." היא הסתכלה על המורה בעיניים תמימות והמורה שלחה לי ולג'יני מבט מאיים.
"מה שמפריע לך להבין את החומר זאת העובדה שכדי להבין משהו צריך מוח, ואת לא היית בתור כשחילקו את זה." עקצתי אותה. "את כנראה היית בתור של קבלת הקול הצווחני והפאקציות הבלתי נסבלת." חייכתי אליה חיוך ניצחון.
"דניאל, למשרד של בן!" צעקה המורה. "ואל תחזרי עד שאת מביאה לי פתק ממנו על זה שהיית אצלו!"
"אממ... זה לא אמור להיות למשרד של המנהלת?" שאלתי אותה.
"בן אחראי על כל מה שקורה בשכבה, אם מישהו עובר את הגבול שולחים אותו לבן, ואם בן מחליט שהילד הזה עבר את הגבול יותר מדי אז הוא שולח אותו למנהלת." הסבירה לי ג'יני.
"אוקיי," אמרתי וזרקתי את כל הציוד לתיק. "אני אלך לבן ואגיד לו שיכתוב פתק על זה שהייתי אצלו, זה בכלל לא בזבוז זמן." העמסתי את התיק על גבי ופניתי לצאת מהכיתה "אה והמורה," נעצרתי רגע לפני שיצאתי מהדלת. "בן הוא אחי הגדול, סתם לידע כללי."
-
"לא עשיתי לה כלום!" קבעתי לאחר חצי שעה של וויכוח עם בן.
"סיגל לא הייתה מוציאה אותך סתם מהשיעור," הוא טען נגדי. "היא הוגנת."
"באיזה צד אתה?" שאלתי אותו בכעס. "שלי או של המכשפה הפוזלת?"
"היא לא פוזלת!" אמר בן. נעצתי בו מבט של 'זה-באמת-מה-שמשנה-עכשיו-?!' והוא צחק ופרע את שיערי.
"לא נפטרת מההרגל הזה עם השנים, אה?" רטנתי והחלקתי את שיערי. "בכל אופן, אני צריכה אישור על זה שהייתי אצלך," הושטתי את ידי. "תביא."
"אני לא יכול לתת לך את האישור הזה ככה סתם," אמר בן והתיישב מאחורי שולחנו. "אני צריך לתת לך איזשהו עונש ולרשום אותו בפתק שתתני למורה שלך." הוא הוציא עט וחבילה של ניירות מאחת המגירות שהיו בשידה.
"אוקי," אמרתי באי אכפתיות. "תביא לי עונש על זה ששמתי את שיר 'קול צפצפני' במקום."
"אני אביא לך ריתוק," בן צחק וכתב משהו על המכתב. "זה העונש הכי קל שאני יכול לתת לך, והיום תורי לשמור על אלו שמקבלים ריתוק."
"לזה אתה קורא עונש קל?! אני צריכה להיות תקועה איתך באותו חדר במשך כמה שעות!"
"זה או להיות איתי בריתוק או להיות עם סיגל בריתוק." בן אמר והושיט לי את הפתק.
"אחי האהוב," מיהרתי לחבק אותו. "אני אשמח לבלות איתך את אחר הצהריים בריתוק."
בן צחק. "חשבתי שתגידי את זה."
-
"אז העונש בסוף לא כזה נוראי." אמרה ג'יני אחרי שסיפרתי לה על העונש שנתן לי בן. "זה היה יכול להיות יותר גרוע."
"זה יהיה יותר גרוע." נאנחתי. "החיים שלי כל כך צפויים שאני כבר יודעת מה יקרה בהמשך."
"איך את חושבת שזה יכול להיות יותר גרוע?" הצטרף רון לשיחה שלנו.
"מאיפה אתה והאח שלך כל הזמן צצים?!" שאלתי אותו. "ואיך בדיוק אתם עושים את זה?!"
"הוא לא אח שלי!" הכחיש רון. "הוא רק מישהו שיצא מהבטן של אימא שלי באותו יום שאני יצאתי."
"מצחיק." סיננתי.
"אז, מה יכול להיות יותר גרוע מריתוק?" שאלה ג'יני.
"ריתוק עם ליאם," נאנחתי. "ואני מניחה שהוא יבוא לספר לנו שהוא מרותק בערך בעוד שלוש, שתיים, אחת-" לא הספקתי להגיד 'ו' וכבר ליאם הופיע לידינו.
"יש לי המלצה בשביל אלו מכם שלא רוצים להיות מרותקים- אל תכנסו לשירותי הבנות עם בת כשיש שם מורה." הוא אמר והתיישב לידי. ג'יני ורון פרצו בצחוק ואני רק שלחתי להם מבט של 'אמרתי לכם.'
"למה הם צוחקים?" שאל ליאם בבלבול.
"אמרתי להם שאתה תהיה מרותק היום, ואתה מרותק היום, החיים שלי כל כך צפויים." הסברתי לו.
"ואיך זה קשור לחיים שלך?" הוא גיחך והוסיף בעוקצנות. "אני יודע שאת מעריצה את האדמה שעליה אני דורך אבל אין צורך שתבואי איתי לריתוק."
"אידיוט." סיננתי. "גם אני מרותקת, זה העונש שבן נתן לי."
"אסון," הוא נאנח. "אני מציע לך להתאבד."
"אל תדבר על מוות," אמרתי וזיכרונה של אריאל כמה דקות לפני מותה עלה במוחי. "בבקשה."
"דניאל אלון ביקשה בבקשה?!" ליאם העמיד פני נדהם. "בחיים לא הייתי מאמין עלייך."
"זה לא מצחיק." סיננתי והתחלתי להילחץ כשהתמונה לא עזבה את מוחי.
"יש משהו בחיים שלך שהוא לא מצחיק?" המשיך ליאם להקניט אותי.
זיכרונות מיום מותה של אריאל החלו לעלות במוחי, הרגע שבו אריאל ביקשה דקה עם כל אחד מאיתנו, הבקשה שלה, שלא אשכח אף פעם מי אני באמת, הדקה הנצחית שבה המוניטורים החלו לצפצף בחוסר שליטה, הפינוי מחדרה של אריאל ולבסוף המוות. הרגע שבו הרופא יצא מהחדר ובישר לנו בפנים אטומות שהיא איננה. הרגשתי שהריאות שלי מתכווצות ושהנשימה שלי מתקצרת.
"אני... אני כבר באה." מלמלתי ורצתי מהמקום, משאירה את ג'יני, ליאם ורון המומים במקומם.
-
"לא...עכשיו." מלמלתי לעצמי וניסיתי להחזיר את קצב הנשימה. אני לא יכולה לחטוף התקף עכשיו.
רצתי עד שהגעתי למקום ריק, אני לא יודעת מה הוא, או איפה הוא בדיוק, אני רק יודעת שכרגע הוא ריק וריק זה בדיוק מה שאני צריכה. כרעתי על הרצפה בעיניים דומעות וטפחתי מעט על לוח ליבי, אך זה לא עזר. ההתקף הפעם היה קשה מדי, עברו חמש דקות והוא לא נגמר. האוויר המועט שהצלחתי להכניס לריאותיי בהתחלה אזל וראייתי התערפלה, רק שבניגוד לפעם הקודמת ההתקף הפעם היה יותר חזק, ובניגוד לפעם הקודמת, הפעם הייתי לבד, בלי אף אחד שימצא אותי. נהדר.

----
שאלה: כמה תאי מוח צריך לשרוף כדי להצליח לכתוב ליאם כמו שצריך?

תשובה: את כולם!

גאד, אני קוראת את הפרקים לפני שאני מעלה וליאם פשוט... וול, לפחות הוא יפה.
חג שמח, בנות, ונתראה מחר ^^