חיה את החיים שלה

פרק 31

"אמא, אני עייפה." ניסיתי להתחמק ממנה.
"אז תסבירי מה קרה ותוכלי ללכת לישון." היא לא הרפתה.
"לא קרה כלום." נאנחתי.
"אם לא היה קורה כלום אז היית ישנה בלילה, וזה היה מוביל לכך שלא היית נופלת וחוטפת כל-כך הרבה היום." היא אמרה בטון מרגיז.
"אימא, אני יכולה ללכת לישון?" שאלתי בייאוש.
"לא, את יכולה לשבת ולהסביר לי מה קרה." היא ענתה.
"שמישהו יתקשר לאגודה לשלום הילד..." מלמלתי לעצמי. "לא קרה כלום!"
"את לא מתביישת להסתיר דברים מהאישה שסחבה אותך תשעה חודשים בבטן?" היא ניסתה עכשיו לדבר למצפון שלי. חבל שאני כבר מחוסנת נגד הדיבורים האלה.
"לא." עניתי בפשטות.
"את מרגיזה." היא שילבה את ידיה ונשפה אוויר בכעס.
"אני עייפה, זה טבעי שאני אתרגז ואהיה מרגיזה במצב הזה." לחשתי. כבר לא היה לי כוח לדבר.
"טוב, לכי לישון." היא וויתרה.
"הללויה." נאנחתי בהקלה ורצתי לחדר שלי. הורדתי את נעליי וקפצתי הישר מתחת לפוך.
דקה, עברה, ואחריה חמש ועשר, ועדיין לא נרדמתי. תחבתי את ראשי אל תוך הכרית כדי לסנן כל קרן אור שחדרה מבעד לחלון שהתעצלתי לקום ולסגור, אבל זה לא עזר. השינה פשוט לא באה.
"סקאי." מלמלתי בשקט. אם הייתה לה שמיעה של בת אדם סביר להניח שהיא לא שמעה אותי, אבל היות והיא כלבה עם שמיעה של כלבה היא התייצבה ליד ראשי חמש שניות אחרי שקראתי לה. "בואי." הרמתי את הפוך ועזרתי לה להיכנס לתוכו. זה עבד. ידי המלטפת את פרוותה ותחושת החום של גופה הצמוד לגופי השרו עליי רוגע ועד מהרה לא שמעתי אפילו את קול נשימותיי.
-
"העצלנות של בני הנוער בימינו פשוט נוראית." אריאל העירה. היא ישבה לידי על אותו ספסל לבן ומוכר.
"למה?" מלמלתי לעצמי.
"כי הרגע חזרת מבית הספר ו-" היא התחילה לענות לי.
"התכוונת ללמה מגיע לי הסבל הזה עכשיו? אני רוצה לישון." קטעתי אותה במעט התבכיינות.
"כי אחותך הגדולה-"
"-בכמה דקות." קטנתי.
"- רוצה להיות פה איתך ולשמוע איך את מרגישה אחרי הפרידה מכולם." היא התעלמה מדבריי.
"את מתכוונת לפרידה מכולם שקרתה באשמתך?" עקצתי. פניה התכווצו באשמה.
"את יודעת שאני-"
"-לא רוצה שמישהו יפגע, אני יודעת. מצטערת." השלמתי אותה בשקט.
"אין לך על מה," היא נאנחה. "גם אני מצטערת שגררתי אותך לזה."
"מתי זה יסתיים?" שאלתי אותה.
"אני לא יודעת, בקרוב, אני מניחה." היא ענתה לי תשובה שלא ענתה על השאלה.
"אני רק בהתחלה וכבר נמאס לי." מלמלתי. "איך שרדת בלי לספר כלום?"
"ידעתי שאם אני אספר אף אחד לא ישרוד." היא משכה בכתפייה בפשטות.
"אבל בכל זאת... לא התפתית לשתף אותי?" שאלתי.
"יותר מדי פעמים," היא הודתה. "אבל בכל פעם שזה קרה פשוט הזכרתי לעצמי מי הוא דילן בר-לב."
"ומי הוא דילן בר-לב?" ניסיתי לקבל תשובה יותר טובה מהתשובות שמצאתי באינטרנט.
"דילן בר-לב הוא דילן בר-לב," היא ענתה. "רוצח, סוחר סמים, מלבין כספים, גנב ובכללי הפושע הכי מסוכן בארץ נכון להיום."
"ואני אמורה לנצח אותו." אמרתי באי אמון. "איך?"
"את ילדה חכמה, ועכשיו שיש לך את ירון איתך הדברים יהיו קלים יותר." היא ליטפה את שיערי בתנועה מנחמת.
"אני רוצה את ליאם איתי," רטנתי. "ואני יודעת שזה נשמע כמו התבכיינות מפגרת של נערה בגיל ההתבגרות."
"אולי בגלל שאת נערה בגיל ההתבגרות?" אריאל הציעה.
"נכון, אבל אסור לי להתנהג כמו נערה מתבגרת עכשיו, אין זמן בשביל זה."
"יהיה לך זמן בשביל זה, אבל עכשיו את צריכה להתעורר," היא קמה בפתאומיות. "יש לך דברים לעשות." המשיכה ונעלמה בלי להסביר את עצמה, כרגיל.
-
"-היא ישנה עכשיו, אני אגיד לה להתקשר מאוחר יותר ו-" שמעתי במעומעם את אימא שלי.
"אני ערה, מי זה?" שאלתי בקול צרוד משינה ושפשפתי את עיניי.
"אה, היא התעוררה הרגע," היא הרחיקה את הפלאפון מאוזנה והגישה לי אותו. "זה המורה שלך, ירון."
חיכיתי עד שהיא יצאה מהחדר והצמדתי את הפלאפון לאוזני. "המורה שלי?"
"את מעדיפה שבפעם הבאה אגיד האדם שעוזר לך למצוא את הפושע המסוכן ביותר בארץ?" הוא שאל בעוקצנות.
"המורה שלי זה טוב." מיהרתי להגיד. "למה התקשרת?"
"את זוכרת את ההודעה שקיבלתי היום?" הוא שאל בהתלהבות.
"במעורפל." מלמלתי.
"גם טוב," הוא אמר. "אז החבר ששלח לי את ההודעה הביא לי כמה דברים שהוא מצא, מסתבר שדילן היקר שלנו לא נשאר בדיוק חשאי."
כל שארית מהעייפות שהרגשתי עד לפני מספר שניות נעלמה. "הסבר." דרשתי.
"תקשיבי, מסתבר שדילן הזמין כמה חפצים לאיזו דירה משם בדוי. אני חושב שהוא עדיין שם." ירון אמר.
"איך אתה יודע שזה דילן?"
"תאמיני לי, אני מכיר את השיטות שלו." הוא אמר בלי לפרט.
"וכשאתה אומר את זה אתה מתכוון לזה שאתה סומך על החבר שמסר לך את המידע?" קמתי מהמיטה והתחלתי להתהלך בחדר.
"משהו כזה." הוא הודה. "עכשיו עופי להתארגן ותפגשי אותי עוד חצי שעה בקצה הרחוב."
"ומה אני אמורה להגיד לאימא שלי על זה שאני יוצאת בשעה-" הסתכלתי על השעון המעורר שלי. "-שבע וחצי בערב?"
"שיש לך שיעור פרטי." הוא אמר.
"בשבע וחצי בערב?"
"אני מורה עסוק." הקול שלו היה אדיש.
"אתה לא מורה בכלל." הזכרתי לו.
"ואימא שלך לא צריכה לדעת על זה," הוא אמר. "אז תזיזי את עצמך כבר, יש לך רבע שעה."
"אבל הרגע אמרת חצי שעה."
"תמשיכי להתלונן וזה יהפוך לעשר דקות."
"אתה מעצבן."
"ולך אין ברירה אלא לחיות עם זה," הוא נשמע משועשע. "להתראות."
-
"אני צריכה להיות בבית עד תשע." אמרתי לירון והחלקתי למושב שלידו.
"היי ירון, מה שלומך ירון, איך אתה מרגיש ירון?" הוא אמר.
"למה שאני אשאל דברים שלא מעניינים אותי?" שאלתי אותו בגיחוך.
"מתוך נימוס, דבר שבבירור אין לך." הוא ענה לי.
"גדלתי עם זאבים." חייכתי אליו חיוך ציני וחגרתי את עצמי. "מאיפה השגת את הרכב?"
"החבר שהשיג את המידע על דילן הביא לי." הוא התניע את הרכב והתחיל לנסוע.
"יש לו שם, או שאם תגלה לי תצטרך להרוג אותי?" שאלתי בטון מלגלג.
"אני מעדיף אותך חצי רדומה, את יותר נחמדה ככה." הוא ציין.
"ואני מעדיפה שלא יעירו אותי כשאני עייפה." אמרתי בטון ציני.
"תחזרי לישון, אני אעיר אותך כשנגיע, יש לנו דרך קצת ארוכה." הוא אמר.
"איך אני אדע שאתה לא הולך לרצוח ולזרוק את הגופה שלי בסמטה חשוכה בזמן שאני ישנה?" שאלתי בחשד מזויף.
"זה מפתה, אבל אני מעדיף אותך בחיים." הוא אמר בעוקצנות.
"כן, כדי שתוכל להציק לי עד שאמות." מלמלתי ועצמתי את עיניי. השינה חזרה אליי במהירות ואת תשובתו לא שמעתי.
-
"דניאל, קרצייה, קומי." לחש ירון. לקחו לי כמה שניות להבין איפה אני, ומה אני עושה פה.
"הגענו?" שאלתי בטון מנומנם.
"לא," הוא לחש בציניות. "הערתי אותך כדי שתארחי לי חברה, משעמם לי לנהוג לבד."
"מצחיק." סיננתי.
"אני יודע, חשבתי לעשות תפנית תעסוקתית ולהפוך לסטנדאפיסט, אבל ילדה קרצייה בדיוק באה והפכה אותי לשרלוק הולמס." הוא כיבה את המנוע.
"כשאמרתי 'סמטה חשוכה' התכוונתי גם לבית נטוש, מה זה המקום הזה?" שאלתי ועיוויתי את פניי בגועל.
"זה המקום שבו דילן בר-לב גר." ירון אמר. "או לפחות היה גר." תיקן את עצמו לאחר מבט מהיר בבית.
"אתה בטוח?" שאלתי בספק.
"איתי אמר, ואם איתי אומר איתי יודע." הוא ענה בפשטות ופתח את הדלת של הרכב. "את באה?"
"מה אתה חושב שנמצא כאן?" שאלתי אותו והסתכלתי על הבית בחשש.
"גופות של אנשים שדילן רצח, סמים, בקבוקים שבורים." הוא גיחך.
"זה לא מצחיק." מלמלתי ושחררתי את החגורה בידיים רועדות.
"דני," הוא הסתכל עליי. "אני צחקתי."
לקחתי נשימה עמוקה. "אני יודעת."
"את רוצה שאני אחזיר אותך הביתה ואבוא לפה יום אחר לבד?" הוא שאל בעדינות.
"לא." הנדתי בראשי לשלילה. "אני רוצה להיכנס."
"מעולה," הוא אמר בעליצות. "אין סיום יותר טוב ליום מאשר ביקור בבית נטוש."
"חלומה של כל נערה." חייכתי מעט ויצאתי מהרכב. ירון יצא אחריי והוציא מתא המטען את הקביים שלו.
"הבה ניכנס." הוא אמר והציע לי את זרועו.
"הבה." צחקקתי מהניסיון העלוב שלו לגרום לפחד שלי להעלם.
"אני תמיד חשבתי ש'הבה' זה בעצם נביחה של כלבה." הוא אמר לי.
"למה אני לא מופתעת?" נאנחתי ופתחתי את הדלת. היא נפלה בחבטה גדולה על הרצפה.
"בית יפה." ירון מלמל בעודו בוחן את הקירות, שעל כל פיסה מהם רוססה כתובת גרפיטי.
"מקסים." הסכמתי איתו בטון ציני בעודי מנסה לא לנשום את הריח המסריח של הסיגריות והבירה שחנק אותנו מכל עבר.
"זקוק למעט שיפוץ." הוא אמר.
"ממש טיפה, לא משהו רציני." הסתכלתי על המדרגות המתפרקות והרמתי את מבטי לתקרה, שחלקים גדולים ממנה היו חסרים. "מה אתה חושב שיש למעלה?" שאלתי.
"דילן לא יהיה מרוצה." נשמע קול גס מחוץ לבית.
"מסתבר שנצטרך לגלות." ירון אמר ובמהירות רץ לקומה העליונה כשאני בעקבותיו.
נשכבנו על הרצפה והצצנו למטה. לבית נכנסו שני גברים, אחד גבוה ורזה ואחד נמוך ושמן. לגבוה הייתה קרחת מבהיקה ולנמוך היו מעט שיערות, אבל לא הרבה.
"אני אומר לך שהנערה בבית." אמר הנמוך, שהיה בעל קול גבוה ומצייץ.
"איך אתה יכול לדעת? נרדמת בשמירה." נזף בו הגבוה בכעס.
"זאת לא אשמתי שלא ישנתי כל הלילה, גם אתה לא היית מצליח לישון עם השותף שלך היה נוחר כל-כך חזק." הנמוך לא וויתר.
"אני לא נוחר, אני נושם חזק." התגונן הגבוה.
אני וירון הסתכלנו אחד על השנייה. השניים האלה לא נראים כמו פושעים מסוכנים של דילן, הם נראים כמו תאומים סטנדאפיסטים שרק השיחות הרגילות שלהם מסוגלות להצחיק כל אדם.
"אני לא מבין למה דילן שלח אותנו לפה בכלל, אין פה שום דבר כבר שנה וחצי." רטן הגבוה.
"אנחנו יכולים להגיד לו שהסתכלנו ושאין פה כלום." הציע הנמוך. "הוא לא ידע כלום."
"אתה עד כדי כך רוצה ללכת?" הגבוה שאל.
"המקום הזה מלחיץ אותי, במיוחד בלילה." הודה הנמוך.
"טוב, בוא נזוז מפה, גם ככה אני בטוח שהמסמכים של האשראי לא פה, אני זוכר שלקחתי את הארגז שלהם כשעזבנו." הגבוה אמר ויצא מהבית כשהנמוך בעקבותיו. כמו שחשבתי, ממש לא פושעים.
"חכי." ירון עצר אותי לפני שקמתי.
קול של רכב מתניע נשמע ואחריו של אבנים נמעכות.
"קדימה." נעמדתי ועזרתי לו לעמוד.
"אני אחפש בחדר הזה ואת בחדר השני." הוא הצביע על שני חדרים שעמדו אחד ליד השני.
"בהצלחה, תקרא לי אם תמצא משהו." אמרתי לו.
"גם את." הוא אמר וצלע עם הקביים שלו לתוך החדר.
נכנסתי לחדר שהוכיח לי שהקומה התחתונה היא לא החלק הכי גרוע בבית. כיסא, שידה, מיטה וטלוויזיה, השברים של כל אלה היו ברחבי החדר. ניגשתי למיטה בתקווה שאמצא משהו מתחתיה. כלום. לאחר מכן הלכתי לשידה השבורה במחשבה שאולי שם יש משהו קטן, אבל גם אז התאכזבתי. הסתכלתי על הטלוויזיה ולאחר היסוס קל הכנסתי את ידי בין השברים שבתוכה. הדבר הראשון שהרגשתי היה חלקלק וחי. צרחתי.
"דניאל, את בסדר?" קולו של ירון נשמע קרוב ומודאג, כמו של אח גדול.
"כן," השתלטתי על הרעב בקולי. "אלו סתם תיקנים."
"דני הקטנה מפחדת מג'וקים?" הוא לעג לי, כמו אח גדול מעצבן.
"דני הקטנה עוד מעט תבוא ותבעט לך ב-"
"מצאתי משהו." הוא קטע אותי. התרחקתי במהירות ממאורת התיקנים ורצתי לחדר שליד, שם מצאתי את ירון מסתכל על דף לבן וארוך ומחייך חיוך גדול.
"משהו טוב?" שאלתי והתקדמתי לכיוונו.
"משהו מעולה." הוא הנהן בלי להסיר את עיניו מהרשימה.
"אני מחכה שתרחיב." אמרתי לו.
"הרשימה הזאת היא הרשימה של כל כרטיסי האשראי שהוא השתמש בהם בשנה האחרונה, כולל כרטיס האשראי הנוכחי שלו, את יודעת מה זה אומר?" הוא הרים אליי עיניים נוצצות מהתרגשות.
הנדתי בראשי לשלילה.
"זה אומר שמעתה והלאה אנחנו יכולים לעקוב אחרי כל קנייה של דילן." הוא אמר באושר והסתכל עליי.
עברו כמה שניות עד שהבנתי. אם נוכל לעקוב אחרי כל קנייה של דילן נוכל לראות מה הוא מזמין, ואם נוכל לדעת מה הוא מזמין נוכל לדעת מאיפה הוא מזמין, ואם נוכל לדעת מאיפה הוא מזמין נוכל לדעת לאן הוא מזמין, מה שאומר שתיאורטית כרגע אנחנו יכולים למצוא את המקום של דילן בר-לב. בינגו.

----

אין זמן, אז נעשה את זה מהר - 
מתקרבים לסוף.
גשםםםםםםםםםםםםם
נתראה מחר ^^