חיה את החיים שלה

פרק 26

אתמול, יום ד', בשעה 22:53 פרצו שוטרים לדירתו של דילן בר-לב.
מהחיפוש בדירתו נמצא כי הדירה הנטושה שמשה בעבר כבסיס מבצעים למאפיה האנונימית שאיימה על מדינתנו במהלך השנה האחרונה.
מהממצאים עלה כי הדירה ננטשה כבר לפני שנה, כשהסיפור התגלה.
כידוע, דילן בר-לב היה תורם נדיב לכמה מהעמותות הבולטות בארץ. חוסר תרומותיו מורגש וגורלן של אותן עמותות תלוי על חוט השערה.
משטרת ישראל מבקשת להזכיר לציבור להיזהר מדילן, הוא פושע מסוכן בעל קשרים בכל הארץ. כל אדם הרואה אותו מבקש להתקשר מידית למשטרה ולהתרחק מהמקום.
עברתי על הכתבה הקצרה שוב ושוב כדי לבדוק אם פספסתי משהו, אבל כלום.
מתחת לכתבה הייתה תמונה של דילן. בתמונה הוא נראה לוחץ ידיים עם איש אפור שיער, כנראה יושב הראש של אחת העמותות שלהן תרם. שערו היה בצבע חום דהוי, עיניו היו קטנות ואפלות ופניו היו מגולחים למשעי. בתמונה הוא נתפס מחייך אך חיוכו היה אכזרי ומשועשע, כאילו חושב לעצמו כמה טוב לעבוד על האנשים האלה. העתקתי את הכתבה והתמונה לוורד ואת הקובץ שמרתי בתיקייה חדשה שלה קראתי "שן-הארי", על כל מקרה שאימא תחליט לחטט במחשב. חיפשתי עוד כתבות שיכולות למסור לי פיסת מידע נוספת, וככל שקראתי יותר ככה הבנתי עד כמה דילן מסוכן. הוא גנב, רוצח, סוחר סמים. יש לו קשרים בכל מקום והוא יכול להעלם ולהעלים בקלות. קראתי כתבות אנשים שהסתכסכו איתו ונעלמו. הם נמצאו כמה ימים אחרי זה פצועים עם חריטה של דב"ל על הצד החיצוני של ידם הימנית. כל האנשים האלה מתו מהפצעים כמה שעות לאחר שמצאו אותם. כולם חוץ מאחד.
טכנאי המחשבים, ירון לוי, התעורר אתמול מתרדמתו. ירון הוא הראשון מבין החטופים של דילן בר-לב שהצליח להתאושש מפצעיו. לאחר שבוע שבו היה במצב קשר יועבר מחר ירון לחדר רגיל עם אבטחה כבדה. למרות רגליו, שלא עתידות לתפקד, יתחיל ירון בעוד מספר ימים טיפולי פיזיותרפיה בתקווה להשיב את התחושה לידו הימנית.
את כל הכתבות שקראתי העתקתי והכנסתי לתיקייה החדשה שפתחתי. לאחר מכן כיביתי את המחשב וירדתי להכין לעצמי משהו לאכול. ידעתי שאם לא אוכל בקרוב אתמוטט, וכרגע אין לי זמן לבתי חולים, לבדיקות ולהיסטריה של אימא. בעיקר להיסטריה של אימא. בזמן שהאוכל התחמם במיקרוגל נשמעו שלוש דפיקות בדלת ומיד אחריהן היא נפתחה ובן נכנס לבית.
"אני בחיים לא אבין למה אנשים דופקים בדלת ומיד אחרי זה, בלי לחכות שיפתחו להם, נכנסים לבית." אמרתי לו במקום ברכת שלום.
"אני לא יודע למה אנשים אחרים עושים את זה, אבל אני עשיתי את זה כדי לתת לך זמן לנסות להראות חולה. חבל שלא ניצלת את זה." הוא ענה לי וזרק את תיק העבודה שלו על רצפת המטבח.
"אתה מצפה שאני ארים את זה?" שאלתי אותו, מצפה לתשובה צינית. כמובן שהוא לא אכזב.
"מה פתאום, אחותי החולה." הוא קרץ אליי ונשק למצחי. הבעתו השתנתה. "את באמת חמה." הוא הודה.
"מה חשבת, שאני מתנהגת כמוך ומזייפת מחלות כדי להתחמק מבית הספר?" שאלתי אותו.
"זה לא הוגן!" הוא מחה. "אותי השעו מבית הספר."
"אבל פחדת לספר לאימא ובגלל זה אמרת לה שאתה חולה ונשארת בבית."
"נו, הייתה לי סיבה." הוא אמר בטון מצטדק.
"חבל רק שאבא גילה על זה במקום." אמרתי וצחקקתי כשנזכרתי בעונש האכזרי שאבא נתן לבן.
"זה לא היה מצחיק, תנסי את לחזור לבית הספר אחרי שאבא שלך מכריח אותך להיכנס לכל כיתה ולהודות בזה שאת פרינססה מפונקת." בן אמר בהתמרמרות וצנח על הכיסא לידי. "תמזגי לי אוכל, אישה."
"אתה תמיד כזה שוביניסט?" שאלתי אותו.
"את חושבת שאצל מארי אפשר להיות שוביניסט?" החזיר לי.
"אם אצל מארי אי אפשר גם אצלי אי אפשר." אמרתי והוצאתי את האוכל מהמיקרוגל.
"דניאל, אחותי היפה, נכון שאת תשמחי לתת לי לאכול?" הוא ניסה טקטיקת התחנפות.
"בן, אחי החופר, אתה מוכן לתת לי לאכול בשקט?" החזרתי לו באותו טון.
"אבל אני רעב." קולו הפך לקול מתבכיין.
"אבל אתה אכלת היום, עכשיו אני אוכלת את ארוחת הערב של אתמול." אמרתי לו.
"לא אכלת כלום מאתמול בצהריים?" בן שאל בפליאה. "ואת מתפקדת?"
"אתה רואה? לא כל העולם חייב לאכול כל-כך הרבה כדי לשרוד." עקצתי אותו.
"דני, את לא..." הוא לא השלים את המשפט. לא היה צורך להשלים את המשפט. הבנתי את הכוונה שלו עוד לפני שפתח את הפה, רק מהמבט שלו.
"לא, לא." מיהרתי להרגיע אותו. "אבל היו לי כמה דברים לעשות ולא היה לי זמן לאכול."
"דברים כמו מה?" הוא חקר.
"דברים כמו דברים שאסור לך לדעת עליהם." התחמקתי בצורה ממש לא אלגנטית.
"אני ממליץ לך להתחיל לדבר, אלא אם כן את רוצה שאני אזמין לפה את היחידה המיוחדת של השב"כ."
"אתה מתכוון למארי?"
"בדיוק."
"היא לא מפחידה אותי."
"היא לא?" עיניו של בן נפערו בתדהמה. "היא מפחידה את כולם."
"אתה מפחד מחברה שלך?" שאלתי אותו בקול משועשע והכנסתי לפה כפית מלאה באורז.
"אני לא מפחד, אני חושש לחיי." הוא תיקן אותי.
"וההבדל?" שאלתי.
"אני לא יודע, אבל מפחד נשמע מוזר." הוא משך בכתפיו וגנב בורקס אחד מהצלחת.
"זה לא יפה לגנוב אוכל." נזפתי בו.
"מי שאוכל לבד מת לבד." הוא ירה לכיווני. "ואל תתני לי את התירוץ העלוב הזה של 'למה אני צריכה שמישהו ימות איתי' כי זה לא עובד עליי."
"לא התכוונתי לתת את התירוץ הזה." מלמלתי. זה היה שקר. הוא יודע את זה, ואני יודעת את זה.
"ברור." הוא גיחך. "עכשיו קדימה, תספרי."
"אין מה לספר." משכתי בכתפיי.
"אז תספרי את מה שאין לספר." הוא התעקש.
"סתם, ליאם ואני הלכנו לשבת בחוף הים, לא משהו רציני." מלמלתי ומילאתי את פי כדי שלא אוכל לענות על עוד שאלות.
"סתם לשבת בחוף הים, בגשם?" קולו של בן היה חושד.
"כן, סתם לשבת, לדבר." אמרתי לו. "ואל תכנס לתפקיד האח המגונן כי זה לא כיף לדבר איתך כשאתה בתפקיד."
"אין ברירה." בן שלף את הפלאפון שלו. "אני מתקשר למארי."
"אוי, האימה." אמרתי בלגלוג.
"אה, ככה?" הוא הרים גבה וחייג. "אין בעיה."
עברו כמה דקות של שיחה, שבמהלך רובן בן ומארי התווכחו מי אוהב את השני יותר ואני זרקתי על בן קצת אורז, ואז בן ניתק את השיחה וחייך חיוך ניצחון.
"היא באה." הוא אמר. "אכלת אותה."
-
"אתה רואה? אפילו חברה שלך מסכימה איתי שזה בסדר ללכת לדבר בחוף הים." אמרתי לבן בחיוך ניצחון. מארי הגיעה לפני חצי שעה ובמשך כל החקירה שלה הדבר היחיד שהסיקה הוא שבן חופר.
"מארי, את לא אמורה לבחור בצד שלה." בן התלונן.
"שקט אתה, הם חמודים ביחד." היא אמרה לו וחזרה לדבר איתי. "מה הוא אמר לך בדיוק?"
"בן, תשתלט על האישה שלך." אמרתי לבן. פניה של מארי עטו הבעה נעלבת.
"אני בצד שלך, ואת מבקשת ממנו להשתלט עליי?" היא שאלה.
"זה לא אישי," ניסיתי לפייס אותה. "את פשוט חופרת."
"אני לא חופרת!" היא מחתה ונעצה מבט בבן. "אני לא, נכון?"
"כמובן שלא." הוא קפץ כמו כלבלב.
"הוא מפחד ממך." אמרתי למארי.
"זה לא פחד, זאת אהבה." תיקן אותי בן ונשק לשפתיה של מארי.
"לא לפני הילדים." רטנתי ועצמתי את עיניי לקול צחוקם של מארי ובן.
"את כבר לא ילדה." בן אמר.
"למה את אומרת לנו להפסיק לעשות דברים שעשית אתמול עם ליאם?" מארי שאלה בקול שובב.
"מארי!" סיננתי וסימנתי בראשי על בן, שפער את פיו.
"אני לא מסכים לך להיפגש איתו יותר!" הוא מיהר להגיד.
"אתה לא אבא שלי, וגם לאבא אני לא מקשיבה." עניתי לו בגיחוך.
"מארי, את מוכנה לדבר עם הילדה?" בן סינן בחיקוי מרשים של אבא שלנו.
"כן," היא אמרה לו. "כל הכבוד." חייכה אליי והרימה את אגרופה באוויר. הצמדתי את אגרופי לשלה על רקע אנחתו של בן.
"אל תעודדי אותה." הוא אמר.
"תפסיק להתנהג כמו איש זקן." מארי דחפה אותו הצידה בשובבות.
"אני? איש זקן?" הוא אחז בידיה והשליך אותה על הספה לצידו ללא כל מאמץ. לאחר מכן רכן מעליה ולחש, "למי קראת איש זקן?"
"תשכרו חדר." גלגלתי את עיניי.
"בכמה את משכירה את שלך?" בן שאל, עדיין חצי שכוב על מארי.
"בן, אני ממליצה לך ללכת." אמרתי לו בקול רשמי שהבהיר לו עד כמה אני רוצה להרוג אותו.
"אבל נוח לנו פה, נכון מארי?" הוא אמר בשעשוע וחזר להתיישב. מארי הנהנה והתיישבה עליו.
"אני אגיד לאימא שאתה מטריד אותי." איימתי עליו.
"ואני אגיד לו כל הכבוד." אימא שלי אמרה מהכניסה לסלון. מתי היא הספיקה להגיע לפה?
"את לא אמורה לבחור בצד שלו." רטנתי. אימא שלי צחקה והתקדמה לכיווני. היא רכנה ונשקה למצחי.
"את עדיין חמה, לקחת כדור?" שאלה. הנדתי בראשי.
"אני לא מאמינה בתרופות." אמרתי לה ודחפתי את בן, שהחליט שגם הוא רוצה לבדוק עד כמה אני חולה.
"את לא צריכה להאמין בהן, את רק צריכה לקחת אותן." אימא שלי אמרה לי והלכה למטבח. כעבור חצי דקה היא חזרה עם כדור לבן וכוס מים. "תשתי."
"לא." הנדתי בראשי.
"דניאל, תשתי או שאני אכריח אותך." בן הזהיר אותי. הנדתי בראשי והנחתי את ידי על פי.
"אין ברירה," הוא נאנח לעצמו והתקרב אליי בצעדים איטיים. "אני לא רציתי לעשות את זה, את מכריחה אותי."
מהיכרות קודמת שלי עם המילים הנחמדות האלה כבר ידעתי שהוא הולך לדגדג אותי, אז התחלתי להתרחק ממנו, חבל שהוא יותר מהיר ממני.
"קדימה אימא, תביאי את הכדור." הוא אמר ודקר את מותני באצבעו, התקפלתי אך עדיין לא פתחתי את פי. במעורפל ראיתי את אימא שלי מגישה לו את הכדור והמים והדבר הבא שהרגשתי היה ידיו של בן פותחות את פי ודוחפות לתוכו את הכדור הארור. בלית ברירה לקחתי את הכוס מידיו של בן ושתיתי את כל המים שהיו בתוכה. הכדור נבלע ונעלם.
"אני שונאת אותך." סיננתי לעברו של בן בקול כועס.
"שקרנית." הוא הקניט אותי.
"תגידי, דני, זה הפלאפון שלך שמצלצל עכשיו?" מארי קטעה את הוויכוח שעוד לא התחיל. שקט השתרר בסלון.
"אני לא שומע כלום." בן אמר.
"אני כן, וזה הפלאפון שלי." אמרתי.
"אז למה את עדיין פה?" אימא שלי שאלה.
"מה?"
"רוצי לענות!" מארי דחפה אותי לעבר המדרגות.
"אה נכון." מלמלתי ורצתי לעבר החדר שלי, משאירה את בן מאחורי לרטון על כמה שאני מעופפת בימים האלה. כשעניתי לפלאפון הצלצול כבר הסתיים, וחשבתי שניתקו.
"דני?" שמעתי את קולו של ליאם מעברו של הקו.
"ליאם?" עניתי לו באותו טון. הוא נאנח בהקלה.
"את לא נורמאלית! חשבתי שהתעלפת, שמתת, ש-" התחיל למנות סוגים שונים של אסונות.
"הפכת לאימא פולניה בחצי יום שלא ראית אותי?" שאלתי בגיחוך.
"זאת אשמתם של ג'יני, רון, לירן ומילנה!" הוא הסיר מעליו את האשמה.
"מה הם אמרו לך?" שאלתי ונשכבתי על מיטתי.
"הם אמרו לי שקמת ויצאת מהחדר ובגלל שהיית חלשה התגלגלת במדרגות ואז יצאת החוצה ונדרסת." הוא אמר לי בקול ילדותי. "וזה הדאיג אותי מאוד."
"תמסור להם שגם אני מאוד אוהבת אותם." צחקקתי. "אבל כמו שאתה יכול לשמוע, אני בסדר, זה סתם כאב ראש."
"גם כאב ראש זה משהו, אסור שיכאב לך כלום." הוא אמר.
"אמא ובן אנסו אותי לקחת כדור." התלוננתי. הוא פרץ בצחוק.
"אנסו אותך?" שאל בשעשוע.
"בחירת מילים מצערת." נאנחתי.
"מאוד." הוא הסכים איתי. "אבל זה טוב, את חייבת לקחת תרופה כדי להחלים ולחזור לפה, את השארת אותי יום שלם איתם."
"איך הסתדרת לפני שבאתי לבית הספר?" שאלתי אותו.
"אני לא יודע," ענה לי בכנות. "אני מניח שסתם גררתי את הימים."
"טוב, אתה מסכים לי ללכת לנוח קצת?" שאלתי אותו כשהסתכלתי על מסך המחשב שלי. פרסומת קפצה. פרסומת של טכנאי מחשבים. אפילו מהמרחק שבין המיטה למחשב השם בלט. ירון לוי. רעיון עלה למוחי. הרי כדי להשיג את דילן אני לא אצליח לבד, אני צריכה מישהו שמבין במחשבים, מישהו שיכול לעזור לי, מישהו שרוצה נקמה.
"את רוצה שאני אבוא אלייך?" הוא שאל. בקולו נשמע תקווה לתשובה חיובית.
"אולי יותר מאוחר, אני רוצה לנוח קצת." שיקרתי לו, אבל ידעתי שאין לי ברירה.
"אה," הוא ניסה להסתיר את אכזבתו ללא הצלחה. "בטח, אין בעיה."
"תודה, נדבר יותר מאוחר?" שאלתי אותו.
"בטח, החלמה מהירה."
"תודה."
השיחה נותקה ואני קפצתי מהמיטה והתיישבתי ליד המחשב. קראתי את פרטי הפרסומת וחייכתי לעצמי. ירון לוי, טכנאי מחשבים, אבשלום גיסין 21\16. פל': 0529916785.
לא היו בפרסומת הרבה פרטים, לא גינונים מיוחדים, לא תמונות. רק כתובת ומספר טלפון, וזה כל מה שהייתי צריכה.
-
לפני ארבעים דקות, כשהפרסומת קפצה, זה נראה כמו רעיון טוב, אבל עכשיו, כשאני ליד הבניין המתפורר, אני מתחילה לפקפק בו. לאחר מבט מהיר בתיבות הדואר הבנתי שירון אמור לגור בקומה החמישית. פתחתי את דלת הזכוכית המאובקת ונכנסתי ללובי הקטן. התלבטתי אם לעלות במעלית או לא, מפני שהיא עשתה רעשים דיי מוזרים, אבל החלטתי שמי שמסתכן לא מרוויח ובצעד אמיץ נכנסתי לתוכה ולחצתי על הקומה החמישית. כל הדרך הארוכה למעלה עברה בטלטולים וברעשים מוזרים, ועד שהגעתי לקומה החמישית, דבר שלקח בערך חצי דקה, כבר קיללתי את עצמי על כך שהחלטתי לעלות במעלית במקום המדרגות. הלובי של הקומה החמישית היה חשוך לגמרי. העברתי את ידי על הקיר במטרה למצוא מתג שידליק את האור והצלחתי, אך המנורה החלשה לא הצליחה להאיר את הלובי יותר מדי. הלכתי לכיוון דלת חומה ומאובקת שעליה נחרט המספר 21 ודפקתי עליה. לא היית תשובה. דפקתי עוד שלוש פעמים וכשהחלטתי לוותר ולחזור הביתה הדלת נפתחה. הדבר הראשון שאליו שמתי לב הייתה העובדה שירון צעיר. מאוד. אולי בן עשרים וחמש. הדבר השני אליו שמתי לב היה הקביים שלו, והשלישי היה שהוא נועץ בי מבט חושד.
"ירון לוי?" שאלתי בהיסוס.
"תלוי מי שואל." הוא ענה לי.
"אני דניאל אלון, אני יכולה לדבר איתך?" שאלתי.
"אני לא רואה כאן מחשב, אז אני מניח שאין לזה שום קשר לעובדה שאני טכנאי מחשבים." הוא נאנח.
"לא, לא ממש," הודיתי. "אבל יש לזה קשר לדילן בר-לב."
לשמע שמו של דילן ירון הזדקף ונעץ בי מבט ערני. הוא הסתכל לצדדים כאילו לוודא שאיש לא רואה ואז סימן לי להתקרב.
"לא כאן, תיכנסי." הוא זז הצידה וסימן לי להיכנס לתוך הבית. הדבר הראשון והיחיד שתפס את מבטי בבית היה המכשור הטכנולוגי. הוא נראה כל-כך לא מתאים לבניין המתפורר הזה.
"את מוזמנת לשבת." ירון הציע לי והתיישב על ספר המיועדת לאדם אחד. התיישבתי מולו על ספה המיועדת לשני אנשים. "אני מודה, עברה תקופה ארוכה מאז ששמעתי את השם דילן בר-לב." ירון פתח. "ואני סקרן לשמוע את מה שיש לך להגיד."
"אני צריכה את העזרה שלך." אמרתי לו.
"את זה כבר הבנתי, את צריכה את העזרה שלי במה?" הוא שאל בקוצר רוח.
שאפתי אוויר. "אני צריכה למצוא את דילן בר-לב."

----

ירון!!! יאאא שכחתי שהוא קיים בכלל. התגעגעתי אליו כזה. טיפה כזה.

ברשותכן, אלך לי לגרד אוכל מ... איפשהו, אדק. אני רעבה. שיהיה לכן יום מקסים, ונתראה מחר ^^