חיה את החיים שלה

פרק 6

"זה לא יעבוד." אמר בן, רגע לאחר שששמע את תוכניתי. "את מטורפת."
"תודה על האמון." גיחכתי.
"זה לא שאני לא סומך עלייך, אני פשוט יודע שזה לא יעבוד." הוא אמר.
"הדרך היחידה לדעת אם משהו עובד או לא היא לנסות אותו." טענתי.
"מאיפה הבאת את הפתגם הסיני הזה?" הוא שאל בגיחוך.
"מהמוח הקרימינאלי שלי." צחקתי.
"דניאל, את רוצה להישאר לארוחת ערב?" נכנסה מארי לסלון.
"לא, אני לא רוצה להפריע." אמרתי, מעט נבוכה. זה דבר אחד לבוא ולהפתיע את אח שלך בבית שלו אחרי שש שנים, אבל זה דבר אחר לחלוטין לשבת איתו ועם חברה שלו לארוחת ערב.
"שטויות," מארי ביטלה את דבריי. "כל אחות של בן היא אחות שלי."
עדיין לא הרגשתי נעים, אז ניסיתי להתחמק. "אמא תדאג לי."
בן הניח את הפלאפון שלו בידי. "אז כדאי שתתקשרי להודיע לה שאת נשארת לאכול פה."
לקחתי את הפלאפון מידו ונעמדתי.
"החדר של בן נמצא בסוף המסדרון, אם את רוצה קצת פרטיות." אמרה מארי והתיישבה על ברכיו של בן.
"תודה." חייכתי אליה והלכתי לעבר חדרו של בן. נכנסתי לחדר והדבר הראשון שעלה למוחי היה 'כחול מדי'. כל קירות החדר היו צבועים בכחול עמוק, כיסויי המיטה היו בגוון עדין יותר של כחול והארונות היו בלבן-כחול. אפילו מנות הלבה שעל שידתו הייתה כחולה.
"בן, כחול לי בעיניים." צעקתי לו. מארי פרצה בצחוק.
"תתקשרי כבר." בן אמר לי בקול מעט משועשע.
גיחכתי וחייגתי את המספר של אמא שלי. אחרי כמה צלצולים היא ענתה.
"אני נשארת לאכול אצל בן." אמרתי עוד לפני שהספיקה להגיד 'הלו'.
"לא, את לא." היא אמרה בתקיפות שכבר הרבה זמן לא שמעתי אצלה. התקיפות הזו גרמה לי להתעקש.
"לא התקשרתי לשאול, התקשרתי להודיע." אמרתי בקול רגוע.
"תחזרי-" היא התחילה משפט אבל אני לא שמעתי את סופו בגלל שניתקתי לה. עברו בערך חמש שניות לפני שקיבלתי ממנה שיחה. ניתקתי וכיביתי את הפלאפון.
"לא הייתי ממליצה לך להדליק את הפלאפון בקרוב, אלא אם כן אתה רוצה מפולת של שיחות מאמא." נכנסתי לסלון וזרקתי על בן את הפלאפון שלו.
"זה בסדר, יש לי בחורה היסטרית אחת, אני לא מתכוון להתמודד עם שתיים." הוא אמר בגיחוך.
"חצוף." סיננה מארי בתדהמה, המבטא הצרפתי שלה הודגש כשאמרה את האות צ' וגרם לנימה שלה להישמע יותר משועשעת מאשר נדהמת. היא תפסה כרית וזרקה אותה על בן.
בן תפס את הכרית וזרק אותה חזרה על מארי.
"ארוחת ערב." הזכרתי לשניהם לפני שהתפתחה שם מלחמה רצינית.
"צודקת." אמרה מארי ושחררה את שיערה מהגומייה שכלאה אותו.
"יש לך מזל שדניאל פה." סינן בן ודגדג מעט את מארי.
"ולך לא יהיה מזל אחרי שהיא תלך." היא איימה עליו.
"תשמרו את זה לאחר כך, מה אוכלים?" קטעתי אותם בגסות. אם כבר נשארתי... אני חייבת להתנהג כמו עצמי, לא?
"ברברית." סינן בן.
"למדתי ממישהו." עקצתי אותו.
"בן, תפסיק ללמד את אחותך דברים לא חינוכיים." נזפה בו מארי.
"אני?" בן שיווה לקולו טון נדהם. "זאת היא שלימדה אותי."
"בן, אתה לא רוצה מלחמה נגד שתי בנות, נכון?" הזהרתי אותו.
"אוי, תקף אותי רעב פתאומי, לא יודע מה לגביכן אבל אני הולך להביא לי משהו לאכול." אמר בן בבהלה ונמלט למטבח.
אני ומארי פרצנו בצחוק. "פחדן." קראתי ורצתי אחריו למטבח.
"בן," מארי באה אחריי. "אני הכנתי ארוחה נורמאלית ואתה לוקח דגנים?"
נימתה של מארי הייתה נימת אזהרה וכנראה שגם בן שם לב לכך מפני שהוא הניח את הדגנים, הצלחת והכפית על השיש ומיהר להכחיש.
"מה פתאום." הוא מיהר לחבק את מארי. "האוכל שלך הוא האוכל הכי טעים בעולם, אין סיכוי שאני אוותר עליו בשביל דגנים."
"חנפן." סיננו אני ומארי בתיאום.
"אני לא חנפן, אני מציל חיים." הוא תיקן אותנו.
"אתה עובד בבית ספר עם חבורה של מתבגרים משועממים שמחפשים את עצמם... איזה חיים אתה מציל בדיוק?" שאלתי אותו, מגחכת בעוקצנות.
"כרגע? את החיים של עצמי." הוא גיחך.
"תמשיך ככה ולא יהיו לך חיים!" איימה עליו מארי.
"ושוב- ארוחת ערב?" הזכרתי להם.
"רעיון טוב, אני מסכים עם דניאל." מיהר בן לעמוד מאחוריי.
"בסדר." מארי צחקה. "אבל אחרי האוכל אני לא אוותר לך!"
"דניאל, את נשארת לישון פה, נכון?" בן הסתכל עליי בתקווה.
"לא," הנדתי בראשי, חיוך משועשע על פניי. "תתמודד עם הצרות שלך לבד."
"רוע טהור." קבע בן והתיישב ליד השולחן.
"וזה מפתיע אותך? אתה יודע מי ההורים שלי." אמרתי והתיישבתי לידו.
"בתאבון." מארי אמרה והניחה מולנו שתי צלחות מלאות אורז.
"היום אנחנו סינים." אמר בן.
"ויפנים." הוספתי והתחלתי לאכול.
"וקוריאנים." אמרה מארי ומזגה לעצמה מים.
"קרה מתישהו שהייתם צרפתיים?" שאלתי את בן בעניין.
"אני לא, אבל אל תשכחי שמארי צרפתייה." אמר בן.
"תגידי, הוא תמיד היה ככה?" שאלה אותי מארי בייאוש.
"מהרגע שנולדתי." אישרתי.
"היי!" מחה בן. "את שאלת ואני עניתי, מה לא בסדר בזה?"
"כששאלתי אם הייתם צרפתיים התכוונתי לשאול אם אכלתם פעם אוכל צרפתי." הסברתי לבן בטון של גננת.
"אה, אנחנו אוכלים קוראסונים לארוחת בוקר, זה נחשב?" הוא שאל.
נאנחתי. "כן, זה נחשב."
את השתיקה שהשתררה אחרי זה הפרו רק קולות הסכום והלעיסה.
"אנחנו אמורים לשאול אותך עכשיו איך היה בבית הספר?" שאל אותי בן.
"לא, אתה אחי הגדול, אתה אמור להציק לי." עניתי לו בגיחוך.
"אה, נכון." הוא נראה מהורהר. "אז... הכרת מישהו היום?"
"אתה לא אמור לשאול אותי דברים כאלה, אמא אמורה לשאול אותי דברים כאלה." אמרתי לו.
"אולי תעשי לי רשימה?" הוא שאל בשעשוע. "אני אצטרך אחת כזאת כשמארי תלד."
הראש שלי הסתובב לכיוונה של מארי בכזו מהירות שבמוחי דמיינתי את המפרקת שלי מתפצחת. "את בהריון?"
מארי ובן צחקו.
"עוד לא," היא מיהרה להרגיע אותי. "אבל אנחנו מקווים שבקרוב."
"אתם נשואים בכלל?" שאלתי אותם.
"את באמת חושבת שאם היינו מתחתנים לא הייתי מזמין אותך?" שאל בן.
"אני לא יודעת, לא ראיתי אותך כבר שש שנים, זה אפשרי." אמרתי בהיגיון.
"לא, זה לא." הוא אמר ברצינות.
"נכון." הסכימה איתו מארי.
"טוב, נעבור נושא." אמרתי להם.
"על מה את רוצה לדבר?" שאל בן.
"כל דבר." עניתי תשובה לא מחייבת.
"מה שמחזיר אותנו לשאלה שלי, הכרת מישהו?" גיחך בן.
"הכרתי את רון ואת ג'יני, זהו." עניתי לו קצרות, לא רציתי לספר לו על ההיתקלות שלי בליאם.
"ומה לגבי ליאם?" הוא שאל. מאיפה ל -
"אידיוט, יהיר, חצוף, לא מתורבת-" התחלתי לכנות אותו בשמות.
"ובקיצור- את." קטע אותי בן.
"היי!" מחיתי. "אני לא כזאת גרועה!"
"יש לכם את אותה התנהגות." אמר בן.
"מי זה ליאם?" שאלה מארי.
"את זוכרת את הנער שבא לפה עם אחיו התאום והנערה הג'ינג'ית?" שאל אותה בן.
"כן." אמרה מארי. "נער נחמד."
"ליאם? נחמד? את בטוחה שאנחנו מדברים פה על אותו ליאם?" שאלתי אותה בפליאה.
"שיער חום, עיניים כחולות, שרירי?" היא תיארה את ליאם במדויק.
"בדיוק." מלמלתי.
"מה הוא כבר הספיק לעשות לך שאת שונאת אותו כל כך?" שאל אותי בן.
"כשאני ורון יצאנו מהמשרד שלך הבוקר החלטנו לעשות תחרות ריצה-" התחלתי לספר להם.
"ואיכשהו נתקעת בו והוא נפל עלייך?" המשיכה אותי מארי בקול חולמני. "ואז הוא הושיט לך יד ואמר שהוא מצטער וליווה אותך לכיתה?"
"באיזה סרט קיטשי את חיה?" שאלתי אותה. "נתקעתי בו וביקשתי סליחה-"
"דניאל אלון ביקשה סליחה?" קטע אותי בן בקול נדהם.
"אם אתם ממשיכים ככה אני שומרת על זכות השתיקה עד שיבוא עורך הדין שלי!" איימתי עליהם.
"אין לך עורך דין," בן העיר.
"שקט!" מארי גערה בו.
"בכל אופן, אחרי שנתקעתי בו וביקשתי סליחה אז הוא אמר שכדאי לי להיות מצטערת אז אמרתי לו כמה דברים והמשכתי לרוץ." אמרתי להם.
"דברים?" שאל בן והרים גבה.
"דברים." השבתי בצורה לא מחייבת.
"אילו דברים?" הוא לא הניח לנושא.
"אמרתי לו שאם הוא יגיד לי שהרסתי את בגדיי המעצבים שלו אני אלחץ ואז קרא לי חננה קטנה אז אמרתי לו שלא יוציא עליי את העצבים של נערה מתבגרת במחזור שלו ורצתי לכיתה." מלמלתי ולגמתי מעט מים כדי שלא ישאלו אותי עוד משהו.
"והוא מוצא חן בעינייך?" שאלה מארי.
אולי לשתות קצת מים היה רעיון די גרוע כי כשמארי שאלה אותי את זה התחלתי להשתעל.
"את בסדר?" בן טפח על גבי.
"כן." עניתי ולגמתי עוד קצת מים.
"אז... מה התשובה שלך?" שאלה מארי.
"התנגשתי בו והוא התנהג כמו פרינססה, מה יכולה להיות התשובה שלי?" שאלתי אותה בציניות.
"שאתם תהיו ביחד." היא ענתה לי.
"זה לא אחד מהסרטים המפגרים האלה, שהבחור והבחורה רבים ורבים, מצוותים אותם ביחד לאיזו עבודה מטומטמת, הם מתנשקים, היא נפגעת, הוא מבין שהוא אוהב אותה ובסוף הם ביחד, אלו החיים האמיתיים." אמרתי לה.
"גם בחיים האמיתיים זה יכול לקרות." היא אמרה לי.
"לא לי," גיחכתי. "אם החיים שלי יהיו איזה סרט, הם יהיו טיטאניק."
"ספינה ענקית שכולם תולים בה תקוות?" שאל בן.
"ספינה ענקית שטובעת." עניתי לו.
"את לא תטבעי, אני תמיד אהיה שם לשמש חבל הצלה." הוא אמר לי.
"חמוד." אמרתי בשעשוע.
"חמוד מספיק כדי לקבל חיבוק?" הוא שאל בתקווה.
"חמוד מספיק." החלטתי וחיבקתי אותו.
"כדאי שאני אחזור הביתה, כבר מאוחר." אמרתי לו כשראיתי שהשעה כבר שמונה.
"אני אחזיר אותך." הוא נעמד והלך לעבר מתלה המפתחות.
"זה בסדר," ניסיתי למחות. "אני אחזור במונית."
"לא, את לא, בואי." הוא אמר לי ויצא מהבית.
"נתראה בקרוב." אמרתי למארי ורצתי אחרי בן.
"יכולת להיות אדם נחמד ולחכות לי, אתה יודע." אמרתי לו כשראיתי שהוא כבר התיישב ליד האופנוע.
"תעלי." הוא אמר לי.
התיישבתי מאחוריו ואחרי שבע דקות של נסיעה מהירה וכמה פניות שאני לא לגמרי בטוחה שהן חוקיות הגענו לבית.
"לילה טוב פיצית." הוא אמר לי .
"לילה טוב הענק הירוק." פרעתי את שיערו ורצתי לעבר הבית. פתחתי את הדלת וראיתי את ההורים שלי יושבים בסלון ורואים טלוויזיה.
"גבירותיי ורבותיי! התפרצות דרמטית בעוד שלוש, שתיים, אחת ו..." אמרתי והחוויתי בידי לעבר אמא שלי.
"את מקורקעת, אין מחשב, אין טלוויזיה, אין פלאפון למשך שבוע." צעקה עליי אמא שלי.
"מה עשיתי לך?" צעקתי עליה בחזרה.
"הלכת לבית של אח שלך, שהעדיף משרתת זרה על פני המשפחה שלו –" היא התחילה לפרט בפניי את המעשים של בן.
"חכי רגע." קטעתי אותה והפניתי את גבי אליה. "כדי שנהיה כמו בטלנובלות הזולות שאת רואה כל היום."
"לכי לחדר שלך!" היא ציוותה עליי, ופעם הראשונה בחיים שלי, הקשבתי לה.
רצתי במעלה המדרגות וכשהגעתי לחדר שלי טרקתי את הדלת.
"תפסיקי לטרוק דלתות." צעק אבא שלי מלמטה.
"תפסיקו לתת לי סיבות לטרוק דלתות." צעקתי לו בחזרה.
הוא ענה לי משהו אבל לא שמעתי בגלל שנכנסתי להתקלח.
הרגשתי את המים זולגים באיטיות על גופי ואיתם גם המחשבות.
חשבתי על העזיבה של בן, על המוות של ארי, על החזרה של בן, על הצד האחר שגיליתי בהורים שלי, הבנתי שחצי מהחיים שלי היו שקר, שסתם כעסתי על אחי הגדול.
"דניאל, תצאי, לי ולאבא יש משהו חשוב להגיד לך." קראה אמא שלי מלמטה.
"אין לי על מה לדבר איתכם." השבתי לה צעקה.
"אין לך ברירה, תתלבשי ותבואי." היא השיבה לי.
נאנחתי וסגרתי את המים כשבמוחי אני מחפשת תאריך אחד, בו החיים שלי הפכו להיות סרט דרמה זול.

----

אז... אייקון! וואו, היה כיף! וחזרתי הביתה עם שבע מאות שקל פחות. וראיתי את קארה (שמלאה אותי בנצנצים גאד!) וברי! תכננתי לנסוע גם מחר, אבל הכלב שלי התחיל לצלוע ואני צריכה לקחת אותו לווטרינר, אז... לא. בכל אופן, מקווה שהיה לכן יום נעים ונתראה מחר ^^