חיה את החיים שלה

פרק 15

  לפני שקיבלתי את סקאי השעון המעורר שלי היה מושבת. אמא שלי הייתה מעירה אותי בכל בוקר בשעה שהיא קמה, וככה הייתי מספיקה להתארגן בדיוק בזמן כדי לא לאחר לבית הספר. מאז שקיבלתי את סקאי השעון המעורר שלי התחיל לעבוד. בכל בוקר הוא מצפצף בדיוק בשש בבוקר וגורם לסקאי לקום ולנבוח עליו. כמובן שכדי להשתיק אותה אני לא יכולה לזרוק עליה כרית, כמו שאני עושה לשעון המעורר, אז אני נאלצת לקום וללטף אותה, וברגע שאני קמה מהמיטה אני לא מסוגלת לחזור אליה. הבוקר הזה לא שונה מהבחינה הזאת. השעון צפצף, סקאי קמה, ואני קמתי אחריה. שגרת בוקר רגילה. רק שהבוקר, במקום אותה הרגשה של אי חשק ללכת ללימודים, הייתה לי הרגשה שונה. הבוקר הזה שונה. הוא שונה כי זה בוקר יום ההולדת הראשון שאני ואריאל לא מעירות אחת את השנייה בזריקת כריות. זה בוקר שונה כי זה בוקר יום ההולדת הראשון שההורים שלי לא נכנסים לחדר שלי עם כובעים מטופשים ועוגה ושרים 'היום יום הולדת.' זה בוקר שונה כי זה בוקר יום ההולדת הראשון שלי בלי אריאל. סקאי כנראה שמה לב למחשבות שתקפו אותי, כי היא אחזה את ידי בפיה וניערה אותה.
"איה! רטנתי ודחפתי את סקאי לקצה השני של המיטה. היא רצה אליי בחזרה ודחפה את ראשה מתחת לכף ידי בדרישה ברורה לתשומת לב. "אני קמה." מלמלתי ופרעתי את פרוותה. היא נבחה נביחה עליזה ורצה לשחק עם השמיכה שלי. "יופי, סקאי. כל הכבוד." אמרתי לה והלכתי לחדר המקלחת. כעבור עשרים דקות של מקלחת והתארגנות יצאתי מהחדר וקשרתי לקולרה של סקאי חגורה כחולה. "קדימה." דחפתי את סקאי ברגלי והתחלתי ללכת, גוררת את סקאי איתי. ירדנו לסלון ורגע לפני שיצאנו מהבית אבא שלי קרא לי.
"מה?" שאלתי אותו כשידי עדיין על ידית הדלת.
"בואי רגע." הוא אמר לי.
נאנחתי והלכתי למטבח בחוסר רצון. "מה?"
"בואי לפה." הוא סימן לי להתיישב לידו.
"אין לי זמן, אני צריכה להוציא את סקאי לטייל." אמרתי בקול מעט קצר רוח, אין לי כוח לשיחה עם אבא שלי, שרוב הסיכויים תסתיים בצעקות.
"רק כמה דקות." הוא התעקש.
"דבר." אמרתי והתיישבתי לידו.
"רק רציתי להגיד לך יום הולדת שמח." אמר ולאחר כמה שניות הוסיף, "ולהתנצל."
"על מה?" שאלתי בקול מופתע.
"אני יודע שמאז שארי נפטרה אני לא מתנהג כמו אבא טוב." הוא אמר. "טוב, האמת שאני לא מתנהג כמו אבא בכלל, ואני מצטער על זה." הוא השפיל את מבטו לכפות ידיו.
"אני לא אגיד שזה בסדר-"
"אני לא מצפה ממך להגיד שזה בסדר, אני יודע שזה לא." הוא קטע אותי.
"אבל," המשכתי כאילו הוא לא אמר דבר. "אני מוכנה לסלוח לך." זה נשמע מוזר, להגיד לאבא שלי שאני סולחת לו. בכל זאת... הוא יותר גדול ממני, ויש לו חלק בעובדה שאני בכלל קיימת, אם כבר אני צריכה להגיד לו תודה, לא שאני סולחת לו.
"דני, אני אבא שלך ואני יותר גדול ממך, אבל אני התנהגתי אלייך בצורה הכי גרועה שיש. אדם לא נמדד בזכות כמות הפעמים שהוא צדק, הוא נמדד בזכות כמות הפעמים שהוא טעה והתנצל על זה." הוא אמר כאילו קרא את מחשבותיי.
"אבא, יש לי שאלה אלייך, ותענה לי ברצינות, בסדר?" שאלתי אותו.
"אין בעיה." הוא אמר לי.
"מתי התחלת לראות את הטלנובלות של אימא?" גיחכתי.
"לא התחלתי לראות אותן!" הוא התגונן. "למה את חושבת שכן?"
"כי משפט כזה קיטשי יש רק בטלנובלות שאימא מכורה אליהן." אמרתי לו כאילו זה ברור מאליו.
אבא שלי צחק. "את משהו מיוחד." הוא נופף לעברי בתנועה נוזפת.
"אתה אבא שלי כבר שש עשרה שנים, רק עכשיו שמת לב?" שאלתי וגרמתי לו לצחוק שוב. זאת הייתה הרגשה טובה, לשבת עם אבא שלי ולצחוק כמו פעם. עברו כמה חודשים מאז הפעם האחרונה שישבנו בלי לריב.
"טוב, תוציאי את הכלבה לפני שהיא תעשה בבית, את זוכרת מה קרה בפעם האחרונה שזה קרה." הוא אמר ולגם מכוס הקפה שעמדה מולו.
"כן, אני לא מבינה למה אימא כל כך התחרפנה מזה, סקאי גורה, זה ברור שבהתחלה היא תעשה בבית." אמרתי לו.
"כן, רק שבפעם הזאת היא לא עשתה על הרצפה, היא עשתה על הכרית של אימא שלך." הוא הזכיר לי.
"אמא לא יכולה לקבל רמז יותר גדול מזה לגבי המצעים המכוערים שהיא שמה." אמרתי לו. "מצעים שאתה קנית, דרך אגב."
אבא שלי צחק. "ביי, דני."
הלכתי לעבר הדלת ופתחתי אותה. "ביי, אבא."
-
אחרי טיול של שעה החזרתי את סקאי לבית. בפעם הראשונה שיצאתי עם סקאי לטייל וחזרתי אחרי שעה אימא שלי השתגעה. היא חשבה שחטפו אותי, אנסו אותי, דקרו אותי והשליכו את הגופה שלי באיזה חורשה. כמובן שהיא התעלמה בכלל מהעובדה הזאת שיצאתי לטייל איתה בפארק, כלומר מקום ציבורי, ושיצאתי איתה בשש וחצי, ככה שיש אור בחוץ. אין מה לעשות, כשיש אימא היסטרית- היא היסטרית עד הסוף.
"דניאל, את מוכנה?" אימא שלי שאלה אותי עוד לפני שהספקתי לסגור את הדלת. שחררתי את סקאי מהחגורה שלה והלכתי למטבח.
"כן." עניתי לה ולקחתי תפוח אדום.
"יום הולדת שמח, מתוקה." היא אמרה לי והסתכלה על הבגדים שלבשתי. "למה שחור ואפור?"
"למה לא?" עניתי לה בשאלה.
"כי זה יום ההולדת שלך." היא ענתה לי.
"זה גם יום ההולדת של אריאל, לא רק שלי, והיא לא פה, אז אין לי כל כך חשק לצבעים יותר טובים." אמרתי לה באדישות.
"לפחות תחליפי חולצה." היא נאנחה. "אריאל אהבה תכלת."
"אני יודעת." השפלתי את מבטי.
"אז קדימה, תתארגני, את לא רוצה לאחר היום לבית הספר, נכון?" היא שאלה אותי בעדינות.
"אני בכלל לא רוצה ללכת היום לבית הספר." מלמלתי.
"למה?"
"ליאם, ג'יני, רון ובן, הם יודעים שיש לי יום הולדת היום, חוץ מבן אף אחד מהם לא יודע למה אני לא רוצה לחגוג אותו, אבל הם יודעים." עניתי לה.
"אז מה?"
"אז אני בטוחה שג'יני ורון יעשו משהו."
"וליאם לא?" אימא שלי שאלה בקול ערמומי.
"גם את עם זה?" נאנחתי.
"מי עוד?"
"בן, מארי, ג'יני, רון, אפילו שיר, הפאקצה הפרטית של ליאם." מניתי את כל אלו שאמרו או רמזו לי שאני וליאם נהיה ביחד. טוב, את כולם חוץ מאריאל.
"אני ממש רוצה להגיד לך להקשיב להם, אבל אני לא אגיד, במקום זה אני אגיד לך להקשיב ל-"
"אימא, בלי משפטים נדושים מהטלנובלות שלך, בבקשה, אבא כבר עשה לי שיחה כזאת היום." קטעתי אותה.
"דיברת עם אבא?" היא שאלה בקול מופתע. "על מה?"
"לא אמרת לי ללכת להחליף חולצה?" התחמקתי משאלתה. "אני באמת צריכה להתחיל להקשיב לך יותר."
"אל תתחמקי!" היא אמרה אבל אני כבר הייתי בחצי הדרך לחדר שלי.
"אני לא מתחמקת, אני רק עושה את מה שאת ביקשת ממני לעשות." אמרתי לה בעודי מחפשת את חולצת בית הספר התכולה שלי.
"כבר שש עשרה שנים שאני אומרת לך מה לעשות ומתעלמת, דווקא עכשיו את מחליטה להקשיב לי?" היא שאלה בהתמרמרות.
"אל תתרגלי, זאת הפעם היחידה." אמרתי ופשטתי את החולצה האפורה שלי.
"הייתה לי הרגשה." שמעתי את האנחה שלה עד לחדר שלי. "אבל את לא תוכלי להתחמק לנצח! בכל זאת, אני מסיעה אותך לבית הספר." היא אמרה בקול מנצח וגרמה לי לדפוק את ראשי בארון. אכלתי אותה.
-
"אם את תתחילי לשיר לי 'יום הולדת שמח' אני אתלוש לך את יד ימין ואתן לך לאכול אותה!" איימתי על ג'יני עוד לפני שהיא פתחה את הפה שלה.
היא הצמידה את ידה הימנית לגופה וליטפה אותה בעזרת ידה השמאלית. "את לא תגעי בימיני!" היא אמרה בקול פגוע.
"אני אתלוש את ימיני!" המשכתי לאיים והתיישבתי לידה.
"אבל אני רוצה לשיר יום הולדת שמח." היא רטנה בילדותיות.
"אז תשירי." הופיע רון מאחורינו. "היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת ל-" המילה הבאה של רון נקטעה כשתפסתי לו את יד ימין ועיקמתי אותה. "דניאל!" הוא צווח וניסה לשחרר את האחיזה. "תעזבי אותי!"
"אמרתי לג'יני, ואני אגיד גם לך, אם אני אשמע צליל אחד של 'היום יום הולדת' ואני אתלוש למי ששר את היד ואתן לו לאכול אותה!" אמרתי ועזבתי את ידו.
"אני חושב שכבר תלשת לי אותה." הוא רטן ועיסה את כתפו. "רמבו."
"תזהר, אני יודעת איפה אתה גר." נעצתי בו את האצבע המורה של ידי הימנית.
"לא, את לא." ליאם נכנס לכיתה.
"בוקר טוב גם לך." זרקתי לכיוונו.
"בוקר טוב, דניאל." הוא הדגיש כל הבהרה בשם שלי וחייך חיוך מעצבן. "למה את כל-כך עצבנית בבוקר יום הולדתך?"
"אל תתחיל גם אתה." הזהרתי אותו.
"מישהי כאן במחזור." הוא אמר בגיחוך והניח על כתפי את זרועו, דבר שגרם לגופי להיצמד אליו מעט.
"מישהו כאן עומד לעבור סירוס." איימתי עליו.
הוא צחק ונישק את הלחי הימנית שלי.
"רד ממני." דחפתי אותו מעט, אבל זה לא הזיז לו.
"יש לך אח שמן." אמרתי לרון.
"את מספרת לי?" הוא נאנח. "הוא גמר את כל האוכל שגם ככה לא היה לנו בבית."
"האוכל שלא היה לכם?" גיחכתי. "מרעיבים אתכם?"
"לא, פשוט אנחנו מגדלים דוב גריזלי בבית." רון אמר וגלגל את עיניו לכיוונו של ליאם.
"אל תהיה כל-כך קשה עם עצמך, אתה לא שמן, אתה שמנמן." ליאם אמר לו. "אם תעבוד על עצמך קצת השומן יהפוך לשרירים."
רון שלח אליי מבט מיואש ואני צבטתי את מותנו של ליאם. גם זה לא הזיז לו.
"אז... מה עושים היום?" ג'יני שאלה, ללא קשר לשיחה המיותרת שהייתה לנו.
"לומדים, חוזרים הביתה, עושים שיעורי בית והולכים לישון." עניתי לה.
"מצחיקה." היא אמרה ביובש. "אבל אם את חושבת שככה נחגוג את יום ההולדת שלך את כנראה עדיין לא התעוררת." הוא צבט את זרועי בחוזקה, גורם לי לצווח.
"אני אהרוג אותך!" ירקתי לעברו בארסיות ושפשפתי את המקום הכואב.
"לא, היא ערה." ליאם הודיע לכולם. "ועצבנית."
"ליאם?" פניתי אליו בקול מתוק.
"מה?" הוא שאל אותי.
"עוף ממני." המשכתי עם אותו טון.
"לא רוצה." הוא משך בכתפיו.
"אבל שיר שם." הצבעתי לכיוונה של הבלונדינית המיתולוגית שלו.
"לא אכפת לי." הוא משך בכתפיו וגרם לעיניים שלי להיפער.
"ליאם, יש לך חום?" שאלתי והנחתי את ידי על מצחו.
"העלמה אלון! אם סיימת לעשות בדיקה רפואית מקיפה לאדון מאור אני אבקש משניכם לשבת במקומותיכם ולתת לי להתחיל ללמד." נשמע קולה העוקצני של המורה שלנו.
"בדיקה רפואית? אני לא אתן לה אפילו לשים פלסטר על פצע, איזה בדיקה רפואית בדיוק?" ליאם גיחך, אבל השתתק כשחטף מכה בראש.
"עכשיו יש לך כאב ראש, לך לאחות, שתעשה לך בדיקה רפואית מקיפה." אמרתי לו בעוקצנות והלכתי לשבת במקומי, ליד ג'יני.
"המורה, העצבים על זה שיש לך יום הולדת ואת מזדקנת בשנה לא אמורים להתחיל בסביבות גיל שלושים? כי אני חושב שאצל דניאל זה מקדים." ליאם אמר וגרם לכל הכיתה לפרוץ בצחוק.
"יש לך יום הולדת היום?" המורה שאלה בהפתעה. "יום הולדת שמח."
"אני יכולה לחשוב על כמה דברים שיגרמו לו להיות שמח יותר." מלמלתי. המורה נעצה בי מבט חודר ורק לאחר כמה שניות הבינה את כוונתי.
"אני מבינה." היא אמרה והסתכלה עליי באותו מבט מרחם שכל כך שנאתי, אותו מבט שקיבלתי בבית החולים כשהתפרצתי לחדרה של אריאל למרות שהיא כבר לא הייתה שם, אותו מבט מרחם כשקיבלתי בהלוויה של אריאל, אותו מבט מרחם שאני אקבל מכולם אם הם ידעו על אריאל.
"המורה, יש לך שיעור ללמד, ולי יש שעות שינה להשלים, אז אם תואילי בטובך להתחיל את השיעור אני אשמח." אמרתי לה.
"דניאל, העובדה שיש לך יום הולדת לא אומרת שיש לך אישור להתחצף, אבל את צודקת, תפתחו בעמוד חמישים ושלוש ו-" המורה אמרה אבל לי היו תכניות אחרות. הנחתי את ראשי על השולחן ועצמתי את עיניי, בתקווה שכשאני אקום היום הזה ייגמר.
-
"דניאל, יש כמה דקות בלימודים שאסור להפסיד, ואלו הדקות של ההפסקה, אז אם תואילי בטובך להתעורר אני מאוד אודה לך." שמעתי את קולה של ג'יני במעורפל.
"לא רוצה, תעירי אותי בסוף היום." מלמלתי.
"אין סוף היום, יש טקס ואחריו הביתה, אם היית טורחת להישאר ערה במשך כמה דקות בשיעור היית יודעת." אמר לי רון.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו ופקחתי מעט את עיניי.
"לומד פה?" הוא ענה לי בסוג של שאלה.
"התכוונתי פה, במקום שלי ושל ג'יני."
"אה, ההפסקה התחילה, ואני לא הולך להישאר ערירי, גלמוד ובודד בזמן שאתן עושות לכן שיחת בנות." הוא ענה לי וגרם להבעה מזועזעת לעלות על פניי.
"שיחת בנות?!" שאלתי אותו והרמתי גבה.
הוא הסתכל עליי ועל ג'יני ואז משך בכתפיי. "טוב, בנות בהגדרה הרחבה ביותר." הוא אמר.
"אתה יכול פשוט לקרוא להן בהמות, זה אותו דבר." אמר ליאם והתיישב על השולחן שלנו, ליד הראש שלי.
"ליאם, למטה!" אמרתי לו בטון מצווה.
"אני לא סקאי." הוא גיחך.
"נכון, אתה סתם כלב." אמרתי. "עכשיו, למטה." דחפתי אותו מהשולחן.
"אתה רואה?" הוא פנה לרון. "בהמות."
"שיר שם." הצבעתי לעבר הקצה השני של הכיתה, שם הפאקצה המצויה עמדה ונעצה בי מבטי שנאה.
"זה יום ההולדת שלך, לא שלה." הוא אמר לי.
"אז?"
"אז אני לא מתכוון לתת לך לחגוג את יום ההולדת השש עשרה שלך במקום משעמם כמו בית הספר, במיוחד לא כשיש טקס שבו יחפרו לנו על דברים ששמענו כבר מיליון פעמים בעבר." הוא אמר והזיז מפניי קצוות שיער סוררת שלא היה לי כוח להזיז.
"ליאם, אתה גאון!" אמרה ג'יני בקול נרגש.
"באמת?" הוא אמר בקול נרגש לא פחות משלה.
"אל תתלהב, זאת הפעם האחרונה שיגידו לך את זה." ציננתי את התלהבותו.
"ים זאת הדרך המושלמת לחגוג יום הולדת שש עשרה." ג'יני אמרה.
"אז קדימה, כדאי שנתחיל לזוז." אמר רון.
"אני מבינה שלי אין שום זכות דיבור בעניין, נכון?" שאלתי אותם.
"בדיוק." ענו לי השלושה.
נאנחתי. "אז קדימה, לפני שההפסקה תגמר."
-
יצאנו מבית הספר בעשר, ואחרי שכל אחד הלך לבית שלו כדי להתארגן, הגענו לים.
השמש כבר התחילה לשקוע, השמיים כבר קיבלו את הגוון הכתמתם שאני אוהבת לראות, ואנחנו עדיין לא חזרנו הביתה. ניסיתי לחזור הביתה כבר כמה פעמים, אבל בכל פעם מישהו תפס אותי ולא נתן לי ללכת. בפעם הראשונה זה היה רון, בפעם השנייה זאת הייתה ג'יני, ועכשיו זה ליאם.
"את עד כדי כך סובלת איתנו?" הוא שאל אותי וניער את שיערו. בגלל שהיה בים גופו, ושיערו, נטפו מים והרטיבו אותי.
"אני לא סובלת, אני אוהבת את הים." מלמלתי בתשובה.
"אז?" הוא התיישב לידי והרטיב את המגבת שלי. "למה את רוצה ללכת?"
"כי אני לא אמורה לבלות היום." נאנחתי.
"זה יום ההולדת שלך, אם יש יום שאת אמורה לבלות בו זה היום." הוא אמר לי.
"אתה לא תבין."
"תנסי אותי." הוא אמר.
"לא פה." אמרתי והצבעתי על רון, שבדיוק זרק את ג'יני למים.
"בואי." ליאם נעמד והושיט לי את ידו. אחזתי בידו ונעמדתי. "יש לי מקום להראות לך." הוסיף והתחיל ללכת כשאני בעקבותיו. הוא הוביל אותי במשך כמה דקות בדממה, ניסיתי לשאול אותו כמה פעמים לאן הוא לוקח אותי, אבל הוא רק שתק.
"הגענו." הוא אמר אחרי בערך חמש דקות והצביע על כמה סלעים גדולים.
"בשביל זה גררת אותי במשך חמש דקות?" הרמתי גבה.
"רצית מקום שקט, קיבלת מקום שקט." הוא גיחך.
"לא רציתי מקום שקט, רק אמרתי שאני לא יכולה להגיד כלום בגלל שרון וג'יני שם." תיקנתי את דבריו.
"רון וג'יני לא פה." הוא הצביע על רצועת החוף הנטושה. "אף אחד לא פה."
"ומה גורם לך לחשוב שאני אספר לך משהו שאני לא מספרת לרון וג'יני?"
"אני לא הולך ללחוץ עלייך לספר לי, אם את רוצה לספר תספרי, אם לא אז לא, אני פה בשביל להקשיב." הוא חייך חיוך שחשף גומה בלחיו השמאלית והלך להתיישב על איזה סלע. הלכתי בעקבותיו והתיישבתי לידו. התלבטתי אם לספר לו או לא, אני לא רוצה לקבל עוד מבטי רחמים.
"מה יש?" אם שאל אותי. כנראה שאני לא יודעת להסתיר את המחשבות שלי כל-כך טוב.
"אני לא יודעת אם לספר לך או לא." אמרתי ומיד תיקנתי את עצמי. "אני לא יודעת למה לספר דווקא לך, הרי אתה שונא אותי."
"אני לא שונא אותך," הוא אמר בקול מופתע. "מאיפה קיבלת את הרעיון הזה?"
"ליאם, אתה הצקת לי מהשנייה הראשונה שכף הרגל שלי דרכה בבית הספר, מה אני אמורה לחשוב?" שאלתי אותו.
"אני התחלתי להציק לך מהשנייה שעשית תחרות ריצה עם רון ונתקעת בי." הוא תיקן אותי.
"זה באמת מה שמשנה עכשיו?" שאלתי אותו ונעצתי בו מבט חודר.
"סתם ציינתי." הוא מלמל. "ואני לא מציק לך כי אני שונא אותך, אני מציק לך כי זה כיף לראות אותך מתעצבנת."
"תודה." אמרתי ולאחר מספר שניות של מחשבה הוספתי, "אני חושבת."
"אז, את הולכת לספר לי?" הוא שאל אותי.
"אני לא יודעת." עניתי לו בכנות. "אני לא רוצה לקבל מבטי רחמים."
"ואם אני אבטיח שאני לא ארחם עלייך בכלל, את תספרי לי?"
"איך אתה יכול לדעת שלא תרחם עליי?" שאלתי אותו.
"כי את לא בחורה שאפשר לרחם עליה, את חזקה." הוא ענה לי תשובה מפתיעה.
"חזקה? אני לא בטוחה שאפשר לתאר אותי ככה." גיחכתי.
"את לא, אני וכל שאר האנשים שמכירים אותך כן." הוא אמר לי.
"אתה לא מכיר אותי, אף אחד לא מכיר אותי." אמרתי. "ואני יודעת שהמשפט הזה נשמע כאילו הוא נלקח מאיזו דרמה זולה."
"לפעמים לחיים מותר להיות קצת דרמטיים." הוא אמר לי בעדינות. "אל תשכחי שהדרמות מנסות לחקות את המציאות."
"כן, למרות שאני בספק אם בחיים האמיתיים אתה תראה זוג שמגלים שבעצם הם אחים תאומים, ואז בכלל הוא מגלה שהוא מאומץ ואז הם לא אחים." אמרתי וגרמתי לו לצחוק.
"אז, את לא הולכת לספר לי?" הוא שאל אותי והסתכל עליי במבט תמים ששכנע אותי.
"אני הולכת לספר לך, הכל." לקחתי נשימה עמוקה.
"תיקחי את הזמן." הוא אמר לי בעדינות אבל יכולתי לשמוע בקולו שהוא ממש מסוקרן.
"אתה יודע שהייתה לי אחות תאומה, אריאל, אתה ראית את התמונה שלה." התחלתי לספר. ליאם הנהן. "היא ואני היינו הפכים גמורים, לא רק בחיצוניות, גם באישיות. אני אוהבת את הים, אני אוהבת בעלי חיים, ואני אוהבת מאוד לישון בשיעורים, אבל אריאל לא הייתה כזאת. היא העדיפה בריכות, היא פחדה מבעלי חיים, והיא הייתה תלמידה מצטיינת." נאנחתי. "אריאל הייתה הכל, היא הייתה הגאווה של המשפחה, אבל לא הייתה קנאה בינינו. היא הייתה החברה הכי טובה שלי, רק איתה הצלחתי לדבר על דברים שאפילו לכרית שלי לא הייתי מספרת. רק שכנראה היא לא הרגישה אותו דבר לגביי." השפלתי את מבטי בבושה. "בבית הספר הייתי ילדה שנואה, למרות שאני אחותה התאומה של אריאל, וכל פעם כשהיינו חוזרות מבית הספר הייתי מתלוננת על היום שעבר עליי, והיא הייתה מקשיבה לי, לא העליתי בדעתי שגם לה יש משהו להתלונן עליו. חשבתי שהחיים שלה מושלמים." דמעות החלו להצטבר בעיניי ואני נתתי להן לזלוג, לא היה טעם שאני אשאיר אותן בפנים. "לפני חצי שנה אריאל לא הרגישה טוב, בהתחלה חשבנו שזה סתם ווירוס, אבל אחרי כמה ימים היא התעלפה ואז גילינו הכל. היא הייתה אנורקטית. אני לא יודעת מה הוביל אותה לדבר הזה, אני רק יודעת שהיא הייתה בתת משקל נוראי. לפני שלושה חודשים אשפזנו אותה, בהסכמתה כמובן. היא ידעה שלבד היא לא תצליח להתגבר על האנורקסיה. אני הייתי לידה כל יום, כל הלילה. לא הייתי הולכת לבית הספר, לא הייתי מוכנה שיפרידו אותי מאחותי התאומה. אבל זה לא עזר. חודש אחרי שאשפזנו אותה היא נפטרה. בשניות שלקחו לרופאים להגיע ולנסות להחיות אותה היא כבר עזבה. כשהיינו קטנות תמיד אמרנו שאנחנו נכיר את בני הזוג שלנו באותו יום, נתחתן באותו יום, נגור אחת ליד השנייה, ונגדל את הילדים ביחד. כשהיא נפטרה הבנתי שאין יותר ביחד, אין יותר ארי ודני. נשארתי לבד." סיפרתי לליאם את כל מה שעבר עליי בחצי שנה האחרונה. דברים שלא סיפרתי לאף אחד, אפילו לא לפסיכולוגית שהצמידו לי אחרי שאריאל נפטרה. שתיקה השתררה. ליאם הניח את ידו על לחיי וניגב את הדמעות שזלגו בחופשיות.
"דני, תסתכלי עליי." הוא אמר והרים מעט את ראשי בעזרת ידו. הרמתי אליו מבט מבעד לעיניים רטובות. פלאשבקים מהימים שאריאל עדיין הייתה איתי עלו במוחי. הרגשתי כאילו הסרט של החיים שלי מוקרן מההתחלה, ולא רציתי שהוא יגיע למוות של אריאל. "את אמרת לי שאת לא חזקה, ורק עכשיו אני מבין שאת יותר חזקה ממה שחשבתי שאת." הוא לקח קצוות שיער שהסתירה מעט מפניי והעביר אותה לאחורי אוזני.
"אני יושבת פה ובוכה, מה בדיוק חזק בזה?" שאלתי אותו בקול רועד.
"את הסתובבת עם זה בבטן מאז שהיא נפטרה, זה נקרא להיות חזקה." הוא נצמד אליי מעט. "אני אולי לא הכרתי את אריאל, אבל אני יודע מה זה אח תאום, ולא משנה כמה אנחנו רבים, אני לא יכול לדמיין חיים בלעדיו." פניו של ליאם היו כל כך קרובות לפניי שיכולתי לספור את כל הגוונים הכחולים שבעיניו. "אז למרות שזה יום ההולדת של שתיכן, ולמרות שהיא לא פה כדי לחגוג אותו, את צריכה ליהנות בו, את יודעת שזה מה שהיא הייתה רוצה." ידו השמאלית של ליאם גלשה למותניי והצמידה אותי לגופו. הוא חייך חיוך קטן.
"זה גם יום ההולדת של אריאל, והיא לא פה כדי לחגוג אותו, איך אני אמורה ליהנות בו?" לחשתי. כבר יכולתי להרגיש את נשימותיו החמות של ליאם על שפתיי.
"אני לא יודע, אני מקווה שזה יעזור." הוא עצם את עיניו ונשק לשפתיי. הנשיקה הראשונה שלי.

-----

כשהתעוררתי היום חשבתי לעצמי שהפרק הזה יגיע עוד מעט, ושאני אצטרך להתנצל עליו. שכחתי שהפרק הזה מגיע היום. מצטערת על כמות הקיטש הבלתי נסבלת, הייתי בת 15, אני לא... טוב, עזבו, אין לי תירוץ. רק בלעכס.
אבל הם חמודים. מייבי. קיינדה. טיפה. 
בכל אופן, מקווה שנהניתן ונתראה מחר ^^