חיה את החיים שלה

פרק 12

"אני בסדר." אמרתי לאימא שלי בערך בפעם האלף מאז שבן החזיר אותי הביתה.
"בן, אתה מוכן לדבר איתה?" אימא שלי פנתה אליו בייאוש. היא הייתה כל-כך מבוהלת שהיא עזבה לרגע את הריב שלהם בצד.
"דניאל, את חייבת ללכת להיבדק." בן אמר לי.
"בן, אני לא חייבת לעשות שום דבר." עניתי לו ברוגע ונשכבתי על מיטתי.
"בדרך כלל את לא חייבת לעשות שום דבר, אבל את זה את חייבת לעשות." הוא אמר לי.
"בן, אני לא הולכת לאיזה רופא פדופיל שיחקור לי את הגוף כי זה הדבר היחיד שהוא יכול לחקור בגילו!" אמרתי לבן בכעס.
"את מודעת לזה שאת בלתי אפשרית, נכון?" בן אמר בקול משועשע.
"שמעתי את זה כבר." אמרתי בטון מסוים של שחצנות.
"רק חבל שגם אני בלתי אפשרי, את הולכת היום לבדיקות!" הוא המשיך את המשפט שלו בטון יותר רציני.
"אני לא הולכת וזה סופי!"
-
"תגיד, כשאני אומרת שמשהו סופי, מה אתה מבין מזה?" לחשתי לבן, שישב לידי בזמן שחיכינו לרופא.
"אמרתי לך, את בלתי אפשרית, אבל אני יותר גרוע ממך." הוא לחש לי בתשובה.
"שונאת אותך." רטנתי.
"הדדי." הוא אמר בחיוך משועשע וכרך את ידי סביב צווארי.
"התקשרתי לאבא שלך-" אמרה אימא שלי בעודה מתיישבת לידינו.
"והוא אמר שזה לא מזיז לו, שהבת היחידה שלו נפטרה ושזאת שיצאה איתה מהבטן בטעות יכולה למות?" שאלתי בנימה סרקסטית.
"דניאל, אבא שלך אוהב אותך." אימא שלי אמרה באנחה וגרמה לי ולבן לפרוץ בצחוק.
"אבא אהב אותי, בעבר, כשארי הייתה בחיים." תיקנתי אותה.
"דניאל אלון," יצאה אחות מחדר הרופא וקטעה את אימא שלי לפני שהספיקה להגיד משהו. "את מוזמנת להיכנס."
"תודה." אמרה אימא שלי בחיוך מזויף ונעמדה. "בואי, דניאל."
נאנחתי ונעמדתי. "בוא, בן." אמרתי לאחי הגדול. "אתה הכנסת אותי לצרה הזאת, אתה תסבול ממנה בדיוק כמוני."
בן צחק. "זה בדיוק מה שחשבתי שתגידי."
-
רון, משעמם לי. שלחתי לרון הודעה.
מה את רוצה שאני אעשה? הוא החזיר לי.
לא יודעת, בוא לשעשע אותי.
אני הולך לג'יני, אבל אני יודע את מי לשלוח לך. רון החזיר לי.
עזוב, אני אסתדר. הקלדתי במהירות ושלחתי, ידעתי את מי הוא רוצה לשלוח לי ולא היה לי כוח.
את אמרת שמשעמם לך, עכשיו תסבלי.
אני לא אפתח לו את הדלת. איימתי.
בעיה שלו. רון החזיר לי.
שונאת אותך.
הדדי.
השלכתי את הפלאפון על השטיח בעצבים וכיסיתי את עצמי בפוך.
"דניאל, אני ואבא שלך יוצאים, נחזור מאוחר, אל תחכי לנו." קראה אימא שלי מלמטה.
"בסדר." עניתי באדישות ורק לאחר שנייה נזכרתי שרון שולח לי את ליאם, אני לא מאמינה שאני הולכת להיתקע איתו לבד בבית.
צלצול הפלאפון שלי המתריע על הודעה צפצף וגרם לי לצאת לרגע מהפוך ולנער מעליי את הרחמים העצמיים שלי.
מצטער להודיע לך, אבל הוא לא יכול לבוא, תמצאי דרך לשעשע את עצמך. היה רשום בהודעה.
תודה לאל. הקלדתי במהירות ושלחתי לו.
שיר היא זאת שהתקשרה אליו כדי שיבוא אליה. רון החזיר לי ויכולתי לדמיין את החיוך המשועשע שלו.
אז תודה לשטן. החזרתי לו בעצבנות מסוימת וזרקתי את הפלאפון על המיטה שלי.
לאחר כמה דקות של בהייה באוויר בחוסר מעש מוחלט החלטתי לצאת לטייל קצת, לא יזיק לי להכיר את השכונה שלי.
נעלתי את נעליי בזריזות ורצתי במורד המדרגות, לא יכולתי לסבול את השעמום הזה.
"אימא, אני-" התחלתי לצעוק אבל אז נזכרתי שהיא הלכה אז לקחתי מפתח ויצאתי מהדלת. הגיע הזמן לראות איזה אנשים מוזרים גרים בשכונה שלי.
-
הלכתי בשקט במשך כמה דקות עד שהגעתי לפארק קטן ומלא. ילדים שיחקו בחול, במגלשות, ובנדנדות. זוגות שכבו על הדשא, מנצלים את הימים האחרונים של השמש. אפילו כמה מטיילי כלבים טיילו שם עם חמש חגורות שונות שלכל אחד מהן חובר כלב אחר.
נשכבתי על הדשא ועצמתי את עייני. עשר דקות עברו להן ככה, בבטלה מוחלטת, עד שמישהי החליטה לטפס עליי. פתחתי את עיניי ונרתעתי מעט כשראיתי שעל חזי שוכבת גורה לבנה עם ראש חום, ולשונה משתרבבת מפיה בעליזות.
"סקאי, לא!" קרא הנער בטון מצווה. הגורה יבבה והסתתרה מאחורי.
"אני מצטער, על זה." הוא הרים את הכלבה ואמר לי. הוא חייך וחשף גומה בלחיו השמאלית.
"זה בסדר," מצאתי את עצמי אומרת. "היא לא עשתה שום דבר רע."
"היא גורה קצת בעייתית, והמשפחה שלי לא תוכל לשמור עליה לזמן רב." הוא נעץ בי מבט מלא משמעות.
"ואני מניחה שאתה לא סיפרת לי את זה סתם, בתמימות." אמרתי באדישות וגירדתי מאחורי אוזנה של סקאי.
"קליטה מהירה, זה בדיוק מה שסקאי צריכה." הנער רמז לי.
"בת כמה אני נראית לך?" שאלתי אותו.
הוא גירד את עורפו במבוכה. "לא יודע, שש עשרה?"
"כמעט," עניתי לו. "אבל גם בגיל שש עשרה אני נתונה לחסדיהם של הוריי היקרים, ומה אתה מבין מזה?"
"שאת צריכה לשאול אותם לפני שאת מאמצת כלב?" הוא גיחך.
"קליטה מהירה, זה בדיוק מה שסקאי צריכה." חיקיתי את דבריו וגרמתי לו לצחוק מעט.
"לפי ההתנהגות שלך אני מבין שאת ילדה שרגילה לקבל את כל מה שהיא רוצה, אז את תנסי לשכנע את ההורים." לא הייתה בקולו שום נימת שאלה. הוא התנהג כאילו גילה מה עשיתי כל החיים שלי רק ממשפט אחד, וזה ממש לא מצא חן בעיניי.
"אני אנסה," הודיתי. "אבל אני לא בטחה שאצליח, אחותי התאומה לא ממש אהבה כלבים."
"בלשון עבר, זה אומר שעכשיו היא אוהבת?" הוא שאל במעט חוסר טאקט.
"זה אומר שעכשיו היא לא פה כדי לאהוב או לשנוא דברים." אמרתי בקרירות.
"אה," הנער נראה נבוך. "מה קרה לה?"
"אני לא רוצה לדבר על זה."
"קדימה," הנער התיישב לידי. "תספרי לי."
"אני מעדיפה שלא." אמרתי באדישות.
"את יכולה לבטוח בי." הנער אמר בקול משדל.
"אני אפילו לא יודעת מה השם שלך." ניסיתי להסיט אותו מהנושא.
"קוראים לי רועי, עכשיו, את מוכנה לספר לי?" הוא לא וויתר.
"לא." עניתי קצרות. לרועי הזה יש הרבה שאלות, הוא יותר גרוע מליאם. טוב, אולי הגזמתי טיפה.
"-ובגלל זה את חייבת חייבת חייבת לספר לי." הוא סיים לדבר וגרם לי להבין שלא הגזמתי בכלל.
"אני לא יכולה, ואני צריכה ללכת." אמרתי ונעמדתי. איתי נעמד איתי.
"לפני שאת הולדת, את יכולה לתת לי שיחה?" הוא ביקש ממני. הוצאתי את הפלאפון מכיסי והנחתי אותו בידו. "תודה." הוא אמר וחייג מספר כלשהו. לאחר מספר רגעים צלצול פלאפון נשמע מכיסו.
"למה ביקשת את הפלאפון שלי אם יש לך פלאפון משלך?" שאלתי אותו בחשד.
"עכשיו לך יש את המספר שלי, ולי יש את המספר שלך." הוא חייך והושיט לי את הפלאפון שלי.
"אוקי, אז אם אני אצליח לשכנע את ההורים שלי אני אשלח לך הודעה." אמרתי ולקחתי את הפלאפון שלי.
"בסדר." הוא אמר ואז הנמיך את מבטו לסקאי, שישבה בינינו ונעצה בנו מבט לא מבין. "סקאי, הביתה." הוא אמר בקול נוקשה. הגורה יבבה והסתתרה מאחורי רגלי. התכופפתי על ברכיי וליטפתי את פרוותה הלבנה. "אל תדאגי," לחשתי לה. "אני אצליח לשכנע את ההורים שלי." היא ליקקה את ידי בהוקרת תודה ורצה לרדוף אחרי איזה יונה.
"סקאי, תעצרי!" צעק רועי. "נתראה." הוא אמר לי ורץ אחריה.
משכתי בכתפיי ונשכבתי על הדשא.
"וכן, גבירותי ורבותי, אתם יכולים לחזות במקרה נדיר של ילדה חסרת חיים וחסרת חברים, אין לצלם את היצור מחשש להרס המצלמה בעקבות כיעור יתר." שמעתי קול מוכר אומר מעליי ומיד אחריו קולות צחוק.
"שיר, את מודעת לזה שבמקום להגיד את כל ההקדמה הזאת יכולת פשוט להגיד 'אל תצלמו אותי.' וזהו, נכון?" שאלתי אותו בעייפות. היא הסתכלה עליי במבט לא מבין ואחרי כמה שניות הבינה שהפכתי את הניסיון שלה לרדת עליי לירידה עליה.
"ליאם, תגיד לה משהו." היא התבכיינה בקול צפצפני ורק אז שמתי לב שליאם לידה.
"תחסוך לי." עצרתי אותו לפני שפתח את הפה. "אין לי כוח לשמוע את כמות השקרים שאתה רוצה להוציא כדי להגן על הפאקצה הטיפוסית מהספרים שלך." אמרתי לו. ליאם הסתכל עליי במבט המום. "אני מדברת על שיר." נאנחתי. לבני הנוער בימינו אין קליטה מהירה.
"עוד לא פתחתי את הפה וכבר את במצב רוח קרבי? לא יפה." ליאם אמר בשעשוע.
"תגיד, אין לך משהו אחר לעשות?" שאלתי אותו באנחה.
"כמו מה?"
"לא יודעת, להציק למישהי אחרת?"
"ליאם נהנה להציק רק לך, משום מה." אמר איזה נער מהחבורה שהתגודדה מאחורי ליאם. "לנערות אחרות הוא דווקא נחמד."
פרצתי בצחוק. "ליאם? נחמד? אפילו המילון לא יעזור לו להבין את ההגדרה של המילה הזאת."
ליאם פתח את פיו כדי להגיד משהו אבל אני הרמתי את ידי. "ואל תתחיל לצטט לי עכשיו את אבן שושן." אמרתי לו ונעמדתי.
"אוי, את כבר הולכת? כל כך מהר?" שאלה שיר בטון לעגני.
"הייתי נשארת לפטפט אבל יש לי דברים יותר חשובים לעשות." אמרתי בטון אדיש והסתובבתי ללכת.
"דברים כמו מה?" ליאם שאל. התלבטתי אם לענות לו אבל החלטתי שלא, לא היה לי כוח לעוד וויכוח. "בלעת את הלשון?" ליאם ניסה לגרום לי לענות לו. ניסה ולא הצליח.
"תעזוב אותה. היא לא שווה את הקמטים שיצאו בגלל העצבים." צעקה שיר, כנראה בשביל שאני אשמע ואתעצבן, אבל כמו שהיא אמרה, הם לא שווים את קמטי העצבים.
-
הגעתי לבית כעבור כמה דקות, החלפתי את בגדיי לפיג'מה קיצית וקרסתי על מיטתי בעייפות. חצי שעה הייתי בין שינה לערות, לא בדיוק ישנה אבל לא בדיוק ערה, אבל אז צלצול הפלאפון שלי צלצל ורמס באכזריות כל תקווה שאני אירדם באמת בשעות הקרובות.
"הלו." עניתי בלי להסתכל על הצג.
"נו, שאלת אותם?" נשמע קול מתלהב ומעט מוכר מצידו השני של הקו.
"מי זה?" שאלתי בעייפות.
"תנחשי." התגרה בי הנער.
"אם לא תענה אני אנתק." איימתי. לא היה לי כוח לשחק במשחק הניחושים.
"בסדר, בסדר." הנער צחק. "זה רועי."
"אחלה," עניתי בחוסר אכפתיות. "מה אתה רוצה?"
"למה את כל כך תוקפנית?" הוא שאל בקול פגוע.
"סליחה," התנצלתי. "אבל להגנתי אני אגיד שעמדתי להירדם."
"אה, להתקשר מאוחר יותר?" הוא שאל בקול נבוך.
"לא," ביטלתי את דבריו. "גם ככה אני לא אירדם עכשיו."
"יופי." קולו חזר להיות עליז. "שאלת את ההורים שלך?"
"עוד לא," עניתי לו. "למה?"
"כי אימא שלי אמרה שאם עד מחר אני לא אמצא לסקאי בית היא תזרוק אותה לרחוב." הוא ענה לי בקול עצוב.
"למה?" שאלתי אותו, מופתעת.
"היא לא ממש אוהבת את סקאי." הוא אמר לי.
"אני אתקשר עכשיו להורים שלי."
"תודה." הוא אמר וניתק.
חייגתי את מספרה של אימא שלי במהירות והצמדתי את הפלאפון לאוזניי. לאחר שלושה צלצולים היא ענתה לי.
"דניאל, זה משהו חשוב?" היא שאלה אותי בקול חסר סבלנות.
"רק רציתי להודיע לך ולאבא שיש לנו כלבה חדשה." אמרתי בקול קריר, מעט מעוצבנת מהנימה שבה דיברה אליי.
"בשום פנים ואופן לא!" היא אמרה בקול נחרץ. "אריאל לא אוהבת-" המשיכה אך כמעט מיד השתתקה.
"אני רוצה את הכלבה הזאת." שיניתי את הטון שלי לטון רק יותר. "בבקשה."
"מה היא רוצה?" נשמע קולו של אבא שלי, מעט יותר חלש משל אימא שלי.
"לאמץ כלבה." אימא שלי ענתה לו.
"ומהנימה שלך אני מבין שאת הולכת להרשות לה." אבא שלי נאנח. "תתני לה לעשות מה שהיא רוצה, כרגיל."
"תגידי לאבא ששמעתי אותו, ושלא שאלתי אותו אם אני יכולה לאמץ כלבה, שאלתי אותך." אמרתי בשלווה.
"גם אותי את לא שאלת." אימא שלי גיחכה. "את הודעת לי שאת מביאה כלבה חדשה."
"אוקי, אז הודעתי, וכמו שאבא אמר, אני עושה מה שאני רוצה." אמרתי בקול מעט יותר שמח מהקול הרגיל שלי.
אימא שלי צחקה. "את תטפלי בכלבה לבד, כלומר אם היא תהיה חולה, תקיא, תעשה צרכים בתוך הבית, הכל את תצטרכי לנקות, מובן?" היא שאלה אותי.
"כן." מיהרתי להסכים.
"יופי," אימא שלי אמרה ולאחר רגע הוסיפה "אל תחכי לי ולאבא ערה, אנחנו נחזור מאוחר."
"נתראה מחר." אמרתי וניתקתי. התקשרתי חזרה לרועי וכשענה אמרתי לו שתי מילים. "תביא אותה."
-
עברה חצי שעה מאז שדיברתי עם רועי. אחרי השיחה איתו, שבהמלכה הוא הספיק לקבל את הכתובת שלי והבטחה שאני תמיד אדאג לסקאי, קמתי מהמיטה המבולגנת שלי והלכתי לשטוף את פניי, בניסיון להתעורר מעט. ניגבתי את פניי ולאחר שהתייבשו לחלוטין התחלתי להבריש את שיערי. לאחר חמישה ניסיונות שלא הניבו תוצאות טובות אספתי את שיערי לקוקו מרושל ונתתי לפוני שלי לכסות חצי ממצחי ואחת מעיניי. כשיצאתי מחדר המקלחת והרמתי את הפלאפון שלי ראיתי שלוש שיחות שלא נענו והודעה, כולן מרועי. 'תפתחי כבר, חירשת.' היה רשום בהודעה. גיחכתי ורצתי לפתוח את הדלת.
"מכשיר שמיעה, עכשיו." אמר רועי עוד לפני שהספקתי לפתוח את הפה.
"לא רוצה, זה כיף להיות חירשת, תנסה." אמרתי לו ומשכתי בכתפיי.
"אם מישהי תצרח לי באוזן אני אהיה חירש." הוא אמר ודחף לתוך הבית שלי את הדברים של סקאי.
"הצעה מפתה, אבל אין לי כוח לצרוח. אם אתה ממש רוצה אני מכירה מישהי שרק הדיבור שלה יחריש אותך." הצעתי לו בתמימות מזויפת.
"אני אוותר." הוא גיחך. "אמרו לך פעם שאת ממש מעופפת?"
"היי, איפה סקאי?" שאלתי אותו כששמתי לב שהגורה הלבנה לא לידינו.
"והיא חזרה לכדור הארץ." הוא צחק ואז קרא בקול תקיף "סקאי, בואי!"
הגורה הגיעה אלינו בריצה מכיוון הגינה והסתתרה מאחורי.
"היי פיצית." אמרתי בחיבה. היא החלה להיאבק עם האצבעות שבכפות רגליי, היא נשכה ושרטה אותן כאילו העליבו אותה אישית. "סקאי, תעזבי לי את הרגליים." אמרתי לה ודחפתי אותה בעדינות.
"היא קצת בעייתית, כבר אמרתי לך את זה." רועי אמר בקול מתנצל.
"גם אני קצת בעייתית, אנחנו נסתדר." אמרתי לו והתחלתי ללוות אותו לכיוון השער.
"טוב, תיהנו ביחד, ואל תעשי צרות." הוא אמר, לא ברור אם לי או לסקאי, וחיבק אותי. מעבר לכתפו ראיתי את ליאם, נועץ מבט לא ברור בידיו של רועי, שהצמידו אותי לגופו טיפה יותר מדי, ומתקדם לעבר הבית שלי באדישות. ליאם פוגש את רועי, זה הולך להיות מעניין.

----
אני יודעת שנמאס לכן לשמוע את זה, אבל גאד, ליאם מטומטם. כאילו... אני לא זוכרת אותו כזה מטומטם, ולקרוא את זה עכשיו שוב... טוב, לא משנה.
בהצלחה בלימודים מחר, אני יודעת שזו הולכת להיות תקופה קשה. נתראה מחר ^^