חיה את החיים שלה

פרק 23

חודש עבר מאז הפעם הראשונה שראיתי את המכונית הלבנה. במשך כל החודש הזה היא המשיכה לעקוב אחריי. היא הייתה שם כשקמתי בבוקר, היא הייתה שם כשהלכתי לבית הספר, היא הייתה שם כשחזרתי לבית הספר, והיא הייתה שם בלילה כשהלכתי לישון. איכשהו העיניים שלי תמיד נמשכו אליה, זה היה דבר אוטומטי, חסר מחשבה. בכל מקום שבו הייתי היא הייתה, והאנשים שבתוכה עקבו אחרי כל צעד שלי. הם לא עשו כלום, אבל ידעתי שזה רק עניין של זמן. אף אחד חוץ ממני לא שם לב למכונית הלבנה, לא ציפיתי גם שישימו לב, היא לא הייתה חריגה. היד שלי החלימה בחודש הזה, לאט לאט הפצעים הגלידו, השריטות נעלמו והחבורות דהו. חזרתי למצב הקודם שלי. בחודש הזה גם התקדמתי בקריאת היומן. ככל שקראתי יותר ככה גיליתי על יותר ויותר בעיות בין אריאל ל-ר'. הוא היה חלאה, והיא לא שמה לב לזה. בכל פעם שהייתה לו הזדמנות הוא היה משווה בין אריאל לרעות, היה שואל את אריאל למה היא לא יכולה להיראות כמו רעות, היה קורא לה שמנה. יום אחד אני אמצא את ר', ואני ממש לא מתכוונת לרחם עליו באותו יום. גיליתי גם מישהו חדש, ביומן. אריאל לא פירטה עליו הרבה, היא רק רשמה שהוא לא לומד בבית הספר, שהוא חבר של ר', ושהיא לא מרוצה מהחברות הזאת בכלל. היא כתבה שהיא מרגישה שהוא מדרדר אותו. גם הפעם אריאל מחקה את השם של החדש, וגם הפעם הצלחתי להבין רק את האות הראשונה- ד'. מעניין אם אריאל השאירה את האותיות הראשונות בכוונה. לא, אין סיכוי, היא הרי טשטשה כל קצה חוט שיכול להוביל אותי למידע על ר' ו-ד'. השעה עכשיו כמעט עשר בלילה. אני שוכבת במיטה, מכוסה בפוך שלי, וקוראת ביומן. כבר עברתי את הקטעים בהם אריאל סיפרה על הירידה המשמעותית במשקל, עכשיו היא התחילה לספר על ההתנהגות המוזרה של ר', ולפי מה שקראתי... ההתנהגות שלו הייתה ממש מוזרה. הוא היה מחבק אותה, הולך לכמה דקות, וצורח עליה כשהוא חוזר. הוא היה מדבר אליה יפה ואחרי כמה שניות מקלל אותה ואת כל המשפחה שלה, כלומר אותי. המשכתי לקרוא וככל שקראתי יותר ככה התגבשה אצלי ההרגשה של-ר' הזה יש חלק ענק באנורקסיה של אריאל. אחרי כמה עמודים כבר היה לי ברור שאם אני אמשיך לקרוא עכשיו אני לא אתעורר מחר בבוקר, אז סגרתי אותו ודחפתי אותו חזרה לציפית של הכרית. לאחר מכן הכנסתי את סקאי לפוך וכיביתי את האור. הייתה לי הרגשה שאריאל תרצה לדבר איתי, אבל קיוויתי שהיא תיתן לי לישון בשקט. כן, אריאל תיתן לי לנוח בשקט כשהיא יכולה להציק לי, ברור.
-
"בוקר טוב." לחש ליאם לתוך האוזן שלי ונישק את לחיי.
"כבר בוקר?" מלמלתי לעצמי. "אבל לא הייתה אריאל."
"מה?" ליאם שאל בקול מבולבל.
"כלום, כלום." מיהרתי להשיב לעצמי את השפיות. "בוקר טוב."
"קומי, עצלנית, עוד מעט צלצול." הוא אמר בגיחוך ומשך ממני את הפוך שלי.
"מה השעה?" שאלתי בבלבול.
"שבע וחצי." הוא ענה לי בקול רגוע.
"מה?!" קפצתי מהמיטה ורצתי לעבר חדר המקלחת. "תוציא את סקאי לטיול." פקדתי עליו רגע לפני שנכנסתי.
"כן, המפקדת." הוא הצדיע לי ושרק לסקאי. היא לקחה את הרצועה שלה בפיה והלכה אחריו.
"אתה אמור לחכות לזה שאני אגיד לך שאתה משוחרר." צעקתי אחריו.
"אין זמן." הוא החזיר לי צעקה.
"מה שנכון..." מלמלתי לעצמי ונכנסתי לחדר המקלחת. כעבור רבע שעה יצאתי ומצאתי את ליאם וסקאי בחדר שלי.
"זה היה קצר." אמרתי לו וזרקתי עליו את המגבת שבה השתמשתי כדי ליבש את שיערי.
"אני נראה לך מתלה או משהו כזה?" הוא רטן וזרק את המגבת על הרצפה.
"משהו כזה." עניתי לו והתחלתי לסרק את שיערי. "ותרים את המגבת מהרצפה, זרקתי אותה עלייך כדי שהיא לא תיפול."
"דניאל, את מוכנה?" אימא שלי צעקה לי מלמטה.
"כמה דקות." צעקתי לה והנחתי את המסרק על השידה.
"חצופה." ליאם סינן לכיווני וזרק עליי את המגבת.
"אין זמן." הזכרתי לו ואספתי את שיערי.
"תשחררי את השיער." הוא ביקש ממני.
"אחר-כך." אמרתי לו בפיזור דעת ודחפתי כמה דברים לתיק.
"אבל יותר יפה לך פזור." הוא אמר והושיט את ידו כדי לשחרר את שיערי.
"אתה רומז שכשאני אוספת את השיער אני מכוערת?" אמרתי לו בקול שובב והתקדמתי לכיוון הדלת של החדר.
"אני אומר שאת יפה בכל מצב, ושאין צורך לאסוף את השיער." הוא אמר והתקדם לעברי בצעדים תמימים. כשהגיע אליי הוא משך את הגומייה משיערי ורץ לסלון.
"ליאם!" קראתי בכעס ורצתי אחריו.
"מה?" הוא שאל בקול תמים והסתיר את ידיו מאחורי גבו. התקדמתי לעברו וחיבקתי את מותניו. הצמדתי את שפתיי לשפתיו בעדינות ובתנועה מהירה חטפתי לו את הגומייה.
ניתקתי את שפתיי משפתיו אך עדיין השארתי את ידי מסביב למותניו. "ניצחון." לחשתי לו בחיוך שובב.
"דניאל, תחשבי מהר." אימא שלי קראה לי וזרקה לעברי משהו. בתנועה אוטומטית זזתי הצידה, והדבר שהיא זרקה פגע בליאם. ליאם לא אמר מילה, רק גיחך והרים את מה שאימא שלי זרקה. כריך.
"אמא!" קראתי לעברה ברוגז. "זה יכול היה לפגוע במישהו!"
"הלו!" ליאם רטן. "זה פגע בי."
"משום מה יש לי דה ז'ה וו." אמרתי בטון מהורהר וניסיתי להיזכר מאיפה הסיטואציה מוכרת לי.
"מה את אומרת?" קולו של ליאם היה עוקצני. "אולי זה דה ז'ה וו מהיום שג'יני זרקה את הקולה והיא פגעה בי, ואת רק חשבת מה היה קורה אם היא הייתה פוגעת בך."
"אה, נכון." אמרתי, עדיין מעופפת מעט.
"דני, את יודעת שיש לכם רק עשר דקות להגיע לבית הספר לפני הצלצול, נכון?" אימא שלי שאלה אותי בקול רגוע.
"כן." אמרתי בהיסח דעת, ואז הבנתי מה היא אמרה. "עשר דקות?!"
-
"-ואני לא מאמינה שאתם באים לכאן-" המורה מרצה לי ולליאם כבר חמש דקות על האיחור שלנו. אני מסתכלת עליה במבט אדיש ולא טורחת אפילו להקשיב למילים שיוצאות לה מהפה.
"בסדר, אנחנו מצטערים, זה לא יקרה שוב." ליאם אמר וצבט את מותני כדי לגרום לי לחזור למציאות. המור נעצה בי מבט.
"כן, המורה, סליחה, זה לא יקרה שוב." אמרתי לה בקול רציני.
"תחזרו לשבת." היא אמרה וחזרה לכתוב על הלוח.
"אבל רק הרגע הגענו." מלמלתי לליאם והתקדמתי לכיוון הכיסא שלי.
"אז?" הוא לחש בקול לא מבין.
"היא אמרה 'תחזרו', אבל אנחנו לא היינו פה, היא הייתה אמורה להגיד 'לכו לשבת'."
"אני מצטערת, המורה ללשון." המורה אמרה בקול לועג, כנראה שהיא שמעה את מה שאמרתי לליאם. "עכשיו אם תואילי בטובך לשבת ולהוציא את הספרים וללמוד כמו תלמידה מהשורה אני אודה לך מאוד."
העברתי את מבטי על תלמידי הכיתה. חוץ משניים-שלושה תלמידים אף אחד לא היה מרוכז בשיעור. הם התעסקו בפלאפונים או שיחקו איקס עיגול, כמו ביום הראשון כשהגעתי לכיתה. ברור שלמורה הזאת אין מושג מה קורה בכיתה שהיא מלמדת, ואני לא זאת שהולכת להרוס לה את הפנטזיה, לכן רק אמרתי, "כן, המורה." והתיישבתי ליד ג'יני. הוצאתי את הספר, המחברת והקלמר ופתחתי את המחברת. המורה נראתה מרוצה וחזרה ללמד.
"כן, המורה." שיר חיקתה אותי בלחישה לועגת. "מה קרה, דניאל, לא יכולה לסבול שמורה לא תאהב אותך?" הטון הלועג שלה התחלף בטון ארסי.
"שיר, אולי לך יש כוח להתווכח עם המורה וויכוח מטומטם, אבל לי אין, במיוחד לא על הבוקר." עניתי לה.
"לי יש את האומץ לענות לה, וליאם היה אוהב לשמוע אותי מתווכחת עם המכשפה הזאת." טונה של שיר היה מתגרה.
"אז תתווכחי איתה ותעזבי אותי בשקט, את מפריעה לי." אמרתי לה בקול רגוע, ידעתי שהיא מנסה לעצבן אותי ולא התכוונתי לתת לה להצליח לעשות את זה.
"אוי, החננה הקטנה רוצה ללמוד?" שיר לעגה לי. המורה לא שמה לב.
"שיר, אני אודה לך מאוד אם תסתמי את הפה הגדול שלך." ג'יני התערבה בשיחתנו. "הקול שלך נשמע כמו צפצפה וזה צורם לי באוזן."
"עכשיו גם החברה החננה שלך יצאה לעזרתך, זה כזה חמוד!" שיר אמרה בקול נוטף מתיקות מזויפת וגרמה לכל חברותיה לצחקק בלחש.
"תתעלמי." סיננתי לג'יני והתחלתי להעתיק את מה שהמורה רשמה על הלוח.
"לא יפה להתעלם, זה לא מנומס." שיר צקצקה בלשונה, המורה עדיין לא שמה לב לכלום. "גם אחותך הייתה חסרת נימוס כמוך?"
"אל תדברי על אחותי." סיננתי מבעד לשיניים חשוקות.
"מעניין איך היא מתה," קולה של שיר נשמע לי יותר ויותר מעצבן. "אולי היא התאבדה כי היא לא הצליחה לסבול את העובדה שהיא אחות של יצורה כמוך, זה מה שאני הייתי עושה."
לקחתי נשימה עמוקה ושחררתי את האוויר בהדרגתיות, אני לא אתן לשיר את הסיפוק בלראות אותי צורחת עליה. "תתעלמי." הפעם ג'יני היא זאת שלחשה לי את זה.
"אני מתעלמת." עניתי לה בשלווה מזויפת.
"טוב, נעשה את העבודה ביחד?" ג'יני שאלה אותי.
"אה, מה?" שאלתי אותה בבלבול.
"העבודה, זאת שהרגע סיימת להעתיק." היא אמרה לי והצביעה על המחברת שלי.
השפלתי את מבטי ורק אז שמתי לב למה שהעתקתי מהלוח.
"כן, בטח," חייכתי לג'יני חיוך צדדי. "אבל כתוב שצריך קבוצה של ארבעה, מי יהיו השניים שנעשה איתם?"
ג'יני הרימה גבה. "את באמת מעופפת היום, אה?" היא שאלה אותי. לא הבנתי למה היא התכוונה, וכנראה שהיא שמה לב לזה כי היא גלגלה את עיניה, שאפה אוויר וצעקה: "ליאם, רון, לפה."
"משוגעת, הרסת לי את האוזן." התלוננתי ושפשפתי את אוזני כדי לעצור את הזמזום שהצעקה של ג'יני גרמה לו.
"תתמודדי." היא הוציאה לי לשון ופינתה לרון מקום לידה על הכיסא.
"ליאם, אתה רוצה לעשות איתנו את העבודה?" שיר שאלה את ליאם בקול מתחנף.
"מצטער, אני כבר עושה אותה עם דניאל." הוא ענה לה בקול אדיש, הקים אותי מהכיסא, התיישב, והושיב אותי עליו.
"וואו, לא ידעתי שאני כל-כך קלה." אמרתי בקול ציני ונשענתי על הקיר.
"קדימה, קדימה, אני לא מוכנה לשמוע דיבורים שהם לא על העבודה." המורה אמרה ופנתה לעבר קבוצת תלמידים שהרעישה במיוחד.
"את קלה כמו הרכבת הקלה." ליאם גיחך ונראה מרוצה ממשחק המילים שלו.
"ברור, ליאם, ברור." טפחתי על ראשו באנחה מזויפת.
"אתם כל-כך חמודים, שזה גורם לי לקנא." ג'יני אמרה והזעיפה פנים.
"אל תדאגי, ג'ין, את המאהבת הסודית שלי, זה יותר כיף מלהיות חברה של מישהו." אמרתי וקרצתי לה.
"את בוגדת בי עם ג'יני?" ליאם שאל בקול 'נדהם'. "בוגדת, אל תדברי איתי." הוא הגביר מעט את קולו והוריד ממנו את הטון הנדהם. שיר מיהרה להסתובב, כנראה בציפייה לראות ריב, אבל הדבר היחיד שהיא ראתה היה את ליאם מחבק אותי. היא הסתובבה באכזבה.
"אני מרחמת עליה." לחשתי לליאם.
"באמת?" הוא שאל בטון מופתע.
"כן," עניתי בפשטות. "אריאל הייתה ילדה מקובלת, מאלה שתמיד היו לידן אנשים, כמו שיר, והיא כתבה ביומן דברים שגרמו לי להסתכל על העולם הזה של המקובלות בצורה קצת שונה." ליאם בהה בי. "מה?" שאלתי בקול מעט מובך.
"את הנערה היחידה שמסוגלת לסבול הצקות כאלה ועוד לרחם על האדם שמציק לך." הוא ענה לי בקול נדהם.
"היי, זוג יונים, עבודה." ג'יני הזכירה לנו ודחפה לי לידיים דף עליו נכתבו בכתב ידה המסודר של ג'יני שלבי העבודה.
"חרשנית." הקנטתי אותה בחיבה.
"את יכולה לקרוא לזה חרשנית, אבל זה שאני עושה את העבודות גורם לי להצליח במבחנים, ואחרי שאני אצליח במבחנים אני אצליח בבגרויות, ואחרי שאני אצליח בבגרויות אני אלך לאוניברסיטה, שגם בה אני אשקיע, ואז אחרי שאני אעשה תואר שני אני אקבל עבודה טובה, ובכל הזמן הזה את תגורי מתחת לגשר ותתחרטי על זה שלא השקעת בעבודות בית הספר." ג'יני אמרה לי בטון דרמטי נרגש.
"ברור, ג'יני, ברור." אמרתי לה וניסיתי למנוע מהצחוק שלי להתפרץ.
"היא לא תגור מתחת לגשר, היא תגור איתי." ליאם אמר ונשק ללחיי.
"מתחת לגשר." ג'יני הוסיפה.
"מצחיקה." סיננתי אליה בלעג וחייכתי חיוך גדול.
"העבודה שלי היא לא רק להצליח, העבודה שלי היא גם לגרום לכם להצליח, האם אני ברורה?" הטון שלה השתנה לטון של מפקד צבאי.
"כן" החלטתי לשתף איתה פעולה.
"כן מה?" היא המשיכה באותו טון.
"כן, קרצייה." אמרתי וצחקקתי.
"את מתחצפת?" היא שאלה בכעס מזויף.
"חס ודרדסבא." עניתי לה.
"כן המפקדת." היא אמרה בטון נוקשה.
"אבל לא אמרתי כלום." אמרתי בבלבול מזויף.
"היא מתחצפת," ג'יני אמרה באי אמונה. "הצוציקית הזאת מתחצפת אליי."
"סליחה," אמרתי בטון רציני. "כן המפקדת."
"הרבה יותר טוב." היא אמרה בחיוך שבע רצון. "עכשיו אני רוצה לשמוע את כולכם ביחד."
"כן המפקדת." ענינו לה כולנו במקהלה.
"אז קדימה." היא הוציאה סרגל מהקלמר והכתה בשולחן. "לעבודה."
-
"קדימה, רון, תורך להקריא את השאלה." ג'יני אמרה לו. אנחנו עובדים כבר חצי שעה על העבודה הזאת והגענו רק לשאלה חמש, חשבתי שהמורה תהרוג אותנו כשהיא תגלה את זה, אבל היא רק אמרה 'עבודה טובה' והמשיכה לעבור בין הקבוצות. מסתבר שהולך לנו דיי טוב.
"המשטר הצבאי הבריטי בארץ ישראל היה עוין כלפי הישוב היהודי. הביאו שלושה סיבות המסבירות זאת." רון הקריא. "מה זה אומר בכלל?"
"תביא רגע את הספר." ביקשתי ממנו. הוא הושיט אותו לכיווני.
רפרפתי במבטי על הכתוב עד שמצאתי את מה שחיפשתי. "תרשמי." אמרתי לג'יני והתחלתי להקריא. "הסיבה הראשונה היא שרוב הפקידים הבריטיים באו ממצריים והיו בעלי חינוך פרו-ערבי, הם ראו בארץ ישראל מדינה ערבית לכל דבר מפני שהרוב בה היו ערבים. הסיבה השנייה היא שהם ראו בהצהרת בלפור גורם שיכול להרע את היחסים ביניהם לבין הערבים בארץ ישראל ובמזרח התיכון, והסיבה השלישית היא שהבריטים חששו שעלייה של יהודים לארץ ישראל תגרום לערבים להתעוררות לאומית ויפגע הביטחון והסדר בארץ." סיימתי להקריא. ג'יני, ליאם ורון הסתכלו עליי במבט המום.
"מה?" שאלתי בפשטות.
"מאיפה זה בא לעזאזל?" רון מלמל.
הושטתי לו את הספר חזרה והצבעתי על הכותרת 'המשטר הצבאי הבריטי בארץ ישראל היה עוין כלפי הישוב היהודי בגלל סיבות אלו'. רון צחקק במבוכה והאדים מעט. "גאון." סיננתי לכיוונו. ג'יני העתיקה את התשובה מהספר למחברת ועברה לשאלה הבאה.
"מה עושים היום?" ליאם לחש לאוזני.
"לומדים, הולכים לבית, עושים משהו עד הערב, והולכים לישון." עניתי לו.
"יופי, שכל, ומה עושים עד הערב?" הוא שאל אותי.
"מתחשק לי ללכת לים." אמרתי לו.
"דניאל, תסתכלי רגע החוצה." ליאם אמר לי. עשיתי כדבריו. "מה את רואה?"
"דשא, עצים, עננים אפורים."
"יופי, ומה עננים אפורים מסמלים?"
"גשם."
"כל הכבוד, ואפשר ללכת בגשם לים?"
"כן."
"תשובה לא נכונה, אי אפשר, כי אז מצטננים ונהיים חולים."
"אז מה אתה מציע לעשות?" שאלתי אותו.
"לשבת ו-" הוא אמר אך עצר את עצמו. "בעצם, לא, נלך לים."
"למה?" שאלתי בחשד, נראה לי מוזר שהוא שינה את דעתו כל-כך מהר.
"את תראי." הוא אמר בקול מסתורי.
"או-קיי..." אמרתי. ידעתי שהוא מתכנן משהו אבל נתתי לזה ללכת, יש לנו צרות יותר גדולות עכשיו.
-
"מי שלא סיים את העבודה צריך להגיש לי אותה עד יום חמישי." המורה אמרה, רגע לפני שיצאה מהכיתה.
"הללויה." רון צעק ונשען על השולחן.
"אחי, אתה בא?" התקדם לעבר השולחן שלנו אחד החברים של ליאם, לירן, לעברינו. "הו, שלום לגברות המקסימות." הוא אמר כששם לב שאני וג'יני שם. הפנים של ג'יני האדימו מעט והיא השפילה את מבטה. רון כחכח בגרונו. "מה קורה, גבר?" לירן שאל אותו.
"לאן אתם הולכים?" שאלתי את ליאם.
"לקפיטריה." לירן ענה לי. "רוצות להצטרף?"
"כן." ג'יני ענתה מידית ואז נעצה בי מבט נבוך.
"זה בסדר, לכו." אמרתי לה.
"למה את לא רוצה לבוא?" ליאם שאל אותי.
"אין לי כוח." עניתי לו. "לכו, אולי אני אבוא אחר כך."
"בטוחה?" ליאם התעקש.
"בטוחה." חייכתי אליו חיוך מרגיע וקמתי מרגליו. הוא קם אחריי ונישק את שפתיי.
"קדימה, תוכלו להתמזמז אחר כך." אמר לירן וגרר את ליאם לדלת הכיתה. ג'יני ורון הלכו אחריהם והכיתה נשארה ריקה. התיישבתי חזרה במקומי והנחתי את ראשי על השולחן. השקט ששרר בכיתה היה נחמד. הוא גרם לי להיות ישנונית, עמדתי להירדם אבל צלצול מקפיץ נשמע מהפלאפון שלי וגרם לי להזדקף. הוצאתי אותו מכיסי וראיתי שקיבלתי הודעה חדשה.
'תצאי החוצה, אני מחכה לך ליד העץ הגדול שבכניסה.'
ההודעה הייתה ממספר חסום. שקלתי להתעלם ממנה אבל ידעתי שאני לא אצליח, הסקרנות שלי תכריע אותי. החזרתי את הפלאפון לכיס, קמתי מהכיסא ורצתי לעבר הכניסה לבית הספר. כשהגעתי למרחק של כמה מטרים מהעץ ראיתי את שיר מחבקת שם מישהו. התקרבתי עוד קצת ופי נפער בתדהמה.
"רועי?" שאלתי באי אמון. שיר ורועי קפצו והתרחקו אחד מהשנייה במהירות. "מה אתה עושה פה?" אומנם לא הוספתי את המילים 'מתחבק איתה.' אבל אני חושבת שהוא הבין את זה לבד.
"קפצתי לביקור." הוא אמר בקול עליז.
"אתה זה ששלחת לי את ההודעה?" המשכתי לשאול אותו.
"איזה הודעה?" הוא שאל בבלבול ולאחר כמה שניות הבלבול התחלף בהבנה.
"נו." אמרתי. חיכיתי לשמוע מה ההסבר שלו.
"שלחתי הודעה לשיר, אבל כנראה שבטעות זה שלח לך את ההודעה." הוא הסביר.
"אבל אני זאת שקיבלתי את ההודעה, אז איך שיר פה?"
"עברתי פה וראיתי את רועי, אז באתי להגיד לו שלום, ומזל שכך." שיר ענתה לי בקולה המעצבן.
"אה," מלמלתי בהבנה. אבל אז עוד שאלה התחילה להציק לי. "רגע!"
"מה?" רועי שאל אותי.
"מאיפה אתה מכיר את שיר?"
רועי ושיר החליפו מבטים. לבסוף הוא החליט לענות לי, רק שהתשובה שלו הייתה התשובה שלה הכי לא ציפיתי. "אנחנו בני דודים."

----
אין לי היום מה להגיד. אני רק אבקש דבר אחד: אם אתן בנות 16 - או בעלות בגרות של בנות 16 - בבקשה בבקשה בבקשה - תקראו את "השליח". אני לא יכולה לתקצר אותו, כי כל תקציר יעשה לו עוול, אבל פשוט... תקראו אותו. 
מקווה שעברה עליכן שבת נעימה, נתראה מחר ^^