חיה את החיים שלה

פרק 25

"דניאל, את מוכנה לקום כבר ו-" אמא שלי צעקה מהקומה הבינונית של הבית מבלי לדעת שאני כבר הייתי ערה. האמת שמבלי לדעת שבכלל לא הצלחתי ללכת לישון אתמול בלילה.
"אימא, את מוכנה להפסיק לצעוק?" צעקתי אליה בקול צרוד.
"מה קרה?" אימא שלי שאלה אותי ועלתה לחדרי.
"אני לא מרגישה טוב." אמרתי לה וכחכחתי בגרוני, הוא היה יבש ובוער, כאילו הדליקו בתוכו אש. היא הניחה את ידה על מצחי וכיווצה את פיה.
"את חמה." היא אמרה לי. "תישארי בבית."
"אבל יש לימודים." אמרתי בקול מנומנם.
"אבל את לא הולכת." היא קבעה. "תחזרי לישון."
"טוב, אבל תודיעי לליאם שאני לא הולכת, תשלחי לו הודעה מהפלאפון שלי." אמרתי וקברתי את פניי בכרית.
"תשני טוב."
-
"דני הקטנה חולה?" שאלה אותי אריאל בקול מלגלג. לאחר כמה שניות היא נגלתה לפניי וביחד איתה אותו מקום קטן ומוכר למרגלות הגבעה.
"דני כבר לא קטנה." רטנתי בשקט.
"את מזניחה אותי." היא התעלמה ממה שאמרתי והתיישבה לצידי על הספסל הלבן.
"אני מזניחה אותך?" שאלתי בטון כועס. "את זאת שבוחרת מתי להתגלות אליי, וגם כשאת עושה את זה את לא אומרת כלום, מה אני אמורה לעשות?"
"אני לא יכולה להגיד כלום, את כבר יודעת את זה." היא אמרה בטון חסר סבלנות. "אבל יש לך את היומן, ואת לא מתקדמת בקריאה שלו."
"מתי בדיוק אני אמורה להתקדם? כשאני בלימודים, עם שיר, או כשאני עם ליאם?" שאלתי אותה בטון ציני.
"דני, אני שמחה שיש לך חבר, באמת, וזה מעציב אותי שאני רק צופה מהצד ולא יכולה להציק לו ולחקור אותו לאיים עליו כמו אחות טובה, אבל אני דואגת לך." היא אמרה לי בטון מיואש.
"למה את דואגת לי?" שאלתי אותה. "מה קורה?"
"אני לא יכולה לספר לך." קולה היה מיוסר.
"אני יודעת את זה, אבל את לא יכולה לתת לי בעיות מהאמצע ולצפות שאני אפתור אותן בלי לדעת כלום." לחצתי עליה. היא נאנחה.
"דני, את צריכה להבין שהאנשים האלה במכונית הלבנה לא הולכים לשחק משחקים. אני גיליתי עליהם משהו והם גילו את זה, היה לי מזל שהמוות שלי הציל אותי מהם, אבל לך לא יהיה כזה מזל." היא השפילה את מבטה כאילו סיפרה לי משהו אסור.
"ומה הם רוצים ממני?" דחקתי בה לספר לי עוד קצת.
"אחד מהם יודע על היומן, הוא יודע שכתבתי שם על כל דבר שקרה לי והוא חושד שכתוב שם משהו עליו ועל מה שהוא עושה. הוא סיפר לאחרים והם ניסו להרוג אותי, אבל זה היה כבר בתקופה שאושפזתי ואימא החליטה שכל הבית מתאשפז איתי. למזלם מתתי לפני שהספקתי לספר משהו, אבל היומן נישאר. בהתחלה הוקל להם, אבל אז אותו אחד שגילה על היומן נזכר שסיפרתי לו עלייך, במבט לאחור לא הייתי צריכה לספר עלייך אבל באותה תקופה הוא היה כל-כך מקסים אליי שלא חשדתי בכלום. הם לא היו בטוחים שאת קוראת את היומן עד לפני חודש וחצי, וכמה ימים אחרי שהם גילו את עברת תאונה. הם לא הצליחו לגרום לך למוות או אמנזיה כמו שהם קיוו, אבל הם לא יפסיקו לנסות." אריאל נעצה בי מבט חודר. "עכשיו את מבינה שהחיים שלך בסכנה?"
"מאיפה הם יודעים שאני קוראת את היומן?" במקום לענות לאריאל שאלתי עוד שאלה.
"אני לא אמורה-"
"לספר לי, אני יודעת." קטעתי אותה בגסות. "אבל הרגע אמרת לי שחבורה של חולי נפש רוצים להרוג אותי בגלל משהו שאת לא מוכנה לגלות לי, את יכולה לספר לי עוד קצת."
"תפעילי את השכל שלך," היא נקשה באצבעותיה על מצחי. "את גילית עליהם לא מזמן, אבל "מה?" שאלתי באי הבנה. אריאל נשפה אוויר בבוז ונקשה באצבעותיה. המקום בו היינו השתנה ואת מקומם של הגבעה והספסל תפסו בית הספר בו אני לומדת השנה והכביש הראשי.
"יופי, אני מבקשת הסברים ואחותי התאומה מחליטה להתנהג כמו הארי פוטר." אמרתי בקול לועג. אריאל גלגלה את עיניה בבוז.
"פשוט תסתכלי." היא הצביעה על חניה ריקה שהייתה מעט רחוקה ממנו.
"וואו, חנייה ריקה, איך אני אצליח לישון בלילה?" אמרתי בזלזול.
"תחכי." אריאל אמרה בטון מתון, כאילו היא משתדלת לא להכות אותי. חיכיתי במשך כמה שניות ואז הבנתי למה אריאל הביאה אותנו לכאן. המכונית הלבנה דהרה בכביש עד שהגיעה לחניה עליה הצביעה אריאל. היא נעצרה בחרקה צורמת וכעבור כמה שניות יצא ממנה אדם שבמבט ראשון נראה כמו הר עם ראש. הוא ניגש לעבר השומר והוציא מכיסו משהו שגרם לשומר להנהן ולפתוח את השער. טוב לדעת שאפשר לבטוח באבטחה של בית הספר.
"שנעקוב אחריו?" אריאל הציעה בקול ממזרי וחייכה חיוך שובב. היא ממש אוהבת להתנהג כמו בלשית.
"אז למה באנו לפה?" ציננתי את ההתלהבות שלה.
"קדימה, אנחנו נאבד אותו." היא גלגלה את עיניה והתחילה לרוץ.
"מה זה משנה? את גם ככה יודעת לאן הוא הולך."
"תפסיקי לבאס!" היא הכתה את כתפי והתחילה לרוץ. נשפתי אוויר בבוז ורצתי אחריה, לא שזה משנה משהו בהתחשב בעובדה שכשמצאנו את המגודל הוא כרע ליד חלון הכיתה שלי ולחש משהו בלתי מוסבר במבטא כבד ולא מוכר.
"מה הוא עושה?" שאלתי את אריאל.
"עוקב אחרייך." היא ענתה לי בשלווה מעצבנת.
"למה?" שאלתי בבלבול.
"היומן, שכל." היא אמרה לי.
"מה איתו?" שאלתי. היא הרימה את מבטה לשמיים בייאוש.
"בואי," אחזה בידי וגררה אותי לעבר החלון. "מה את רואה?"
הסתכלתי מבעד לזגוגית השקופה וסוף-סוף הבנתי באיזה יום אנחנו נמצאות. היום שבו שיר חטפה לי את היומן ודאגה להציג אותו בפני כל הכיתה.
"ככה הם גילו על היומן?" שאלתי את אריאל, שעמדה ליד ההר האנושי.
"הם חשדו במשך הרבה זמן, אבל הם גילו בוודאות רק עכשיו." היא ענתה בקול מעופף וסטרה למגודל. ידה עברה דרכו.
"אממ... ארי?" פניתי אליה.
"כן?"
"מה את מנסה לעשות?" שאלתי.
"אני כבר ראיתי את מה שקורה פה, משעמם לי." היא משכה בכתפייה וניסתה להפיל את ההר, אך היא חלפה דרכו ונפלה במקום.
"את מודעת לזה שאנחנו לא ממש פה, ושאת לא יכולה לעשות כלום, נכון?"
"אז מה? אמרתי לך, משעמם לי." היא משכה בכתפייה וחזרה לעמוד לידי.
"קדימה, ראיתי מספיק." אמרתי לה. היא חייכה ונקשה באצבעותיה. הרקע חזר להיות אותו רקע מוכר של גבעה וספסל.
"אז, מה את הולכת לעשות כשתתעוררי?" אריאל שאלה אותי.
"לחפש משהו שלא מחקת, כי אני מכירה אותך, ואין שום סיכוי שזכרת למחוק את כל השמות." אמרתי לה בטון מאשים.
"בזמנו חשבתי שהשמות האלה מסוכנים, אז מחקתי אותם." היא אמרה לי ומשכה בכתפייה.
"ועכשיו?" שאלתי.
"עכשיו אני בטוחה שהם מסוכנים, ואני מצטערת על זה שמחקתי אותם." היא ענתה בטון מעט נבוך.
"גאון." עקצתי אותה.
"זה משהו בגנים." היא לא נשארה חייבת.
"אז נדפקתי?" שאלתי.
"כן, אפשר להגיד ככה." היא נאנחה וטפחה על גבי כמשתתפת בצערי.
"טוב, אני חושבת שהגיע הזמן שאני אחזור לי למציאות ואמשיך לקרוא." נעמדתי בלי ממש לדעת מה אני אמורה לעשות.
"זאת הפעם הראשונה שאני לא מגרשת אותך מכאן." אריאל אמרה וחייכה.
"אז... איך אני חוזרת?" שאלתי וגירדתי בעורפי במבוכה. אריאל צחקה.
"אני אחזיר אותך." היא אמרה ונעמדה. גופה החל להעלם. "בוקר טוב, ובהצלחה."
-
הדבר הראשון שעשיתי כשהתעוררתי היה לבדוק מה השעה. חמישה לשתיים עשרה, בטח בוקר. הדבר השני היה לקפוץ מהמיטה ולרוץ לצחצח שיניים, והדבר השלישי היה להוציא את סקאי לטיול. המסכנה הקטנה התאפקה מאתמול בתשע בערב, לא נעים. כשחזרתי מהטיול שחררתי את סקאי מחגורתה ורצתי לחדר שלי. לא עניין אותי שלא אכלתי מאתמול בצהריים, לא עניין אותי שהראש שלי התפוצץ מכאב ולא עניין אותי שקפאתי מקור. עניין אותי רק דבר אחד- היומן. הוצאתי אותו מהציפית של הכרית והמשכתי לקרוא מאותו עמוד שהפסקתי בו. שום דבר לא השתנה במשך חמשת העמודים הבאים. אריאל המשיכה לתאר את מערכת היחסים שלה עם ר', שהלכה והסתבכה מרגע לרגע. ככל שקראתי יותר ככה התפלאתי על זה שאריאל נשארה איתו. היא הייתה ילדה עם שכל, היא הייתה אמורה לדעת שחבר לא אמור להתייחס ככה לחברה שלו. בעמוד השביעי סוף-סוף מצאתי משהו.
'אני לא מבינה מה עובר עליו בימים האחרונים. באמת שלא. בהתחלה הוא היה מקסים ונחמד, אבל עכשיו הוא מתייחס אליי כאל הזבל הפרטי שלו.
אתמול הוא שוב הלך להיפגש איתו. אני לא יודעת כבר מה לחשוב עליו, על שניהם. מאז שהם נפגשו היחסים שלי ושלו לא אותו דבר. ד' משפיע עליו. הוא מקלקל אותו. ואני חשבתי שהכל יהיה בסדר. חשבתי שהוא אדם טוב. בר-לב הדגול, זה שהשפיע על כל-כך הרבה דברים, זה שעשה כל-כך הרבה דברים. הייתי תמימה ועיוורת, ועכשיו הכדור התחיל להתגלגל ושום דבר לא יעצור אותו. אבל אני אנסה שר' לא יתגלגל ביחד איתו. אני אנסה לעצור אותו. אני יודעת שאני לא אצליח.
מעכשיו אני צריכה יותר מזל ממה שהיה לי בכל החיים האלה, כי בלי מזל הכל אבוד. אני מקווה שעוד לא איחרתי את הרכבת שלי. טוב, אני מתחילה לכתוב שטויות, כנראה זאת השעה.
לילה טוב, אריאל.'
זרקתי את היומן לצידו השני של החדר והתנפלתי על המחשב שלי. כל שנייה שלקחה לו להידלק הייתה יותר מייסרת משעת לימודים. כמו כל שעת לימודים גם השניות שלקחו למחשב להידלק עברו, ואני התנפלתי על גוגל בפראיות. הקלדתי במהירות את השם בר-לב ר'. לא היו תוצאות. נאנחתי בתסכול כשרעיון אחר עלה במוחי. אולי לא הבנתי את זה נכון. מחקתי את החיפוש הקודם והקלדתי בר-לב ד'.
'דילן בר-לב, האמת מאחורי התמימות.' חייכתי לעצמי ופתחתי את האתר. בינגו.

----

אין לי מה להגיד היום, אז מקווה שעבר עליכן יום נעים ונתראה מחר ^^