חיה את החיים שלה

פרק 24

"בני דודים?" שאלתי בקול המום. "אתה והיא?"
"כן, בני דודים." שיר ענתה לי בקול מעוצבן. "מאיפה אתם מכירים?"
"זה לא משנה." רועי אמר במהירות.
"טוב, אני אתן לכם להמשיך לדבר ואלך לי לליאם." אמרתי, ולמרות שריחמתי על שיר עדיין נהניתי לראות את הפנים שלה מחליפות צבעים בכעס. "נתראה מתישהו." הסתובבתי והתחלתי ללכת לכיוון הקפיטריה. לאחר שתי דקות הליכה באוויר המקפיא הגעתי לקפיטריה הסגורה והחמימה. סרקתי את האזור במהירות והתקדמתי לעבר השולחן עליו ישבו כולם. ליאם ישב עם הגב אליי. סימנתי לכל מי שהיה מולו להיות בשקט וצבטתי את מותניו. הוא קפץ ורגלו נתקעה בשולחן.
"דניאל!" הוא קרא בכאב ועיסה את ברכו.
"ליאם." אמרתי בקול משועשע והנחתי את ראשי על ראשו. הוא זז מעט הצידה כדי לפנות לי מקום והושיב אותי.
"למה היית צריכה לעשות את זה?" שאל.
"לא יודעת." משכתי בכתפיי. "אני אוהבת להקפיץ אנשים."
"לא יפה," ליאם צקצק בלשונו. "יום אחד את תעשי את זה לאדם זקן עם לב חלש והוא יחטוף התקף לב וימות וזה יהיה על מצפונך." הוא הזהיר אותי.
"אני לא אעשה את זה לקשיש, אני לא עד כדי כך רעה." ביטלתי את דבריו ולגמתי מבקבוק הקולה שלו.
"איכס." אמרה מילנה, נערה שהכרתי כמה ימים אחרי שהשתחררתי מבית החולים, ועיוותה את עיניה בגועל.
"מה?" שאלתי ללא הבנה.
"הקולה." היא ענתה לי כאילו זה מסביר הכל והכתה את ג'יני, שניסתה לקלוע צמה בשיערה הכהה והארוך.
"מה יש בקולה?" שאלתי בתמימות.
"לא!" צעקו רון, ג'יני ולירן וגרמו לראשים רבים להסתובב אלינו.
"הקולה מלאה בסוכר ובצבעי מאכל שבלעדיהם היא ירוקה, כלומר הקולה היא משקה ירוק, וזה לא הכי נורא," היא התחילה להסביר ועצרה לרגע כדי לתת לרגע רושם דרמטי. "היא עשויה מג'וקים."
"למה שאלת?" ליאם מלמל והכה את מצחו בידו.
"למה לעזאזל את חושבת שיש ג'וקים בקולה?!" התעלמתי מליאם ושאלתי את מילנה.
"כי היא פסיכית." ליאם הציע תשובה. מילנה הזדעפה ושילבה את ידיה בכעס.
"זה לא יפה לקרוא לאנשים פסיכים." הדפתי מעט את ליאם. חיוך החל לעלות על פניה של מילנה. "קוראים להם לא שפויים." סיימתי את המשפט. ההבעה הכועסת חזרה לפניה.
"גם לקרוא לאנשים לא שפויים זה לא מנומס." היא רטנה.
"נכון, אבל דניאל אף פעם לא הצטיינה בנימוסים." נשמע קולו של בן מאחוריי. הוא גהר מעליי, לקח את בקבוק הקולה ולגם ממנו לגימות ארוכות.
"זה הבקבוק של ליאם." זרקתי לו את המשפט בטון אגבי. לקחו לו כמה שניות להבין מה אמרתי. הוא הפיל את הבקבוק וירק את מה שהיה בפיו.
"לא יכולת להגיד לי את זה לפני ששתיתי?" הוא שאל בקול חנוק והשתעל מעט.
"איך בדיוק? חטפת לי את זה והתחלת לשתות לפני שהספקתי להגיד מילה." עניתי לו בגיחוך.
"הקולה שלי." ליאם אמר בטון טראגי והחווה על הרצפה בידו. "היא מתה."
"לא נורא." הנחתי על כתפו יד מנחמת. "היא במקום טוב יותר עכשיו."
"היא הייתה כל-כך צעירה." הוא אמר ומחה דמעה דמיונית.
"אתה רוצה שאני אקנה לך חדשה?" בן הציע לו.
"אף אחת לא תוכל להחליף את קולי." הוא זייף צעקה בקול צרוד.
"די עם המשחק הגרוע." רון אמר בזלזול.
"אני יכול להיות שחקן מעולה, אתה סתם מקנא בי כי אני הילד המוצלח במשפחה." ליאם ענה לו בלגלוג.
"הדרמה הזאת באמת מטומטמת, ובעוד כמה דקות יהיה צלצול." אמרתי לפני שרון הספיק להגיב.
"מה השיעור הבא שלנו?" לירן שאל.
"מגמות." ג'יני ענתה לו.
"אז את תקועה איתי לעוד שעה." הוא חייך אליה.
"כן." היא אמרה וחייכה חיוך צדדי.
"אני לא חושב שהיא כל-כך סובלת מהמחשבה על שיעור איתך, לירן." העיר רון. ג'יני, בתגובה, הכתה את ראשו ופרעה את שיערו. לירן גיחך.
"מתי את מתכננת לחקור את ג'יני?" ליאם לחש לאוזניי
"אחרי המגמות." עניתי לו בחיוך קטן ונשענתי על כתפו, אהבתי את זה שהוא יודע בדיוק מה עובר לי בראש.
"מה אחרי המגמות?" בן הפריד אותי מליאם והתיישב בינינו.
"כלום." אמרתי בקול תמים כי ג'יני נעצה בי מבט חושד.
"אני שמעתי אותך-" הוא אמר אך אני סתמתי את פיו בידי.
"אני הולכת לחקור את ג'יני, זה הכל." לחשתי לאוזנו. "עכשיו, אני הולכת לשחרר אותך, ואתה לא הולך להגיד שום מילה, נכון?" בן המהמם משהו לא ברור והנהן. הורדתי את ידי מפיו והוא נשף אוויר.
"מפחידה זאת." הוא אמר לליאם והחווה בראשו עליי. "איך אתה עדיין חי איתה?"
"אני אמור להזכיר לך שאתה אחיה הגדול?" ליאם אמר לו בקול משועשע.
"ושאני יכולה לשמוע את השיחה שלכם כי אני ממש פה?" אני הוספתי. ליאם דחף את בן אל הרצפה וחזר להצמיד אותי אל גופו.
"היא לא מפחידה אותי." הוא נישק את רקתי. "היא רכה כמו חמאה."
"ומסוכנת כמו סכין." הזהרתי אותו. הוא צחק ותחב את ידיו לתוך שיערי הארוך.
צלצול חזק ומעצבן נשמע ברחבי בית הספר וגרם לאנחה אחידה לפרוץ מפי כל התלמידים שהיו בקפיטריה.
"קדימה, לשיעור." בן זירז אותנו לקום.
"אבל אין לי כוח." התלוננתי.
"לא צריך להיות לך כוח, את במגמה קלה." רון אמר לי.
"לא ואתה, פרופסור, תזכיר לי באיזו מגמה אתה?" שאלתי אותו בטון תקיף.
"תיאטרון." הוא ענה לי בקול גאה.
"יפה, אז אין לך שום זכות לדבר." אמרתי בחיוך מנצח ונעמדתי. ליאם נעמד איתי.
"קדימה, אנחנו נחזור לפה בקרוב." לירן אמר לג'יני ונעמד.
"אבל אין לי כוח." היא התבכיינה.
"קדימה," הוא אחז בידה ומשך אותה אליו. סומק עדין התפשט על פניה והשתלב יפה עם גוון שיערה האדום. "יש לנו שעה שלמה להעביר ביחד."
"נכון, איתי." ליאם אמר בחיוך משועשע שהבהיר לי שהוא הולך לעשות להם טרור בשיעור.
"קדימה, מילן, למגמה." אמרתי למילנה וניסיתי למשוך אותה לעמידה, אך לא הצלחתי.
"נו, מילן, אני לא רוצה לאחר." אמרתי לה בניסיון לשכנע אותה.
"אבל אין לי כוח." היא אמרה באנחה.
"יש למישהו רעיון איך להעיר אותה?" שאלתי. אף אחד לא אמר דבר. חשבתי על כמה דרכים עד שהדרך המושלמת עלתה למוחי. חיוך ממזרי עלה על פניי וגרם למילנה להתרחק ממני מעט.
"אני רואה את החיוך הזה." היא אמרה לי בטון מזהיר. לא אמרתי דבר, רק אחזתי בשיערה וגררתי אותה לעמידה.
"איה!" היא צעקה והזעיפה פנים. כולם צחקו.
"וככה, גבירותי ורבותיי," פניתי אליהם. "מקימים פדלאה עצלנית ממקומה."
הבעת הזעף על פניה של מילנה העמיקה. "חכי למגמה, אני הולכת להרוג אותך."
"היא מפחידה אותי." לחשתי לליאם והתרחקתי קצת ממילנה.
"יש לך ממה לפחד." הוא לא עודד אותי.
"אני יודעת, אבל אתה תגן עליי." אמרתי לו.
"אני אגן עלייך בפני כל דבר," הוא אמר וגרם לי לחייך. "חוץ ממילנה, היא מפחידה אותי." החיוך ירד.
"אז אני מבינה שהלך עליי?"
ליאם הנהן. "הלך עלייך."
-
"מילן, אסור לרצוח אנשים." לחשתי למילנה בעוד המורה ה'נחמדה' שלנו לאומנות צועקת על תלמיד אחד.
"נכון, אבל את לא אנשים." היא אמרה.
"אני שוקלת לקחת את זה כמחמאה." אמרתי בקול רציני.
"מילנה ודניאל!" המורה צעקה ומבטא פרסי כבד נשמע מקולה.
"ידעתי שמתישהו היא תתחיל לצעוק עלינו." מלמלתי למילנה.
"זה היה רק עניין של זמן." היא הסכימה איתי.
"אפשר לדעת למה אתן מדברות בשיעור שלי?" היא שאלה והתקדמה לכיוון שולחננו בצעדים מאיימים.
"כי את צועקת על הנער המסכן שרק שאל אותך מה השעה כבר בערך עשר דקות." אמרתי לה בקול תמים.
"את מתחצפת?" היא שאלה והרימה גבה.
"אני לא נוהגת להתחצף, אני נוהגת לשים לאנשים את האמת מול הפרצוף ולראות איך הם מקבלים אותה." אמרתי לה בעוד מילנה כובשת את צחוקה.
המורה בחנה אותי במשך כמה שניות ולבסוף הסתובבה אל הלוח ורשמה עליו משהו.
"בחירה חופשית?" מילנה שאלה אותה. "מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת," המורה הסתובבה אלינו חזרה. "שכולכם עכשיו הולכים לצייר משהו, על מה שאתם רוצים, איך שאתם רוצים, אין חוקים, אין מודלים, תתפרעו."
"כמה זמן יש לנו?" שאלתי אותה.
"יש לכם עוד ארבעים וחמש דקות," היא ענתה לי. "בהצלחה."
-
"כבר בגיל הזה את חולמת על רכב?" מילנה שאלה אותי.
"לא בצורה שאת חושבת." מלמלתי בתשובה.
"מה?" היא שאלה.
"כלום." חייכתי חיוך מאולץ.
"מה זאת המכונית הזאת?" היא שאלה.
"סתם, החלטתי לצייר אותה כי ראיתי אותה היום בבוקר." עניתי לה. ואתמול, ושלשום, ולפני שבוע, ולפני חודש, ומסתבר שגם לפני כמה שנים, אבל את זה לא אמרתי. הצלצול נשמע ברחבי בית הספר וסימן לנו שהגיע הזמן לעזוב את השיעור הנחמד הזה וללכת לשיעור טיפה פחות נחמד, מתמטיקה.
"אני רוצה שתמשיכו לצייר את הציורים האלה בשיעור הבא, תוסיפו לו יותר פרטים ובסוף השיעור נבדוק מה המשמעות מאחורי כל ציור." המורה אמרה ויצאה מהחדר.
"קדימה, למטומטמיקה." נאנחתי וזרקתי את התיק שלי על כתפי.
"התכוונת מתמטיקה." היא תיקנה אותי.
"זה שאת אוהבת מתמטיקה לא הופך את המקצוע לפחות מטומטם." עניתי לה והתקדמתי לכיוון היציאה מהכיתה. "את באה?"
"עוד מעט, המורה של ההקבצה שלי הודיעה שהיא תאחר היום אז אני רוצה לעבוד עוד קצת על השיעור." היא ענתה לי.
"כלבלבה." רטנתי ויצאתי מהדלת.
"את מתה עליי." היא צעקה מאחורי.
"מתה ממך." תיקנתי אותה בעוד צועדת במסדרונות. את התשובה שלה לא שמעתי.
"אני אמור לרחם עכשיו על ג'יני?" ליאם בא מאחורי וגרם לי לקפוץ בבהלה.
"ליאם, לא מתגנבים מאחורי אנשים!" נזפתי בו.
"אה, לי אסור ולך מותר?" הוא שאל בשעשוע.
"בדיוק!" קבעתי. הוא צחק וכרך את ידו סביב כתפי.
"אז," הוא פנה אליי בקול של שדרן רדיו. "אילו עינויים את מתכננת לג'יני ריי שלנו?"
"למה עינויים?" שאלתי בפליאה. "למה התשובה לא יכולה לבוא בצורה עדינה ומתורבתת?"
"כי את דניאל אלון, שום דבר אצלך לא יבוא בצורה מתורבתת." הוא ענה לי בפשטות.
"אני חייבת להודות שיש משהו בדברייך." הסכמתי איתו.
"איפה מילן?" הוא שאל לפתע כששם לב שרק אני והוא הולכים לבד.
"המורה של הכלבלבה הודיעה שהיא תאחר היום, אז היא נשארה לסיים איזה ציור." אמרתי לו.
"הצעת חוק: כשמורה אחת מודיעה שהיא לא באה, כל המורות מודיעות שהן לא באות." הוא אמר.
"אבל ככה אף פעם לא יהיו לימודים." אמרתי בהיגיון.
"בדיוק."
"אתה לא הולך לגלות לי מה אתה מתכנן להיום?" העברתי נושא.
"לא, לא ממש." הוא הניד את ראשו.
"ואם אני אבקש ממש יפה?" שאלתי אותו ונשכתי את שפתי התחתונה, ידעתי שזה ישגע אותו וזאת הייתה המטרה.
"גם לא." הוא אמר בשעשוע ונישק קלות את שפתיי.
"דיי לאכול ליד העניים." אמרה ג'יני מאחורינו ונדחפה ביני לבין ליאם.
"גם העניים יכולים להתעשר בהפתעה." אמר לירן בקול שובב וגרם לה להסמיק.
"את מודעת לזה שאני הולכת לחקור אותך היום, נכון?" לחשתי לאוזנה של ג'יני.
"לירן, אני יכולה לשבת לידך בשיעור?" היא שאלה אותו בפתאומיות.
"את תמיד מוזמנת." הוא ענה לה וחייך חיוך צדדי. ג'יני הוציאה לי לשון.
"ככה אתה מסלק אותי?" ליאם שאל. "ועוד בלי להודיע לי."
"לא נורא, עכשיו אתה תשב ליד דניאל בלי שאף אחד יידחף ביניכם וירחיק אתכם אחד מהשני." רון ניסה לגרום לו להסתכל על הצד החיובי.
"אני בטוחה שזה היה משמח את ליאם בכל יום אחר, אבל היום אני הולכת לחפור לו שיגלה לי מה הוא מתכנן." אמרתי לרון.
"אה, אז נדפקת." רון אמר לו ופתח את דלת הכיתה. "גברות ובהמות קודם."
"אני מאוד מקווה שכשאמרת גברות התכוונת אליי ואל דניאל ולא אל לירן וליאם." ג'יני אמרה לו בקול מעט מאיים ונכנסה לכיתה.
"הילדה הזאת קוראת מחשבות." רון מלמל לעצמו, הוא נראה מהורהר ועצוב, הגיע הזמן לברר מה עובר על הילד הזה.
"שמעתי את זה." היא צעקה לו מבפנים.
"תכנסו רגע, אני רוצה לדבר עם רון." אמרתי לליאם וללירן.
"לפני שאני נכנס אני מחויב להזכיר לך שרון בא ממין בסכנת הכחדה." ליאם אמר לי.
"אני לא הולכת לעשות לו כלום." דחפתי אותו לעבר הכיתה. "ואני יושבת ליד הקיר."
"נחשוב עלייך." הוא אמר ונכנס לכיתה.
"כמו תמיד." עניתי לו ושמעתי אותו צוחק.
"קדימה, דני, תכי אותי." רון אמר.
"אתה רוצה שאני ארביץ לך?" שאלתי והרמתי את גבתי הימנית.
"זאת צורת דיבור, הכוונה הייתה לזה שתגידי לי מה את רוצה." הוא גלגל את עיניו.
"אה, אז תעזוב את הדלת ובוא רגע." אמרתי ומשכתי בידו לכיוון ספסל שעמד במרחק של כמה מטרים מהכיתה.
"רון, מדוע אתה כל הזמן בודד?" שאלתי אותו ישירות.
"מ-מה?" הוא גמגם.
"אתה כל הזמן בודד, וזה מוזר לי, אתה כבר בקושי איתנו, מה קורה?" שאלתי.
"לא קורה כלום," הוא משך בכתפיו והשפיל את מבטו. "פשוט... אתם כל הזמן ביחד, את וליאם, ועכשיו גם גי'ני ולירן, אין לי מה לעשות."
"רון, אתה זה שבאת ואמרת לי שלום ביום הראשון ללימודים כשאימא שלי החליטה להביך אותי בפני כל בית הספר, ברור שיש לך מה לעשות!" הכיתי את ראשו.
"ידעתי שאיכשהו את תמצאי סיבה להרביץ לי." הוא מלמל ושפשף את האזור של המכה.
"אתה מכיר אותי כל-כך טוב." צבטתי את לחיו. "עכשיו, מספיק עם השטויות האלה, תשב מאחורי ומאחורי ליאם ותעזור לי להתעלל באח שלך עד שהוא יספר לי מה הוא מתכנן לעשות היום." משכתי בידו לעבר הכיתה. כשנכנסנו ראינו את כולם מרימים כיסאות.
"מה...?" שאלתי את ליאם והחוויתי על הכיתה.
"עושים ריסוס בבית הספר, מסלקים אותנו מפה." ליאם ענה לי והרים את הכיסא שלי. "קדימה, הביתה."
"הביתה?" שאלתי אותו. "חשבתי שהולכים לים."
"עוד מעט, קודם כל הביתה." הוא אמר.
"קרצייה, תחכה שנייה." צעקתי לרון, שאפילו לא טרח להיכנס לכיתה כששמע שמשחררים אותנו הביתה.
"אני לא קרצייה, הוא קרצייה." רון הצביע על ליאם.
"אתם תאומים, שניכם קרציות." הסברתי לו.
"אבל אני קרצייה שאת אוהבת, הוא סתם קרצייה שאת סובלת את נוכחותה." ליאם אמר.
"שניכם קרציות שאני אוהבת, פשוט את רון אני אוהבת כמו אח." אמרתי לו.
"נכון שאמרת שאת אוהבת אותי רק כדי שאני אעזור לך לחפור לליאם שיספר לך מה הוא מתכנן?" רון שאל באנחה.
"אתה מכיר אותי כל-כך טוב." אמרתי בקול ציני.
"כל הילדים שנמצאים בשטח בית הספר מתבקשים להזדרז, הריסוס יתחיל בעוד עשר דקות." נשמע קולה של המזכירה מתוך רמקול קטן שהוצב מעלינו.
"עד כמה שהייתי שמחה לראות מה קורה כשמרססים שני קרציות כמוכם," התחלתי לדחוף את ליאם ורון לעבר היציאה מבית הספר. "אני צריכה אתכם בחיים היום."
"אותי את צריכה בחיים," ליאם כרך את זרועו סביב מותני. "למה את צריכה את רון?"
"כי הוא חמוד כזה, כמו חיית מחמד." עניתי לליאם.
"מי ירצה לגדל קרצייה?" ליאם שאל.
"לא יודעת," משכתי בכתפיי. "תשאל את אמא שלך."
-
"דניאל, המונית שהזמנת הגיעה." אמא שלי קראה לי מלמטה.
"אני כבר באה." החזרתי לה בצעקה ונעלתי את כפכפיי. "תתנהגי יפה." אמרתי לסקאי, ליטפתי את ראשה ורצתי לקומת הביניים.
"את מוכנה להגיד לי לאן את הולכת?" אימא שלי שאלה.
"סתם, להיפגש עם ליאם." אמרתי לה.
"אני שמחה שאתם ביחד," אימא שלי חייכה אליי. "הוא ילד נהדר."
"את מנסה לשכנע אותי לא להיות איתו?" שאלתי אותה.
"למה?"
"כי כשאימא אומרת על חבר שלך שהוא ילד נהדר זה אומר שהוא לא מתאים לך, כי ממתי הורים מבינים משהו?" הסברתי לה.
"אה, אז במקרה הזה," אימא שלי הורידה את החיוך מהפנים והבעתה הפכה לקשוחה. "אני לא מסכימה לך להיפגש יותר עם הנער הזה, הוא לא מתאים לך."
"הרבה יותר טוב." חייכתי לאימא שלי, לקחתי את הכסף שהיה בידיה ורצתי למונית.
"לאן?" הנהג שאל אותי בקול עצבני, כנראה שנהגי מוניות באמת לא אוהבים לחכות הרבה זמן מחוץ לבית. בזמן שהסברתי לו לאן לנסוע חיטטתי בכיסי עד שהצלחתי לתפוס את הפלאפון שלי. המונית החלה לנסוע ואני הסתכלתי אחורה וכמעט גיחכתי כשראיתי את המכונית הלבנה. אחרי רבע שעה של נסיעה בשתיקה הנהג השאיר אותי על החוף, לקח את הכסף ונסע משם במהירות.
'אני פה, איפה אתה?' שלחתי הודעה לליאם.
'תתקדמי לכיוון הסלעים הגדולים.' הוא שלח לי חזרה.
"מה הילד הזה מתכנן?" מלמלתי לעצמי והתחלתי להתקדם לכיוון הר הסלעים שעמד במרחק של בערך חמישים מטרים ממני. ליאם לא נראה באופק.
"דני, לפה." שמעתי את קולו של ליאם מעבר לסלעים. טיפסתי על הסלעים כדי להגיע יותר מהר לצד השני, וכשהגעתי פי נפער בתדהמה. "ניסיתי שזה לא יהיה קיטשי כמו בטלנובלות שאימא שלך מכורה אליהן, ואני מקווה שהצלחתי." ליאם הושיט לי את ידו כדי לעזור לי לרדת.
"זה קצת קיטשי, אבל זה קיטשי טוב." אמרתי והתקדמתי לכיוון האוהל הכחול שהיה מונח על החול. "אבל למה אוהל?"
"בואי, תיכנסי ואני אסביר לך." ליאם אמר ונכנס לאוהל. "רק תורידי נעליים לפני שאת נכנסת."
"כן, בוס." גיחכתי והורדתי את נעליי.
"את מתחילה עם הבוס?" ליאם שאל מתוך האוהל.
"הבוס התחיל איתי." אמרתי ונכנסתי לאוהל.
"בואי, תתיישבי." ליאם סימן לי לשבת לידו. התיישבתי והוא התחיל להסביר. "את רצית ללכת היום לים, אבל אמרו שהיום ירד גשם, אז הייתי חייב שמשהו יהיה מעלינו, בגלל זה האוהל."
"והפוך? והתרמוס?" שאלתי אותו.
"קפוא, הפוך כדי להתחמם ובתרמוס יש שוקו חם." הוא ענה לי.
"אני מבינה שחשבת על הכל." כיסיתי את עצמי מעט.
"זאת הדרך שלך להגיד לי תודה?" הוא שאל בקול פגוע. נישקתי את שפתיו.
"זאת הדרך שלי להגיד תודה." אמרתי לו.
"והדרך שלך להגיד שאת חושבת שאני גאון?" הוא שאל.
"אני לא אוהבת לשקר." עקצתי אותו מעט.
"אז אל תשקרי, סתם תהיי נחמדה אליי." הוא אמר והצמיד אותי לגופו.
"אבל אני לא יודעת להיות נחמדה." אמרתי בחיוך שובב.
"לא נורא, את תלמדי." ליאם חייך אליי והצמיד את שפתיו לשפתיי.
"אני כבר לומדת." התנתקתי ממנו והשענתי את ראשי על החזה שלו.
"יש לך מורה מעולה." הוא השוויץ.
"יש לי מורה קרצייה." תיקנתי אותו. "אבל אני אוהבת קרציות."
"האם דניאל אלון כרגע הודתה שהיא אוהבת אותי?" ליאם שאל.
"אולי, זה תלוי בשאלה אם ליאם מאור ייבהל מהתשובה." אמרתי לו.
"ליאם אוהב את דניאל." הוא אמר לי והניח את אצבעו מתחת לסנטרי. הרמתי אליו מבט.
"דניאל אוהבת את ליאם." אמרתי לו וחייכתי כשהוא הצמיד את שפתיו לנשיקה שלישית וארוכה יותר מהקודמות. קול טיפה הפוגעת בפלסטיק נשמע מעלינו ומיד אחריה עוד אלפי טיפות הפוגעות בים. גשם, ים, ואני וליאם. אני אוהבת את החורף.

----

א. מילןןןן התגעגעתי אלייך!

ב. אין. ג'וקים. בקולה!
ג. אני רוצה חורף.

ד. אין ד'. זהו.
ה. נתראה מחר ^^